ה-7 באוקטובר היה הפתעה צבאית וביטחונית, אבל בשבועות שאחריו התגלתה הפתעה נוספת, לא פחות מטרידה: המשבר ההסברתי.

בזמן שישראל התמודדה עם המתקפה הקטלנית ביותר על אזרחיה מאז הקמתה, הקמפוסים המערביים התפוצצו בגל של תמיכה בחמאס ובאנטגוניזם כלפי ישראל. לא רק ברחוב – גם באולמות האקדמיה, בקרב אלו שאמורים היו להיות בעלי בריתנו הטבעיים.

סקרים שבוצעו מאז 2023 בעולם המערבי הציגו בפנינו נתונים המדברים בעד עצמם: על פי נתוני Pew YouGov ומכוני מחקר מובילים אחרים, 60% מהצעירים האמריקאים בגילאי 18-24 נוטים לטובת חמאס, 47% מהצעירים הגרמנים מסכימים להשוואה בין ישראל לנאצים, רמות התמיכה בה באירופה במינימום היסטורי.

על פי נתוני מכוני מחקר מובילים, 60% מהצעירים האמריקאים בגילאי 18-24 נוטים לטובת חמאס, 47% מהצעירים הגרמנים מסכימים להשוואה בין ישראל לנאצים, ורמות התמיכה בה באירופה במינימום היסטורי

אלה לא משברים זמניים – אלה סימפטומים של שינוי טקטוני שהתחולל מתחת לרדאר שלנו. שינוי שכבר קיבל ביטוי מדיני בהחלטות האיחוד האירופי נגד ישראל שהתקבלו בקיץ האחרון.

מתוך 25,118 פוסטים ברשתות חברתיות העוסקים במצבה המדיני של ישראל שנאספו על ידי קבוצת המחקר פוליטוגרפיה-תמרור ברבעון האחרון, דליתי 2,835 פוסטים העוסקים בירידת התמיכה בישראל בעולם. כלומר, פוסטים של הציבור המודאג מהמצב המדיני (על כיווניו השונים) ובתוך כך עוסק בירידת מעמדה המדיני של ישראל.

בעזרת ניתוח AI של פוסטים אלה עולה כי 43% מהציבור מבין שהבעיה מדיניותית ותרבותית, כלומר כרוכה בהיבטי עומק של מדיניות ישראל. רק 13% רואה בכך כשל הסברתי. כאשר ישראלים מסבירים ברשתות את קריסת התמיכה בקמפוסים, הם מצביעים על גורמים מבניים: שינוי מדיניות (43%), מלחמת תרבות (28%), שינוי דורי (16%).

ביחד – 87% מהציבור מאמינים שהגורמים לקריסת התמיכה בישראל אינם טכניים. אבל כשהממשלה מאמצת את התפיסה של ה-13%, החושבים שמדובר כאן בבעיית הסברה גרידא? ברור שיש כאן בעיית רלוונטיות והתמודדות עניינית עם הסביבה הבינלאומית המשתנה.

אלה לא משברים זמניים – אלה סימפטומים של שינוי טקטוני שהתחולל מתחת לרדאר שלנו. שינוי שכבר קיבל ביטוי מדיני בהחלטות האיחוד האירופי נגד ישראל, שהתקבלו בקיץ האחרון

זהו מה שד"ר צבי לניר כינה "הנטייה להסביר הפתעה בסיסית במונחים מצביים". לניר, חוקר ותיק של תהליכי קבלת החלטות, הבחין בין הפתעה מצבית (כשל באיסוף מידע) ובין הפתעה בסיסית (פער בין תפיסת העולם למציאות). מהראשונה לומדים בקלות. מהשנייה – הלמידה כואבת וכרוכה בשאלות קשות: מה השתנה בערכים המערביים? איך דור Z תופס את הסכסוך? מדוע הנרטיב לא מהדהד? שאלות שדורשות מחקר, לא סרטון הסברה ויראלי.

גם בקרב הציבור רק 6.1% יודעים לזהות "קונספציה שגויה" – טעות בהנחות היסוד. זהו הנרטיב הנדיר ביותר, למרות שהוא המדויק. למה? כי להודות בקונספציה שגויה דורש חשיבה אסטרטגית מחודשת.

עם זאת, הבעיה בהקשר הזה היא לא הציבור אלא מקבלי ההחלטות. לאורך תקופה ארוכה בה אנו בוחנים בפוליטוגרפיה-תמרור את ההתייחסויות הפומביות של מקבלי ההחלטות המובילים במערכת הפוליטית הישראלית אל המציאות המשתנה, אנו רואים עיסוק בסטטוס קוו: דיון במצב הקיים, כמעט ללא התייחסויות לפתרונות עומק מדיניים. כלומר, במקרה הטוב מקבלי ההחלטות שלנו עוסקים בזיהוי של הפתעות מצביות אך לא בהבנת ההפתעה הבסיסית לעומקה.

מדוע ההנהגה בוחרת בהסברה ולא בהתמודדות עם מושכלות יסוד? כי זה קל יותר. אפשר להקים מחלקת יח"ץ, להשקיע בקמפיינים. זה נראה כאילו עושים משהו. לעומת זאת, לבצע בחינה אסטרטגית שתבחן את השינויים בדעת הקהל, תעקוב אחר מגמות בקמפוסים – זה דורש רצינות שנראה שאין לה כתובת. דור שגדל על Black Lives Matter וביקורת קולוניאליזם דורש הבנת עומק, לא קמפיינים שיווקיים.

אם באמת היינו מתמודדים עם ההפתעה הבסיסית, היינו שואלים: מהם המנגנונים שמניעים את השינוי? אילו תכנים מצליחים לחדור? איפה אנחנו מפסידים, ולמה?

הציבור הישראלי יודע שהסכר נסדק – 87% מהפוסטים שבחנו מצביעים על ההבנה שהבעיה לא טכנית. אבל ההנהגה מעדיפה הפתרון הקל: עוד תקציב להסברה. זה מאפשר לא להתמודד עם השאלות הקשות.

הציבור הישראלי יודע שהסכר נסדק – 87% מהפוסטים שבחנו מצביעים על ההבנה שהבעיה לא טכנית. אבל ההנהגה מעדיפה הפתרון הקל: עוד תקציב להסברה. זה מאפשר לא להתמודד עם השאלות הקשות

אם נמשיך להתמקד בטיח – נמשיך לראות את הסכר נסדק. הלמידה מהפתעה בסיסית דורשת אומץ: להודות שאין לנו תשובות, לבנות תשתית מחשבתית, ולעצב אסטרטגיה צופה-פני-עתיד על בסיס הבנה עמוקה. כל השאר – טיח על קיר סדוק.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.