"רוצה לבוא איתי לקונצרט של מוסיקה ערבית?" נשאלתי על ידי חברי הטוב שלום ירושלמי בהודעת ווטסאפ לפני זמן מה. "בשמחה", עניתי מבלי לדעת שאני עומד לחוות חוויה אישית מטלטלת בעלת ממדים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים.

הקונצרט היה חלק מסדרה למינויים של "פירקת אלנור", תזמורת של מוסיקה ערבית קלאסית שבה חברים כ-30 נגנים ונגניות וחברי מקהלה יהודים וערבים מכל קצוות הקשת החברתית והגיאוגרפית בישראל. המנצח והמנהל המוסיקלי שלה הוא אריאל כהן והמנכ"לית והמנהלת האמנותית שלה היא חנה פתיה.

הקונצרט היה חלק מסדרה למינויים של "פירקת אלנור", תזמורת של מוסיקה ערבית קלאסית שבה חברים כ-30 נגנים ונגניות וחברי מקהלה יהודים וערבים מכל קצוות הקשת החברתית והגיאוגרפית בישראל

הקונצרט אליו הוזמנתי היה מחווה לשיריו של הזמר המצרי הידוע משנות ה-50 של המאה הקודמת, עבד אלחלים חאפז, שכונה "הזמיר השחרחר". רבים משירי האהבה והגעגועים של עבד אלחלים הפכו ללהיטים ענקיים במדינות ערב השונות עד עצם היום הזה.

הפופולריות העצומה של אותם שירים נבעה בין היתר מפני שהם נוגנו בסרטים מצריים רומנטיים שבהם כיכב הזמר. הסרטים הללו הוקרנו באותה תקופה גם בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל בימי שישי לפני כניסת השבת ונצפו על ידי אלפי עולים מארצות ערב וילדיהם, לפני הקידוש וארוחת ליל שבת.

אולם "בית העם" המשופץ בירושלים התמלא לאיטו בקהל של ירושלמים, רבים מהם דור שני ושלישי של מזרחים וחובבי מוסיקה ערבית אחרים. בניגוד לבמה, שעליה עמדו וישבו יחדיו יהודים וערבים ובכללם הסולנים, ג'יאנא נדאף, אכרם עודה ויוסף סרחאן, ישראלים ערבים מהצפון – בקהל, להתרשמותי, היו מעט מאוד ערבים.

במהלך ההופעה המושקעת, משני צדי האולם לנוחיות הקהל הוצגו כתוביות של תרגום מילות השירים לעברית, תעתיק שלהם בערבית והמקור בערבית. הקונצרט היה שמח והקהל הנרגש הצטרף לסולנים ולמקהלה בפזמון החוזר.

חלק ניכר מהקהל הכיר את כל מילות השירים. אחרים, ובהם שלום ואני, הכרנו במעומעם את השירים שהיו פס הקול של הורינו, שנותקו מהשפה והתרבות הערבית שעליה גדלו.

חלק ניכר מהקהל הכיר את כל מילות השירים. אחרים, ובהם שלום ואני, הכרנו במעומעם את השירים שהיו פס הקול של הורינו, אשר נותקו מהשפה ומהתרבות הערבית שעליה גדלו

הערב היה מרגש ביותר, וככל שהקונצרט התקדם, ונוגנו הלהיטים "החמים" ביותר של עבד אלחלים חאפז, ההתלהבות בקהל גברה ומחיאות הכפיים היו סוערות בתום כל שיר.

ובתוך כל השמחה הזו, הוצפתי ברגשות עצב וכאב.

עצוב לי על הנתק התרבותי העמוק של הורינו – בני הדור הראשון של העולים לישראל מארצות ערב – שהתרבות והשפה שבה גדלו והתחנכו הפכה להיות "תרבות של האויב" שיש להתנכר אליה כדי להתקבל כישראלים.

עצוב לי על בני הדור השני – ששלום ואני חלק ממנו – שאינם דוברים את השפה הערבית ומנוכרים במידה רבה מהתרבות של הורינו.

עצוב וכואב לי על הקרע בין העמים באזור בכלל, ובין שני העמים החיים בארץ הזו בפרט, על המלחמות ושפיכות הדמים הרבה משני הצדדים, מאז הקמת המדינה ועד עצם היום הזה.

עצוב לי על שברו של חלום – שמעולם לא התגשם –  לפיו יוצאי מדינות ערב שהגיעו לכאן לאחר הקמת המדינה ישמשו גשר בין היהודים והערבים החולקים את הארץ הזו. חמור מכך, ההיפך קרה. עם השנים, רבים מאוד מבני הדור השני והשלישי של בני עדות המזרח נמנים במספרים גדולים על האגף הימני הקיצוני בפוליטיקה הישראלית, שמתנגד לפשרות וחתירה לשלום עם הפלסטינים.

עצוב לי על הנתק התרבותי העמוק של הורינו, בני הדור הראשון של העולים לישראל מארצות ערב, שהתרבות והשפה בה גדלו והתחנכו הפכה להיות "תרבות של האויב", שיש להתנכר אליה כדי להתקבל כישראלים

כאשר שיתפתי בהפסקה את שלום ברגשות שהקונצרט המדהים העלה בי, הוא אמר לי, ברוח שירו של ג'ון לנון – Imagine: "תאר לך איזה ערב זה היה יכול להיות אם חצי מהקהל באולם היה מגיע ממזרח ירושלים?" וואו. חלום. הלוואי שאנחנו וילדינו נזכה לכך ביום מן הימים. בינתיים, בימים אלה קשה לנו אפילו לדמיין שלום קר.

ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו: "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" יצא לאור בהוצאת כרמל.