הרבעון השלישי של 2025 מציג תמונה מורכבת של קבלת החלטות בממשלה הישראלית: בעוד שולחן הממשלה ממשיך להימנע מהחלטות בנושא שטחי יהודה ושומרון, ועדות הכנסת חוזרות בעוצמה לעסוק בסוגיה.

379 אזכורים של סיפוח ברבעון השלישי – זינוק של פי 11 לעומת הרבעונים הקודמים – מעידים על מגמה ברורה: כאשר הקואליציה מתרופפת, מפלגות קטנות בעלות וטו מעבירות את מוקד הפעילות מהממשלה לוועדות הכנסת.

379 אזכורי סיפוח ברבעון השלישי – זינוק של פי 11 לעומת הרבעונים הקודמים – מעידים על מגמה ברורה: כשהקואליציה מתרופפת, מפלגות קטנות בעלות וטו מעבירות את מוקד הפעילות מהממשלה לוועדות הכנסת

התופעה הזו משקפת דינמיקה מוכרת בשיטות ממשל קואליציוניות רב-מפלגתיות. בממשלה מפוצלת, כמו זו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה מוצא עצמו בין לחצים סותרים: מצד אחד דרישות בינלאומיות לקדם פתרון דיפלומטי, ומצד שני דרישות קואליציוניות של שותפיו מהימין. כאשר הוא אינו יכול לספק את הדרישה האחרונה בלי לסכן את הראשונה, הפתרון הטבעי הוא להימנע מהחלטה. ואכן, ברבעון השלישי, כמו גם ברבעון השני, לא התקבלה אפילו החלטה אחת בשולחן הממשלה הנוגעת לשטחים.

אבל הימנעות זו אינה מונעת פעילות מדינית. כשראש הממשלה אינו מקבל החלטות, שחקנים אחרים ממלאים את הריק. ועדות הכנסת הופכות לזירה שבה חברי קואליציה מקדמים יוזמות מדיניות – חקיקה משנית, תקצוב פרויקטים, פיקוח על משרדי ממשלה – שבסך הכול יוצרות כיוון מדיניות ברור גם בהיעדר החלטות ממשלתיות מפורשות.

הדינמיקה הסותרת עולה מהנתונים: בעוד מנהיגי המפלגות ברשת X מתמקדים בשמירה על סטטוס-קוו (73% מהפוסטים ברבעון השלישי), כדי לשמר גמישות אלקטורלית בשנת בחירות, חברי הכנסת שלהם בוועדות מתמקדים בקידום אג'נדת סיפוח. זוהי תמונה של מערכת שבה רמות שונות פועלות בלוגיקות שונות.

התוצאה היא שמדיניות מתגבשת לא דרך החלטות ממשלתיות המייצגות את רצון רוב התומכים בקואליציה, אלא דרך צבירה של החלטות ברמת הוועדות.

כשרה"מ לא מקבל החלטות, שחקנים אחרים ממלאים את הריק. ועדות הכנסת הופכות לזירת קידום יוזמות מדיניות של הקואליציה, שבסך הכול יוצרות כיוון מדיניות ברור גם בהיעדר החלטות ממשלתיות מפורשות

זוהי תמונת מראה של אתגר מבני במערכות קואליציוניות מפוצלות: יכולת לייצר שיח פוליטי מרובה זירות – שולחן הממשלה, ועדות הכנסת, רשתות חברתיות – אך קושי משמעותי בתיאום ובעיצוב מדיניות מכוונת. במקום תיאום, כל זירה פועלת בהגיון משלה: הממשלה בהימנעות, הוועדות בקידום יזמות, והמנהיגים בשמירת אופציות.

המגמה הזו מעוררת שאלות לגבי מקום קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית. במודל הקלאסי של ממשל קואליציוני, ההנהגה הפוליטית – ראש הממשלה ושריו – אמורים לעצב מדיניות ולהציג אותה להכרעה במוסדות הנבחרים. כאשר ההנהגה נמנעת מכך, ומוסדות אחרים ממלאים את הריק, נוצר מצב של מדיניות מבוזרת שאין בהכרח הסכמה רחבה לגביה.

כאשר מדובר במדיניות שאינה ליבתית להישרדות המדינה, יש שיאמרו שהדבר לא רק אינו בעייתי אלא אף רצוי: כך משתקף כוחה של הכנסת כשחקן עצמאי הפועל במבנה של הפרדת רשויות. עם זאת, בנושאים ליבתיים לקיום המדינה כמו מדיניות ביטחון וחוץ, אין לישראל פריווילגיה שלא לעסוק בעיצוב ויישום מדיניות אחוד.

הפער בין השיח הפנימי לבין המציאות הבינלאומית מחדד את הבעיה. בעוד ועדות הכנסת מתמקדות בסיפוח, הקהילה הבינלאומית מדברת על שתי מדינות. הפער הזה גדל לא בגלל החלטה מודעת, אלא בגלל חוסר יכולת מבנית לקבל החלטות.

הפער בין השיח הפנימי לבין המציאות הבינל' בעייתי. בעוד ועדות הכנסת מתמקדות בסיפוח, הקהילה הבינל' מדברת על שתי מדינות. הפער גדל לא בשל החלטה מודעת, אלא בשל חוסר יכולת מבנית לקבל החלטות

זוהי תמונה של מערכת שבה התרופפות קואליציונית מובילה להעברת מוקד השפעה מהממשלה לוועדות – מרכז כובד שונה, לוגיקה שונה, ותוצאה שונה. לתכנון מדיניות צופה פני עתיד שאינו עסוק בבועות מדיניות חסרות משמעות המייצרות הסחת דעת מכוונת-פריימריז, המגמה הזו מהווה אתגר משמעותי.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.