אני לא מצליח לחשוב על קלאסיקה של טרגדיה יוונית יותר מאשר עוצמת האירוניה שבסיפורה של הפצ"רית לשעבר – מי שהייתה במשך שנים חומת המגן של הממסד הביטחוני מפני ביקורת, מי שבלמה חקירות מביכות, מי שידעה ללטף את הזרועות המבצעות ולכסות על שריטותיהן בשם "שמירה על צה"ל" – והיא זו שבסוף מצאה את עצמה מואשמת בדיוק במה שניסתה להסתיר: טיוח.

אותה פרקליטה צבאית ראשית, שבמשך כהונתה עסקה לא מעט ב"לכבות שריפות" של פרשיות מביכות – לא פעם באמצעות הקרבת לוחמים זוטרים על מזבח ההסברה הישראלית – הופכת עתה לסמל של כשל מוסרי מערכתי. לא עוד זו ש"מגינה על חיילי צה"ל", אלא "בוגדת" בעיני חלקים בציבור. למרבה האירוניה, בבית המשפט בהאג הפצ"רית לא תיחקר על טיוח של חקירת הדלפה, היא תיחקר על טיוח של חקירת פשעים.

הפצ"רית היא כבר לא זו ש"מגינה על חיילי צה"ל", אלא "בוגדת" בעיני חלקים בציבור. למרבה האירוניה, בבית המשפט בהאג היא לא תיחקר על טיוח חקירת הדלפה אלא על טיוח חקירת פשעים

אבל האמת היא שמי שמכיר את שיטת הפעולה של המערכת, לא יכול להיות מופתע. שנים של טיוחים, של הנחות סלקטיביות ושל ניהול סיכונים משפטיים במקום בירור אמיתי של אחריות – יצרו תרבות ארגונית של פחד, לא של מוסר. במקום לשאול "מה נכון", שאלו שם "מה כדאי". במקום צדק – ניהול נזקים. במקום אחריות – ספינים.

מי שהגנה על (או לכל הפחות איפשרה את) כאוס טרור נוער הגבעות ביהודה ושומרון – מדיניות שאפשרה לחיילים מסוימים ולעיתים גם לגורמי ביטחון אזרחיים לפעול בשטח כמעט ללא פיקוח – היא אותה אחת שמצאה את עצמה עכשיו בחדר החקירות כשההאשמה הציבורית כלפיה היא "רדיפה של חיילי צה"ל". זה לא רק אירוני; זו טרגדיה במלוא מובן המילה.

כי הרי אותה פצ"רית, כשהתעקשה שלא לפתוח חקירות בעבירות חמורות שבוצעו לכאורה על-ידי חיילים, בחרה בדרך של "לטשטש את הקווים" בין מוסר לבין נאמנות.

כשהיא ביקשה להוכיח לעולם שיש בישראל מנגנון משפטי עצמאי, היא בחרה להקריב לעיתים את הקטנים כדי להגן על הגדולים. וכך, כדי להראות שיש צדק, הוקרבו החיילים ששברו צלחות בלבנון – בעוד מי שבאמת, לכאורה, ביצעו פשעים חמורים באותם מקרים נדירים אך קיימים של אלימות קשה, לא נחקרו לעומק.

מי שאפשרה את כאוס טרור נוער הגבעות ביהודה ושומרון – מדיניות שאפשרה לחיילים מסוימים ולעיתים גם לגורמי ביטחון אזרחיים לפעול בשטח כמעט ללא פיקוח – מואשמת ציבורית ב"רדיפת חיילי צה"ל"

בסוף, אותה שיטה חזרה כבומרנג. היום, כשהיא ניצבת בפני חקירה אפשרית על טיוח של עבירות חמורות, כבר לא מדובר ב"הגנה על הצבא" אלא בהגנה על עצמה.

עוד יותר אירונית היא העובדה שמי שמונה במקומה – כך נראה – הולך לשים סוף לשיטת הטיוח הזאת. הוא בא מתוך הבנה, כך מוסרים, שההגנה על צה"ל לא תגיע מהסתרה אלא דווקא משקיפות, מיכולת להודות בטעויות, כשלים ומקרים של עשבים שוטים, ולתקנן. וזה אולי הסימן המעודד היחיד בסיפור הזה: ההכרה שמי שמטייח כדי להגן על הצבא, בסוף פוגע בו יותר מכל מבקריו.

כי מנגנון טיוח לא נולד משדה תימן או מהדלפה אחת. הוא נולד הרבה קודם – מתוך פחד. פחד מכעס ההמון אם יראו שחייל חרג מהפקודות, פחד מאובדן אמון הציבור, פחד מהתקשורת, פחד מהדרג המדיני. אבל פחד הוא יועץ רע מאוד למי שאמון על מערכת אכיפת החוק.

וכשהפחד הופך לשיטה, כשהטשטוש נהיה אינסטינקט, הדרך קצרה מאוד מהגנה על חיילים בשם "פטריוטיות" – להגנה על עצמך בשם אופורטוניזם. זהו אולי קו הגבול הדק שעליו מעדה הפצ"רית.

בסופו של דבר, הטרגדיה שלה היא לא רק אישית. היא משל למערכת שלמה שהעדיפה לטייח במקום להיאבק באמת.

וכשהפחד הופך לשיטה, כשהטשטוש נהיה אינסטינקט, הדרך קצרה מאוד מהגנה על חיילים בשם "פטריוטיות" – להגנה על עצמך בשם אופורטוניזם. זהו אולי קו הגבול הדק שעליו מעדה הפצ"רית

אולי זה הלקח שיישאר מהפרשה הזאת: מי שמטייח היום כדי להגן על המדינה, עלול למצוא את עצמו מחר נחשד שפעל נגדה.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.