לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק, לפיה מי שגרם בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראלי מתוך מניע גזעני או "עוינות כלפי ציבור", ומתוך מטרה "לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו", דינו מיתה. ההצעה מבקשת לקבוע עונש מוות חובה, ללא אפשרות להקלה לאחר הרשעה.

בנוסף, ההצעה מבקשת לשנות גם את הדין בבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון: שם מוצע לאפשר גזר דין מוות גם בהחלטה ברוב של שופטי ההרכב, במקום הדרישה הקיימת כיום להחלטה פה אחד, וגם שם לא תינתן אפשרות להקלה בעונש. ההצעה מכוונת בעיקר נגד מי שרוצח אזרח ישראלי ממניע לאומני.

ההצעה מבקשת לשנות גם את הדין בבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון: שם מוצע לאפשר גזר דין מוות גם בהחלטה ברוב של שופטי ההרכב, במקום הדרישה הקיימת כיום להחלטה פה אחד

הצעה זו באה, ככל הנראה, על רקע הטראומה הציבורית בעקבות הטבח המזוויע של 7 באוקטובר, שהותירו בחברה הישראלית תחושות קשות של זעזוע, אובדן, איום קיומי ורצון לנקום במבצעי הזוועה.

התנגדויות להצעה

מתנגדי החוק מציינים כי הנוסח מכוון בפועל ברובו לפלסטינים, שכן הביטויים "לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו" מתאימים בעיקר למקרי טרור פלסטיני נגד ישראלים. ההצעה אינה נוגעת באופן מפורש למקרים של רצח שבוצע על ידי יהודים כלפי פלסטינים. לטענתם מדובר בפגיעה חמורה בזכויות אדם.

פרופסור אסא כשר טוען כי על פי ערכיה של מדינת ישראל, אין זה ראוי להרוג אדם לשם ענישה. מדינה דמוקרטית רשאית להרוג רק כאשר אין דרך אחרת להגן על חיי בני אדם. היסוד לכך הוא כבוד האדם באשר הוא אדם. לשיטתו, האיסור על עונש המוות אינו נובע מתוך חמלה כלפי הרוצח, אלא מתוך החובה לשמור בכל הנסיבות על עקרון כבוד האדם.

קיימים גם נימוקים נוספים:

• שופטים עלולים לטעות, ועונש מוות אינו מאפשר תיקון טעות.
• עונש מוות אינו מרתיע מחבלים היוצאים לפעולת טרור בידיעה שסיכוייהם לשרוד מלכתחילה נמוכים.
• קיים חשש כי עונש מוות יביא לחטיפות ולרציחות של ישראלים.

גם במסורת היהודית רבים התנגדו לעונש המוות. רבי אלעזר בן עזריה טען כי סנהדרין ההורגת אחד לשבעים שנה נקראת "חובלנית". כלומר גם כאשר עונש המוות קיים במישור התיאורטי, נקבע רף גבוה להפעלתו בפועל.

גם במסורת היהודית רבים התנגדו לעונש המוות. רבי אלעזר בן עזריה טען כי סנהדרין ההורגת אחד ל-70 שנה נקראת "חובלנית". כלומר, גם כשעונש המוות קיים במישור התיאורטי, נקבע רף גבוה להפעלתו בפועל

לוינס – צדק, אחריות ואי סימטריה – האחרות שאינה מאפשרת שיפוט

לנימוקים אלה אני מבקש להוסיף את התייחסותו של עמנואל לוינס למושג הצדק. לגישתו, האחרות בין בני אדם "אוסרת" עלינו לשפוט איש את רעהו. עם זאת, חברה מחייבת מערכת של משפט וענישה. כאן נוצר המתח: היחס האתי הוא א-סימטרי, אך הצדק מחייב סימטריה.

בספרו "אתיקה והאינסופי" הוא כותב: "אם אני לבד עם האחר, אני חייב לו הכול" (עמ' 70). וכאשר הוא נשאל "אבל האם אין גם האחר אחראי כלפי"? הוא עונה: "אולי, אבל זה עניינו שלו" (עמ' 74).

במובן זה הצדק נובע מהצורך לחלוק באופן מוגבל אחריות אינסופית בין רבים.

הצדק כחלוקת אחריות מוגבלת

כבר במפגש עם הזולת מצויה האנושות כולה: "השלישי מביט בי בעיני הזולת, השפה היא צדק. התגלות הפָּנים כפָּנים פותחת את האנושות" ("כוליות ואינסוף" עמ' 175).

צדק הוא הניסיון לחלק אחריות אינסופית בעולם שבו המשאבים מוגבלים. לצדק יש אם כן ממד "כלכלי". לא ניתן להעניק הכול לאדם אחד מבלי לפגוע באפשרות לתת גם לאחרים. לוינס כותב: "עובדת ריבוי בני האדם ונוכחותו של אדם שלישי בנוסף לאחר הן קרקע גידולם של החוקים והן המכוננות את הצדק… יש אפוא כורח למתן את הפריווילגיה ההיא של האחר, ומכאן נובע הצדק ("אתיקה והאינסופי", עמ' 70).

לוינס ועונש המוות

מכאן, נראה כי לוינס היה מתנגד לעונש המוות. לוינס מכיר בצורך להגן על החברה, אך היה דורש להפעיל את המינימום ההכרחי כדי למנוע מאדם לפגוע באחרים. מאסר ממושך ממלא את הפונקציה הזו. נטילת חיים אינה הכרחית, והיא חורגת מהמחויבות האתית שלא ליטול את חייו של האחר.

נראה כי לוינס היה מתנגד לעונש המוות. לוינס מכיר בצורך להגן על החברה, אך היה דורש להפעיל את המינימום ההכרחי כדי למנוע מאדם לפגוע באחרים. מאסר ממושך ממלא את הפונקציה הזו

טולסטוי : לראות את הפנים מאוחר מדי

בסוף "סונטת קרויצר", הנובלה המטלטלת של לב טולסטוי, הבעל הרוצח מבין את פשעו רק כאשר הוא מביט באשתו הגוססת: "הבטתי בילדים, בפניה החבולים המכחילים, ובפעם הראשונה בחיי שכחתי את עצמי, את זכויותיי, את גאוותי, בפעם הראשונה ראיתי בה אדם".

קשה שלא לשמוע כאן הד למושג "פני האחר" אצל לוינס. הפנים המצוות "לא תרצח". אילו היה רואה את פניה קודם לכן, ולא היה שקוע בקנאה ובתחושת הבעלות, היה מציית לציווי זה של הפנים. רק אז הוא אומר לה "סלחי לי". בקשת סליחה שנאמרת מאוחר מדי, שאין בה לשנות את המעשה הנורא.

לקראת סוף הסיפור מבקש הבעל פעמיים מהנוסע ברכבת שהאזין לסיפורו שיסלח לו. טולסטוי מבטא כאן את העמדה הלוינסית שרצח אינו פשע רק נגד הקורבן, אלא פשע נגד האנושות כולה. כאן מתגלה הדהוד לדברי חז"ל: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ומכאן גם ההיפך: כל הפוגע בנפש אחת כאילו החריב עולם ומלואו.  

אמנם ניתן לטעון שבסיפור מדובר באישה חפה מפשע, בעוד הדיון כאן עוסק בפשעים מחרידים. אך גם אם העבריין הוא מפלצתי, השאלה נותרת בעינה: האם מותר למדינה ליטול את חייו? איך הדבר ישפיע על מי שמבצע את ההוצאה להורג ועלינו כחברה? האם לא נהפוך לחברה אלימה וגסה יותר ביחסה לחיים? כאמור, המסורת היהודית מזהירה מפני כך. החשש הוא שההוצאה להורג תחבל בקדושת החיים וברגישות האתית שלנו כחברה.

גם אם העבריין מפלצתי, השאלה נותרת בעינה: האם מותר למדינה ליטול את חייו? איך זה ישפיע על מי שמבצע את ההוצאה להורג ועלינו כחברה? האם לא נהפוך לחברה אלימה וגסה יותר ביחסה לחיים?

גישת חנה ארנדט

חנה ארנדט מציעה גישה שונה, אולי חריגה, בדיון על עונש מוות. בספרה "אייכמן בירושלים" היא טוענת, כי גם אם תפקידו של אדולף אייכמן היה כמעט בירוקרטי, וגם אם אנשים רבים אחרים היו יכולים למלא את מקומו, ואף אם בנסיבות אחרות לא היה מגיע כלל למשפט, אין בכך כדי לשנות את המסקנה.

בלשונה: "כשם שאתה תמכת וביצעת מדיניות של סירוב לחלוק את האדמה עם העם היהודי… כך גם אנו מוצאים שאין לצפות מאיש, כלומר מאף בן אנוש, כי ירצה לחלוק איתך את האדמה. מסיבה זו, ואך ורק מסיבה זו, עליך להיתלות".

לפי קו מחשבה זה, ניתן לטעון שארנדט הייתה רואה במחבלי הנוח'בה, שביצעו מעשי טבח סדיסטיים בנשים, גברים, ילדים וזקנים, כמי שחצו גבול מוסרי כה עמוק עד שאינו מאפשר עוד חיים משותפים על אותה אדמה. חציית גבול זה שוללת את האפשרות לראות בהם חלק ממשפחת העמים, קהילה היכולה לחלוק עולם אנושי משותף. לנוכח זוועות כאלה קשה יותר לטעון נגד עונש המוות, שכן חומרתן מעידה שהמסד המוסרי המאפשר חיים יחד קרס לחלוטין.

סיכום

אני סבור שיש להיזהר מאוד ביישום עונש מוות, להשתדל להימנע ממנו ואולי להשאיר פתח עקרוני רק למקרים קיצוניים ויוצאי דופן, וגם זאת בזהירות רבה.

החששות העיקריים:

• זליגה והרחבה הדרגתית של עונש המוות למקרים נוספים.
• אפליה מובנית בין יהודים לערבים.
• טיפוח תרבות משפטית וציבורית אלימה יותר ופחות רגישה לקדושת החיים.

יש להיזהר מאוד ביישום עונש מוות מחשש לזליגה והרחבה הדרגתית שלו לעוד מקרים, מאפליה מובנית בין יהודים לערבים, ומטיפוח תרבות משפטית וציבורית אלימה ופחות רגישה לקדושת החיים

המסורת הבודהיסטית מזכירה: "זרע פעולה – קצר הרגל, זרע הרגל – קצר אישיות, זרע אישיות – קצר גורל". אם התרבות שאנו זורעים היא תרבות של הרג כעונש, קיים חשש שהרגל זה יעצב גם את אישיותנו כחברה ואת גורלנו.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.