לפני כמעט שנה עברתי מישראל להולנד לטובת משרת מחקר באוניברסיטה. באמצע מלחמה מתמשכת, למדינה זרה, הישר לתוך סביבה של מחאות אנטי-ישראליות אלימות.

ובכל זאת, יש יתרון בלהחליף את שגרת האזעקות והחדשות העצובות על החטופים והחיילים הנהרגים בעזה – עם מרחבים ירוקים בלתי נגמרים ועדכוני מזג אוויר.

למרות המחאות האנטי-ישראליות האלימות בהולנד, יש יתרון בהחלפת שגרת האזעקות והחדשות העצובות על החטופים והחיילים הנהרגים בעזה – עם מרחבים ירוקים בלתי נגמרים ועדכוני מזג אוויר

לפני כשבועיים היה לנו מפגש של כמה חברים ישראלים ותומכי ישראל בעיר הקטנה בה אנו גרים. היה חם בחוץ לא פחות מאשר בארץ, אבל השקיעה המאוחרת שהגיעה רק בסביבות עשר בלילה הזכירה לנו שאנחנו בצפון אירופה ולא במזרח התיכון.

כמובן שנושא השיחה העיקרי היה מה שקורה בארץ. "איך המשפחה מסתדרת", "האם הבתים שלהם נפגעו", ו"האם יש להם ממ"ד בבית", היו השאלות שחזרו על עצמן שוב ושוב. למרות הלוקיישן הרגוע מוקף השדות והיערות, המתח ניכר בפניהם של כל הנוכחים. כל כמה דקות מישהו הלך לבדוק את ההודעות בוואטסאפ ואת אתרי החדשות לוודא ששום דבר לא קרה.

לקראת חצות חזרנו הביתה. בפארק הסמוך בדיוק סיימו יום ארוך של פסטיבל מוסיקה, והמוני צעירים חוגגים עדין הסתובבו בשכונה ברעש רב. לא אכפת להם מה קורה במדינה הקטנה שלנו, הרחק במזרח התיכון. הם יותר מוטרדים מהשאלה האם ירד מחר גשם או לא. סגרנו את החלונות בבית והלכנו לישון.

הבוקר התחיל עם הרבה לחץ. הדבר הראשון שראיתי כשבדקתי את הוואטסאפ היה עשרות ההודעות מהחברים בארץ השואלים לשלומם של משפחתי. מייד הבנתי שהיו נפילות בעיר מגוריהם. בדיקה מהירה של אתרי החדשות גילתה לי שארה"ב תקפה באיראן ובתגובה היה מטח טילים לישראל, אחד מהם פגע כמה בתים ליד ביתם של ההורים שלי.

למזלם, ההורים שלי בכלל לא היו בארץ – כבר מעל שבועיים שהם תקועים באירופה, לאחר שהחופשה הקצרה שלהם הפכה לשהות ארוכת טווח במלון. מוזר לכתוב שהם "תקועים", הרי מבחינות רבות הם היו בני מזל לא להיות בארץ בימים אלה. אבל עדיין – להיות לבד במדינה זרה, רחוק משאר בני המשפחה ומהבית, זו לא תחושה מרגיעה. הם נאלצו להישאר שם עוד ימים רבים.

הבוקר התחיל עם הרבה לחץ. הדבר הראשון שראיתי כשבדקתי את הוואטסאפ היה עשרות ההודעות מהחברים בארץ השואלים לשלומם של משפחתי. מייד הבנתי שהיו נפילות בעיר מגוריהם

לאחר בדיקה מהירה לוודא שכל המשפחה והחברים בארץ בשלום, התחלתי לקרוא את אתרי החדשות, הישראלים והזרים, על מנת להבין את תמונת המצב. מחוץ לדירתנו היה רעש רב – הפעם ממגרש הספורט הסמוך, שם התקיימה איזו תחרות בין הרבה הולנדים שמתרוצצים עם מקלות הוקי וחובטים בכדור קטן מצד לצד. מה זה קשור עכשיו? איך אפשר לגשר בין הצעקות של אוהדי הספורט בחוץ לצעקות של האנשים מול ביתם ההרוס בערוץ החדשות?

יצאתי לסיבוב ריצה בחוץ, רק כדי לנקות קצת את הראש ולהתנתק משטף החדשות הבלתי פוסק. עברתי ליד בנייני המחקר של האוניברסיטה בה אני חוקר. הכל היה שקט וריק, יום ראשון טיפוסי.

עד לפני שבועיים, ניצב פה מחנה אוהלים של מפגינים פרו-פלסטינים. הם עשו הרבה רעש וגם נזק של גרפיטי ושבירת חלונות. בניינים רבים עדיין מכוסים בכתובות של "פאק איזראל" ו"סטופ דה איזראלי ג'נוסייד". עכשיו המפגינים כבר לא פה. רובם סטודנטים אקטיביסטיים סגולי שיער ושטופי מוח, ועכשיו תקופת המבחנים של סוף הסמסטר – אז אפשר לשים בצד את הכאפיות המקושטות במגוון צבעים ולהתרכז בציונים. קרוב לוודאי שהם יחזרו לכאן ברגע שתתחיל שנת הלימודים הבאה, למחות נגד האויבת הגדולה ביותר של האנושות והשלום העולמי – מדינת ישראל.

חזרתי הביתה. מה לעשות עכשיו? להידבק שוב לערוצי החדשות? לצאת החוצה שוב לסיבוב עם האופניים כדי לנקות קצת את הראש? להתקשר לחברים ולמשפחה בארץ? ואולי פשוט להיכנס חזרה למיטה, להתכסות בשמיכה, ולקוות שכשאצא שוב החוצה כל הבלגן הזה יסתיים? המתח הבלתי נסבל הזה של החיים השלווים בהולנד במקביל למצב הנוראי בישראל. ומתי כבר תסתיים המלחמה בעזה והחטופים יחזרו הביתה? המוח מנסה להבין, הלב מתקשה להכיל.

בניינים רבים עדיין מכוסים בכתובות "פאק איזראל" ו"סטופ דה איזראלי ג'נוסייד". עכשיו המפגינים כבר לא פה. רובם סטודנטים ויש מבחני סוף הסמסטר – אז אפשר לשים בצד את הכאפיות המקושטות ולהתרכז בציונים

ואחרי שהפסקת האש המיוחלת הגיעה –  תחושת הקלה מעורבת באופטימיות זהירה. ההורים כבר עלו על מטוס בדרך לארץ ובהולנד ירד הרבה גשם, ויום למחרת שוב היה חם.

ד״ר תום ביאליק הוא מרצה בכיר בפקולטה לחינוך במכללה האקדמית בית ברל. המחקרים שלו מתמקדים בהכשרה ופיתוח מקצועי של מורי מדעים, שימוש בכלים טכנולוגיים ופרקטיקות הוראה ולמידה חדשניות בבתי הספר, וקידום עקרונות חשיבה ביקורתית ומדעית.