מַר גֻּזְמַאי אָמַר לִי אֶמֶשׁ:

"הַאֲמִינִי, זוֹ עֻבְדָּה —

בְּבֵיתִי עַכְשָׁו השֶּׁמֶשׁ

אֲרוּזָה בְּמִזְוָדָה". (מר גוזמאי הבדאי / לאה גולדברג)

הנצחון המשמעותי של נתניהו בתיק 4000 הוא צריבת התודעה, שהאובססיה שלו ל"כותרות חיוביות" ורדיפת הכבוד האישי הם הנושאים המרכזיים בתיק. אפילו ישראל אומן האמין לקשקוש הזה.

תדמיינו מדינה שבה יש wifi מכל מקום לכל אזרח במהירות של לפחות 500 mbs ושכל אזרח מעל גיל עשר מחזיק מחשב אישי. כמה מצב כזה היה יכול לקדם את הפריפריה, לצמצם פערים. בהערכה גסה זה יותר משמעותי מכל מחלף, צוללת, "זהות יהודית", להפיכתה של ישראל למעצמה. זו הייתה יכולה להיות ישראל של היום.

כתב האישום בתיק 4000 מדבר למעשה על זה שנתניהו לקח את העתיד הזה מאזרחי ישראל, במיוחד מאלה שידם אינה משגת. והוא לקח את העתיד הזה כי הוא רוצה אזרחים נחשלים, עניים ובורים

כתב האישום בתיק 4000 מדבר למעשה על זה שנתניהו לקח את העתיד הזה מאזרחי ישראל, במיוחד מאלה שידם אינה משגת. והוא לקח את העתיד הזה כי הוא רוצה אזרחים נחשלים, עניים ובורים. כי זה קהל היעד שלו, אותם אפשר לקנות כשזורקים להם עצם או הופעה של אייל גולן.

כל הסיסמאות שהוא הפריח על הרצון בתחרות חופשית בתקשורת הם גוזמאות, שהיו גורמות למר גוזמאי הבדאי למות מבושה. תקשורת אינטרנטית חופשית ומהירה בכל המדינה הייתה מחסלת מבחינה מעשית את מועצת הרשות השנייה, וכל מי שהיה רוצה היה פותח ערוץ טלוויזיה באינטרנט.

אבל נתניהו לא רצה את זה, הוא רצה כלי תקשורת שנאבקים עם דרישות רגולטריות מופרעות. כלי תקשורת שהוא יוכל, על פי גחמותיו, להוריד על ארבע. אל תקנו את הסיסמאות על מנהלי כלי תקשורת גיבורים, כולם ירדו על הברכיים (במקרה הטוב) וניסו לקלוע לטעמו.

אבל נתניהו רצה כלי תקשורת שנאבקים עם דרישות רגולטריות מופרעות. כלי תקשורת שהוא יוכל, על פי גחמותיו, להוריד על ארבע. אל תקנו את הסיסמאות על מנהלי כלי תקשורת גיבורים, כולם ירדו על הברכיים

כתב האישום בתיק 4000, ביחד עם דוח מבקר המדינה בנושא, מדבר על נזק משמעותי למדינה שנעשה במודעות מלאה של בנימין נתניהו. זו נקודה שכמעט כולם מפספסים.

חלק מהנזק שנגרם למדינה כתוצאה מהתנהלות נתניהו לגבי רפורמת השוק הסיטונאי ועיכוב פרישת הכבלים האופטיים, קיבל התייחסות אצל מבקר המדינה.

פניתי ליועץ המשפטי לממשלה. עם שאלה פשוטה: אם אתם חושבים שנתניהו בכוונת מכוון גרם נזק כל כך חמור למדינה, למה הוא נשאר יום נוסף בתפקיד?

כי הרי מניסוח כתב האישום ברור שאתם חושבים שנתניהו התגבר על כל מנגנוני ההגנה הממשלתיים שיש וגרם נזק נוראי (עולם הטכנולוגיה הוא עולם תחרותי, ומחיר העיכוב בפרישת הכבלים האופטיים הרבה יותר חמור ממה שמשוער). אז מה הסף? אם נתניהו יהרוג מישהו, לכאורה, תחכו להסרת חסינות?

מי שהגיע עד כאן, יש את הטופס המקוון כשבמשרד היועמש יבינו שהציבור לא מוכן שיבלבלו לו במוח. נתניהו יעזוב בטוב או ברע.

הרי מניסוח כתב האישום ברור שאתם חושבים שנתניהו התגבר על כל מנגנוני ההגנה הממשלתיים שיש וגרם נזק נוראי (העולם הטכנולוגי תחרותי, ומחיר העיכוב בפרישת הכבלים האופטיים חמור בהרבה מהמשוער)

אם עזיבת נתניהו תסתיים במהרה בלי אלימות, ייזכרו אותו ביחד עם משה קצב, אריה דרעי, אהוד אולמרט, אשר ידלין (מישהו יודע מי זה?) ועוד (אולי ייבנו שכונה עם השמות שלהם). את כולם ישכחו. גם את זכרו של רחבעם זאבי יתאמצו למחוק. אנשים ינסו להדחיק את הבושה על כך שאפשרו לאנשים האלה לכהן במשרות בכירות. אני מקווה שכשהבן שלי יגדל, הזכרון של נתניהו יהיה של משהו עמום שהתרחש.

איתי בן דן הוא חוקר.

מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.

הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.

המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.

ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.

רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.

הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.