ניתוח של כ-15,500 פוסטים ברשתות החברתיות, שבחנו  את השיח הציבורי בישראל ברבעון הרביעי של 2025 במסגרת קבוצת "תמרור-פוליטוגרפיה", מצביע על ממצא שנראה במבט ראשון כפרדוקס: תומכי מדיניות הסיפוח, אלה שדוגלים בהרחבת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון – מפנים את האצבע המאשימה דווקא כלפי ישראל ביחס למציאות הביטחונית והמדינית. 98.4% מהפוסטים שלהם שכללו הטלת אשמה הופנו כלפי גורמי פנים.

בניתוח מעמיק יותר של הטקסטים שעלו ברשתות, הבנו שהפרדוקס שגילינו מטעה. מה שאנחנו רואים כאן הוא לא סתירה לוגית, אלא ביטוי קלאסי לתופעה שחוקרי מדיניות ציבורית מכנים "דימוי מדיניות" (policy image): הדרך שבה בעיה ציבורית ממוסגרת, ובעיקר השאלה מי אחראי לפעול.

הדיון הציבורי ברשתות לא חותר להגדרת בעיות מדיניות באופן שמביא לפתרון מלא ומקיף שלהן, אלא כהמשכו של ויכוח פנימי אידיאולוגי ששורשיו חברתיים ופסיכולוגיים.

בניתוח הפוסטים גילינו ממצא שנראה במבט ראשון כפרדוקס: תומכי מדיניות הסיפוח, הדוגלים בהרחבת השליטה הישראלית ביו"ש – מפנים את האצבע המאשימה ביחס למציאות הביטחונית והמדינית – דווקא לישראל

הנתון לגבי תומכי הסיפוח, חושף משהו עמוק על הדרך שבה הישראלים חושבים על הסכסוך: לא כבעיה אסטרטגית שדורשת פתרון, אלא כזירה לוויכוח פנים-ישראלי על זהות ואשמה. כלומר, כשמנתחים את התוכן, מתגלה שתומכי הסיפוח ומתנגדיו מדברים על "ישראל", אבל מתכוונים לשתי "ישראל" שונות לחלוטין.

בדימוי המדיניות של תומכי הסיפוח, הבעיה היא ש"הממסד הישן": מערכת הביטחון, בג"ץ, "הדיפ סטייט" – מנע ועדיין מונע ניצחון. הפתרון: להסיר את המכשולים הפנימיים ולאפשר מדיניות נחרצת.

במונחי המחקר של סדר יום ציבורי – תומכי הסיפוח ממסגרים את הבעיה כ"כשל ממסדי" שהפתרון לו הוא שינוי מוסדי פנימי, לא מדיניות כלפי הפלסטינים.

לעומת זאת, דימוי המדיניות של מתנגדי הסיפוח מציג את הבעיה כנעוצה בהתנהלות "הממשלה הנוכחית"  (איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', בנימין נתניהו) המובילה לאסון. הפתרון: החלפת השלטון הנוכחי. גם כאן, המיסגור הוא פנים-ישראלי: הבעיה היא לא הסכסוך עצמו, אלא מי שמנהל אותו.

הפלסטינים, במילים אחרות, כמעט נעדרים מהשיח. הם הרקע, לא הנושא. זו לא תאונה סטטיסטית, זו תכונה מבנית של השיח הישראלי על הסכסוך.

מה הממצאים הללו אומרים על סדר היום הציבורי בישראל?

תיאוריית סדר-היום במדיניות ציבורית, מלמדת אותנו שהדרך שבה בעיה ממוסגרת קובעת לא רק איך מדברים עליה, אלא גם מה ניתן לעשות לגביה.

הדרך בה הישראלים חושבים על הסכסוך היא לא כבעיה אסטרטגית שיש לפתור, אלא כזירה לוויכוח פנים-ישראלי על זהות ואשמה. תומכי הסיפוח ומתנגדיו מדברים על "ישראל", אך מתכוונים לשתי "ישראל" שונות לחלוטין

כשהסכסוך ממוסגר כבעיה פנים-ישראלית, כלומר "מי אשם בכישלון", הפתרונות האפשריים הם פנים-ישראליים: החלפת ממשלה, שינוי ממסד, "ניצחון" על היריב הפוליטי הפנימי. מה שנדחק החוצה מסדר היום הוא דווקא הליבה: שאלות אסטרטגיות על העתיד. מה האינטרסים של הצד השני? מה ההשלכות ארוכות הטווח? איך נראה הסדר שישרת את שני הצדדים?

אלה שאלות שדורשות מיסגור אחר, מיסגור של בעיה דו-צדדית שמחפשת פתרון, לא של מאבק פנימי שמחפש צדק. הנתונים שלנו מחזקים את התמונה הזו: 94% מהפוסטים שניתחנו לא כללו כלל התייחסות לתועלת או רווח שיכול לנבוע מכיוון מדיניות כלשהו. הציבור הישראלי ברשתות מדבר הרבה על הסכסוך, אבל כמעט לא מדבר על פתרונות.

יש קבוצה אחת שחורגת מהדפוס: תומכי פתרון שתי המדינות. כ-64% מהם רואים בהסדר תרחיש של רווח הדדי: מעין "דיבידנד שלום" שבו ביטחון לישראלים ועצמאות לפלסטינים מובילים לשגשוג משותף. הם הקבוצה היחידה שממסגרת את הבעיה כדו-צדדית ואת הפתרון כמיטיב לשני הצדדים. אלא שהם מהווים רק כ-11% מהשיח.

במציאות הישראלית של 2025, מי שלא מאשים נשמע חלש, ומי שמדבר על רווח הדדי נשמע נאיבי. דימוי המדיניות השולט הוא של משחק סכום-אפס פנים-ישראלי. הממצאים האלה מלמדים שדימוי המדיניות השולט, כלומר הדרך שבה הסכסוך ממוסגר בשיח הציבורי, מכוון את תשומת הלב לכיוון אחד (מאבק פנימי) ומרחיק אותה מכיוון אחר (פתרון אסטרטגי).

בישראל 2025, מי שלא מאשים נשמע חלש, ומי שמדבר על רווח הדדי נשמע נאיבי. הממצאים מלמדים שהדרך בה הסכסוך ממוסגר בשיח הציבורי מכוון את תשומת הלב למאבק פנימי ומרחיק מפתרון אסטרטגי 

שינוי מדיניותי אמיתי ידרוש קודם כל שינוי במסגור: מעבר מ"מי אשם" ל"מה עושים"; מ"ישראל נגד ישראל" ל"ישראל מול אתגר אסטרטגי". כל עוד השיח נשאר במסגרת הנוכחית, אנחנו נמשיך לראות הרבה תשומת לב לסכסוך, ומעט מאוד התקדמות לפתרונו.

ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים. ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.