35 פעמים מופיע המונח "חטאתי" בתנ"ך. אם נספור גם את המונחים "עוויתי" ו"פשעתי" על שלל הטיותיהם הרי שנגיע למאות אזכורים. מאות רגעים שבהם גיבורי המקרא עוצרים, מתבוננים פנימה ומכירים בכישלונם.

התנ"ך, המסמך המכונן של היהדות, הוא גם מסמך מכונן של לקיחת אחריות והודאה באשמה. זו לא תכונה שולית של הטקסט הקנוני של העם היהודי. זהו עמוד תווך בהבנה היהודית את הטבע האנושי: אדם חוטא, אדם נכשל, אדם מודה – ורק אז אדם יכול להתקדם. הווידוי אינו סוף הדרך אלא תחילתה.

התנ"ך הוא גם מסמך מכונן של לקיחת אחריות והודאה באשמה. זו לא תכונה שולית של הטקסט הקנוני של העם היהודי. זהו עמוד תווך בהבנה היהודית את הטבע האנושי: אדם חוטא, נכשל, מודה – ורק אז יכול להתקדם

דוד המלך: פרזנטור של לקיחת אחריות

המלך הישראלי הראשון, שאול, מודה באשמה לא מעט, אך אין ספק כי הפרזנטור הגדול של לקיחת אחריות הוא דוד. "וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" הוא רק דוגמה אחת מני עשרות לְכֵנוּתוֹ של דוד והודאתו במעשיו.

וזו לא דוגמה קטנה. דוד היה בשיא כוחו. מלך על כל ישראל, מצביא מנצח, אדם שיכול היה לשתוק ולהמשיך הלאה. הוא יכול היה בקלות להשתיק את מי שהעז להעמידו על טעויותיו. ובכל זאת, שוב ושוב ושוב – "חטאתי". בפרשת בת-שבע, בפרשת מפקד העם, בכל מקום שבו ידע דוד כי נכשל – הוא אמר זאת.

ושלא תטעו: דוד איננו מרטיר המבקש מאלוהים להענישו במלוא חומרת הדין כדי למרקו מפשעיו. מיד לאחר ה"חטאתי מאוד" מופיע גם "וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד". דוד רוצה לחיות. דוד רוצה להמשיך למלוך. דוד רוצה סליחה. וזה לגיטימי.

הנוסחה המקראית

אין גיבורי התנ"ך מבקשים לכלות עצמם מן העולם בעקבות עוונותיהם. אך הם מכירים בחטאותיהם.

זו הנוסחה המקראית, וחשוב להבינה: קודם ההודאה, אחר כך בקשת הסליחה. קודם "חטאתי", אחר כך "העבר נא". הסדר הזה אינו מקרי. הוא משקף תפיסה עמוקה של מהות התשובה. אי אפשר לדלג. אי אפשר לקצר. אי אפשר לבקש סליחה על משהו שלא הודית בו.

זו הנוסחה המקראית: קודם ההודאה ואז בקשת הסליחה. קודם "חטאתי" ואז "העבר נא". הסדר לא מקרי. הוא משקף תפיסה עמוקה של מהות התשובה. אי אפשר לדלג או לקצר. אי אפשר לבקש סליחה על משהו שלא הודית בו

וזה לא רק דוד. חזקיהו המלך מודה בחטאיו. גם דניאל הנביא. אפילו דמויות שליליות בתנ"ך – פרעה, בלעם, עכן – גם הם יודעים לומר "חטאתי" כשהם נתפסים. יש משהו בסיסי כל כך בהודאה באשמה, שאפילו האנטגוניסטים של התנ"ך מסוגלים לה.

היום הזה

בהקשר הזה, היום בו הגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו בקשה לחנינה ללא הודאה כלשהי באשמה, הוא יום עצוב ליהדות ולבית השלישי הלאומי בתולדותינו.

לא משום שנדרש מאיתנו, ציבורית, למחול, לסלוח או להעביר חטאים של אישי ציבור. לזה דווקא יש מקום בתנ"ך כבדמוקרטיה. מחילה וסליחה הן ערכים יהודיים מובהקים. גם חנינה יכולה להיות לגיטימית. אפשר להתווכח על התזמון, על הנסיבות, על העורמה הפוליטית שבמהלך – אבל העיקרון עצמו אינו זר למסורת שלנו ולערך הכל כך ליברלי של חמלה.

היום הזה הוא יום עצוב, כי לפני בקשת העברת החטא לא מופיע ה"חטאתי".
אל מול עיניו של ראש הממשלה, מנהיג העם היהודי הריבון בארצו, לא עמדו שאול, דוד, חזקיהו, דניאל ושאר קודמיו באומרם "חטאתי" ורק אז "הַעֲבֶר נָא אֶת עֲו‍ֹן עַבְדְּךָ".

וזה לא רק דוד. חזקיהו המלך מודה בחטאיו. גם דניאל הנביא. אפילו דמויות שליליות בתנ"ך – פרעה, בלעם, עכן – יודעים לומר "חטאתי" כשהם נתפסים. הודאה באשמה כה בסיסית, שאפילו האנטגוניסטים של התנ"ך מסוגלים לה

אפילו אבימלך, פרעה, בלעם ועכן לא עמדו אל מול עיני ראש הממשלה, כשהדי ה"חטאתי" שלהם שגם הם מופיעים בתנ"ך – לא שימשו השראה גדולה מדי עבורו לאומץ מוסרי ודוגמה ציבורית.

הפער שבין "לא הורשעתי" לבין "חטאתי"

יש פער עצום בין שני המשפטים האלה. "לא הורשעתי" הוא משפט משפטי-טכני. הוא אומר: בית המשפט לא קבע שאני אשם, או לא קבע עדיין שאני אשם, או שההליך הסתיים לפני הכרעה. זה יכול להיות נכון. זו יכולה להיות עובדה.

אבל "חטאתי" הוא משפט אחר לחלוטין. הוא משפט מוסרי. הוא אומר: עשיתי דברים שלא היו צריכים להיעשות. קיבלתי מתנות שלא היו צריכות להתקבל. התנהלתי בדרך שאינה הולמת את התפקיד. גם אם זה לא היה פלילי – זה לא היה ראוי.

המסורת היהודית מבחינה היטב בין חטא לפשע. לא כל חטא הוא פשע, ולא כל פשע הוא חטא. אדם יכול להיות זכאי משפטית ובו בזמן חייב מוסרית. הדברים לא סותרים. הם משלימים.

"דין פרוטה כדין מאה"

אז כן, ייתכן שחנינה לנתניהו היא דבר טוב למדינת ישראל. ייתכן גם כי מדובר באסון. על זה אפשר להתווכח, ויתווכחו, עד סוף הדורות כנראה.

אבל "חטאתי" הוא משפט אחר לחלוטין מ"לא הורשעתי". הוא משפט מוסרי האומר: עשיתי דברים שלא היו צריכים להיעשות. התנהלתי בדרך שאינה הולמת את התפקיד. גם אם זה לא היה פלילי – זה לא היה ראוי

דבר אחד בטוח: היום בו מנהיג מדינת היהודים נמנע מלאמר "חטאתי", כן, גם אם מדובר "רק" בסיגרים ושמפניות ("דין פרוטה כדין מאה" הוא גם כלל יהודי עתיק-יומין, להזכירכם) – הוא יום עצוב עבור ההיסטוריה היהודית. מאוד.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.