לפעמים נדמה שהוויכוח בין חילונים לחרדים מתמצה במשפטים קצרים, תגובות זועמות וקללות הדדיות. אבל לעיתים רחוקות מתגלה בבהירות כל כך הפער המהותי בין שתי תפיסות העולם, כמו זה שהתגלה בדבריו לא מזמן של הרב חיים פרץ ברמן, ראש ישיבת פוניבז', שתיאר את הציבור החילוני כחבורת "גנבים, פושעים ורוצחים", שמנסים "לקלקל" את הציבור החרדי באמצעות הכרחתו להשתלב במרחב הישראלי.

התגובה האינסטינקטיבית לדברי הבל שכאלה היא להחזיר באותה מטבע: להזכיר למר ברמן שדווקא החברה החרדית היא בעלת שיעור עבירות המין הגבוה ביותר בישראל; שדווקא שם נמצא האחוז הנמוך ביותר של משלמי מסים – כלומר, אם להשתמש במילותיו, "הגנבים" האמיתיים; ושדווקא שם נטועה אידיאולוגיה שלפיה מי שאינו חי על פי אורחותיה, עקרונית, אין לו זכות לחיים.

התגובה האינסטינקטיבית לדברי ההבל של הרב ברמן, ראש ישיבת פוניבז', שתיאר את הציבור החילוני כחבורת "גנבים, פושעים ורוצחים", שמנסים "לקלקל" את הציבור החרדי – היא להחזיר באותה מטבע

אם כך, אפשר היה להסיק באותה מידה של שטחיות שהציבור החרדי כולו הוא "חבורת גנבים, אנסים ורוצחים בפוטנציה" שמנסה להרוס אותנו מבפנים באמצעות מפעל התשובה שלה – ושעלינו להשיב מלחמה שערה.

אבל אני בוחר שלא ללכת בדרך הזו. דווקא משום שזהו כול ההבדל בינינו לבינם.

מי שמדבר כך – הוא אדם חרד. כשמו כן הוא. נציג של תיאולוגיית הפחד. זוהי תפיסת עולם שאין לה עמוד שדרה ערכי ומוסרי משל עצמה, אלא רק מערכת של התגוננות אינסופית מפני שדים דמיוניים המאיימים עליה לכלותה. העולם החיצוני נתפס כאיום מתמיד, כול שאלה כמוקש רוחני, וכול ספק כסדק שעלול למוטט את המבנה כולו.

לא כך אנחנו. הציבור הליברלי, זה שמואשם ב"קלקול" וב"חילול", אינו פועל מתוך פחד אלא מתוך סקרנות. לא סתם ההנגדה ל"חזרה בתשובה" נקראת "יציאה בשאלה". משום מה, השפה עצמה יצרה הטיה: "תשובה" נשמעת חיובית, "שאלה" נשמעת שלילית.

אבל האמת הפוכה: "תשובה" היא לעיתים קרובות יהירותו של נער מתבגר שגילה אמת אחת ומוחלטת ומכריז כי מצא את הפתרון לכול. "שאלה", לעומת זאת, היא נחלתו של הבוגר, של זה שמבין שהעולם מורכב מדי, שהידיעה שלנו חלקית, שסך השאלות גדול מסך התשובות.

מי שמדבר כך – הוא אדם חרד. כשמו כן הוא. נציג של תיאולוגיית הפחד. זוהי תפיסת עולם שאין לה עמוד שדרה ערכי ומוסרי משל עצמה, אלא רק מערכת של התגוננות אינסופית מפני שדים דמיוניים המאיימים עליה לכלותה

ומכאן נובע פרדוקס מעניין: דווקא העובדה שכמות החוזרים בתשובה גדולה בהרבה מזו של היוצאים בשאלה – אינה עדות לחולשתו של הציבור החילוני. להיפך, היא עדות לחוזקו.

חברה שמעודדת סקרנות, פתיחות וביקורת עצמית – מן הסתם גם מאפשרת לחלק מבניה לנוע, לבדוק ואף לשנות את אורח חייהם אם הם מוצאים לנכון. זה טבעי ובריא. לעומת זאת, מקהילה סגורה המדכאת חשיבה עצמאית מגיל אפס, קשה הרבה יותר לצאת. זהו תהליך הכרוך באומץ לב, במה שנתפס כבגידה בקולקטיב, לעתים גם בניתוק ממשפחה ומזהות שלמה.

לכן התגובה שלנו אינה צריכה להיות שנאה נגדית או הכללה הפוכה. לא חרדה מול חרדה. אנחנו לא רוצים להרוס אותם, וגם הם, בסופו של דבר, לא באמת רוצים להרוס אותנו. הם בסך-הכל שבויים בתוך מערכת פחדים ותחושת עליונות, ואחריותנו היא לא להידבק באותם פחדים ולא לאמץ את אותה התנשאות בכיוון ההפוך.

אפשר ואף ראוי לראות גם את הטוב שיש שם – את הקהילתיות, את המשמעות, את הערבות ההדדית – אך בלי לטשטש את הבורות, את הדיכוי ואת ההתנשאות. וחשוב לא פחות: להמשיך לשאול. להמשיך להסתקרן. להמשיך לאהוב את המורכבות.

התגובה שלנו לא צריכה להיות שנאה נגדית או הכללה הפוכה. לא חרדה מול חרדה. אנו לא רוצים להרוס אותם, וגם הם לא באמת רוצים להרוס אותנו. הם בסך-הכל שבויים במערכת פחדים ותחושת עליונות

התשובה שלנו לחרדה החרדית אינה שנאה. היא שלווה. שלווה הנולדת מחיקו של הספק, מן הידיעה שלא הכול ידוע, שלא הכול סגור, ושדווקא בזה – טמון החופש.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.