כבר במאה ה-18 כתב דיויד יום בספרו "עקרוני המוסר" כי מקור המוסר טמון ברגש ורק אחר כך מגיעה ההנמקה השכלית. גם ג'ונתן היידט בספרו "למה אתם תמיד צודקים" מסביר כי המוסריות האנושית היא בראש ובראשונה מערכת רגשית, וההיגיון בא לרוב להצדיק את מה שהרגש כבר קבע.

היידט מדמה זאת ל"הרוכב והפיל": הרוכב (השכל) מסביר ומצדיק, בעוד הפיל (האינטואיציה והרגש) הוא זה שמנווט בפועל. מכאן נובע הקושי לשכנע אנשים בעלי זהויות ותפיסות שונות בדיון פוליטי. הוויכוח אינו לוגי אלא רגשי. מי שמנסה לפנות להיגיון בלבד מחמיץ את מוקד ההכרעה.

את הקושי לשכנע בדיון פוליטי מדמה היידט ל"רוכב ופיל": הרוכב (השכל) מסביר ומצדיק, בעוד הפיל (האינטואיציה והרגש) מנווט בפועל. הוויכוח אינו לוגי אלא רגשי. המנסה לפנות להיגיון בלבד מחמיץ את מוקד ההכרעה

רגשות מול היגיון בשיח הציבורי

חלק מהציבור, בעיקר חילוני-ליברלי, נוטה לנמק, להסביר ולפנות לשכל. לעומתם, קבוצות מסורתיות-קהילתיות מדגישות זהות, שייכות, סמכות וקדושה. ערוצים כמו ערוץ 14 וגלי ישראל מבינים זאת היטב: הם אינם מנהלים שיח רציונלי בלבד, אלא פונים ישירות אל רגש העלבון, הגאווה הלאומית והתחושה של "אנחנו מול הם".

בשיחה עם ד"ר אמיר מישל, העוקב אחר ערוצים אלה, אפיינו את קהל הצופים: בעיקר ציבור דתי-מסורתי, ציונות דתית וחרדים. תפיסת הזהות מבוססת על קהילה, מסורת ושייכות לאומית-דתית. מנגד ניצב ציבור חילוני-ליברלי המזוהה עם אליטות אשכנזיות ודוגל בזכויות אדם, אוטונומיה אישית, ביקורת עצמית ואוניברסליזם.

יסודות המוסר לפי היידט

היידט מראה כי התודעה המוסרית בנויה מחמישה יסודות: אכפתיות, הוגנות, נאמנות, סמכות וקדושה – שלכל אחד מהם תפקיד אבולוציוני חשוב:

• אכפתיות/פגיעה – דאגה לילדים פגיעים, טיפוח רגישות לסבל ודחיית אכזריות.
• הוגנות/הונאה – צורך בשיתופי פעולה.
• נאמנות/בגידה – יצירת קואליציות ושמירה עליהן.
• סמכות/חתרנות – יחסים היררכיים, כבוד לבעלי סמכות ודחיית חתרנות.
• קדושה/ביזוי – יסוד זה נולד מהצורך להתרחק ממזון מקולקל, זיהומים ומחלות, ולכן קשור בתחושת הגועל כמנגנון הגנה. עם הזמן הוא התרחב והפך גם ליסוד מוסרי־תרבותי שמבחין בין מה שנתפס כ"טהור" וקדוש לבין מה שמבוזה או מטמא.

חלק מהציבור, בעיקר חילוני-ליברלי, נוטה לנמק ולפנות לשכל. קבוצות מסורתיות מדגישות זהות, שייכות, סמכות וקדושה. ערוץ 14 וגלי ישראל, למשל, פונים ישירות לרגשי עלבון וגאווה לאומית

הדת, לפי היידט, ממלאת תפקיד אבולוציוני חשוב ביצירת קהילות מלוכדות בעלות ערכים משותפים.

הגישה הליברלית המערבית מדגישה בעיקר את שני היסודות הראשונים – דאגה לנפגעים ושאיפה להוגנות וצדק, בעוד הגישות השמרניות יותר עושות שימוש בכל חמשת היסודות. לכן, השיח הליברלי נשמע "חסר" בעיני חלקים רחבים בציבור המסורתי-קהילתי.

תחושת הקיפוח

אחד ממנועי השיח המסורתי-קהילתי הוא תחושת הקיפוח. ערוצים כמו ערוץ 14 וגלי ישראל משמרים נרטיב של אפליה היסטורית, גם חמישים שנה אחרי עליית מנחם בגין לשלטון. הם מתעלמים מהשאלה מה נעשה כדי לצמצם פערים. בתחום החינוך, למשל, הישגים דלים: רק כ-10 אחוזים מבני הפריפריה מסיימים קורס טיס, אף שחלקם באוכלוסייה הוא כ-30 אחוזים, נתון המשקף את הכישלון בצמצום הפערים.

במקום להדגיש את ההישגים המרשימים של רבים מבני עדות המזרח בכל תחומי החיים, הערוצים מתמקדים בנרטיב של קיפוח ועלבון. כך אמר עו"ד גיא בוסי: "אני לא יכול להיות שופט בעליון כי אני תימני". ינון מגל טען: "אתם פריווילגים לבנים. אנחנו בבונים של ישראל השנייה". אמירות אלו מייצרות נרטיב קולקטיבי של עלבון וצדק שנגזל.

תחושת הקיפוח אינה רק עובדה סוציו-אקונומית, אלא נטמעת בערכי המוסר של נאמנות וקהילתיות. לעומת זאת, הציבור החילוני-ליברלי רואה בה הד לעוולות עבר המנוצלות פוליטית, אך מתקשה להתחבר ליסודות של נאמנות וקהילתיות. יתרה מכך, הגישה החילונית-ליברלית אינה מעניקה מקום מספק לערכים של מסורת וקדושה – מרכיבים מרכזיים בתודעה הקהילתית. מכאן הקושי לייצר חיבור רגשי.

אחד ממנועי השיח המסורתי-קהילתי הוא תחושת הקיפוח. ערוץ 14 וגלי ישראל, למשל, משמרים נרטיב של אפליה היסטורית, גם 50 שנה אחרי עליית בגין לשלטון, אך מתעלמים מהשאלה מה נעשה כדי לצמצם פערים

יש גם אמירות מסיתות אחרות. עירית לינור, למשל, הצהירה: "אני מפחדת שכשאגיע לבית חולים רופאים לא יטפלו בי כמו שנשבעו, כי אני תומכת ברפורמה". לפי ינון מגל: "הפלסטינים זה כמו אחים לנשק: מציתים אש ומציעים עזרה".

לכן מצביעי פריפריה שנפגעו כלכלית ממשיכים לתמוך בהנהגה קיימת – לאו דווקא מתוך שכנוע כלכלי, אלא מתוך רגש של עלבון היסטורי והעדפת רכיבי מוסר של נאמנות, סמכות וקדושה.

קשיים נוספים של הגישה הליברלית

הגישה הליברלית, בהיותה ביקורתית, מצויה בעמדת נחיתות מול גישות שמרניות המעדיפות את הקיים והמסורת. בנוסף, עבור רבים בנימין נתניהו אינו עוד פוליטיקאי אלא דמות אב; השאלה "אם לא הוא – מי אני?" מגלמת תפיסה רגשית זו.

טבע האדם והסכסוך הישראלי-פלסטיני

הבדל נוסף נעוץ בתפיסת טבע האדם. חלקים מסורתיים-קהילתיים נוטים לראות את האויב כקבוצה אחידה ושונה מהותית מאתנו, ולכן מניחים כי "אין עם מי לדבר". לעומתם, הקבוצות הליברליות תופסות את האדם כיצור מגוון, המסוגל לאמפתיה, שינוי והידברות, ומאמינות שגם בצד השני טמונה אפשרות לשותפות.

חלקים מסורתיים-קהילתיים נוטים לראות את האויב כקבוצה אחידה ושונה מהותית מאתנו, ולכן מניחים כי "אין עם מי לדבר". לעומתם, הקבוצות הליברליות תופסות את האדם כיצור מגוון, המסוגל לאמפתיה, שינוי והידברות

הטיית האישוש

מדובר בהטיה קוגניטיבית מוכרת: אנשים נוטים לחפש מידע המאשר את אמונותיהם, ולהמעיט בערך מידע שסותר אותן. כתוצאה מכך, מי שכבר גיבש דעה המתאימה לערכים מסוימים – ייטה לחפש רק אישושים לה. הרשתות החברתיות מחריפות נטייה זו, ולכן קשה מאוד לשכנע אדם משייכות אחת לאמץ עמדות הפוכות.

אתגר ההידברות

על אף הקשיים, מתחדד הצורך במנהיג שיוכל לפנות לציבור בגובה העיניים – ללא התנשאות, ותוך הכרה אמיתית בכאב וברגשות העלבון. עליו להבין את השפה הרגשית, ולהסביר באמצעותה כי האפליה ההיסטורית אינה עוד רלוונטית, וכי הפערים נובעים מהזנחת החינוך והפריפריה בידי ההנהגה הנוכחית.

ד"ר אמיר מישל הציע לתרגם נושאים מופשטים לשפה חווייתית. כך למשל, ניתן להסביר את הביקורת על הרפורמה המשפטית בדימוי פשוט: העובדה שמכבי תל אביב ניצחה את בית"ר ירושלים וגם מספר אוהדיה גדול יותר – אינה מקנה לה את הזכות לשנות את חוקי הכדורגל או למנות את השופטים בעצמה. שינוי כללים מחייב הסכמה משותפת.

ברור כי בקרב הציבור המשיחי או החרדי סיכויי הדיאלוג מצומצמים, אך בקרב קבוצות מתונות יותר ייתכן חיפוש אחר אלטרנטיבה פוליטית –כזו הרואה את טובת המדינה לפני אינטרסים אישיים.

סיכום

הרשומה מצביעה על כך שוויכוחים פוליטיים נשענים בראש ובראשונה על רגש ולא על היגיון. חלקים מהציבור נוטים לפנות לנימוקים רציונליים המדגישים אכפתיות, הוגנות וצדק אוניברסלי, בעוד אחרים מבססים את שיחם על זהות קהילתית, נאמנות, סמכות, מסורת וקדושה.

פערים אלה מחלישים את כוח השכנוע. ערוצים שונים יודעים להפעיל רגשות של קיפוח, עלבון וגאווה לאומית, ובכך מייצרים תפיסות המתחזקות באמצעות הטיית האישוש.

ניתן להסביר את הביקורת על הרפורמה המשפטית בדימוי פשוט: העובדה שמכבי ת"א ניצחה את בית"ר ירושלים, ומספר אוהדיה גדול יותר – לא מקנה לה זכות לשנות את חוקי הכדורגל או למנות את השופטים בעצמה

לנוכח מציאות זו, מתחדד הצורך במנהיגות שתדע לפנות בגובה העיניים, להכיר בכאב, ולתרגם ערכים ליברליים לשפה רגשית וחווייתית – כדי לגשר על הפער ולהפחית את הקיטוב בציבור.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.