כשאני מנסה להיזכר על מה דיברו השבוע בקדחתנות בפיד שלי, ומנכה את איראן – שממילא אין לאיש מושג ירוק מה יקרה איתה – נדמה שרוב השיח הונע ממוטיבים של שנאה. עמית סגל, למשל, ממש שונא את "אחים ואחיות לנשק", אף שבתחילת המלחמה העריך מאוד אותם ואת פעילותם למען חוסן ישראל בתקופה הקשה בתולדותיה.

בסרטון תגובה לאיל נוה – שנעשה בתגובה להאשמות של סגל, שעלו ככל הנראה בעקבות הצטרפותו של עמרי רונן לעגלת הפוליטיקה – טוען סגל כי בעצם לא באמת "אהב" את "אחים לנשק" גם בתחילת הדרך.

לדבריו, כשביקר בחמ"ל שלהם, שלח להם ערימה של בקשות לסיוע שתוקתקו בלי לעשות חשבון, ותיאר את מעשיהם במילים מצועפות של התפעלות – עשה זאת רק "כי רצה אחדות". כלומר, עשה שקר בנפשו בשם אותה "אחדות", שננטשה בצדי הדרך ברגע שהפסיקה להיות נוחה או לשרת אותו.

המלחמה כיום, לפחות ברשת, אינה באמת נגד חמאס, חזבאללה או איראן, אלא מלחמה לדה־לגיטימציה מוחלטת של שבבי התקווה בקרב ציבור שאינו רואה את עתיד מדינת ישראל אך ורק בניתוץ המערכות הקיימות

בשבוע שבו התקוטט סגל עם נוה, קרא לו ולחבריו בריונים ועבריינים בשל מרי אזרחי נגד דיקטטורה שבו נטלו חלק, וסיפק כהוכחה צילום "מרשיע" שבו נראו אנשי "אחים לנשק" מדביקים מדבקות על אבטיחים – פרסמה מהדורת השבת של הערוץ שבו הוא עובד כתבה על "דור הטיקטוק", שצורך חלק ניכר מהמידע שלו מהרשתות החברתיות.

אין פה גילוי מרעיש: בני הנוער צורכים אקטואליה ממה שקופץ להם במסכי האינסטגרם, הטיקטוק או הטלגרם, והם נוטים, מאז שבעה באוקטובר, יותר ימינה – אם כי לא באחוזים גבוהים בהרבה מאלה של דור ההורים שלהם.

אם כבר חושפים התכתבויות עם אחים לנשק… pic.twitter.com/BMX7GBdO4w

— עמית סגל (@amit_segal) February 22, 2026

על רקע הנתונים הללו, אולי פחות מפתיע שעיתונאי הימין עסוקים בקדחתנות בריצוץ שמם הטוב של רונן ונוה, ופחות, למשל, בסכנות הטמונות בחוק הפטור מגיוס שנציגיהם מקדמים במרץ בממשלה ובכנסת – ובהשלכותיו על הציבור שאליו הם משתייכים.

אחרי הכול, אם עקיבא נוביק וקלמן ליבסקינד צודקים בטענתם ששיעורי ההתנדבות והתמותה בקרב הדתיים הלאומיים גבוהים מחלקם באוכלוסייה, הרי שזה החוק שעלול להביא – בפשטות מחרידה – למותם של יותר מצביעים דתיים במלחמה הבאה.

אלא שהמלחמה כיום, לפחות ברשת, אינה באמת נגד חמאס, חזבאללה או איראן, אלא מלחמה לדה־לגיטימציה מוחלטת של שבבי התקווה בקרב ציבור שאינו רואה את עתיד מדינת ישראל אך ורק בניתוץ המערכות הקיימות – המשפט, האקדמיה והתקשורת – ובבנייתן מחדש, או בקרב ציבור שמאמין שיש דברים חשובים יותר מפיתוח מואץ של יהודה ושומרון.

הסימטריה בין סגל ל"אחים לנשק", בין פרופ' משה אליה כהן לבין ח"כ לזימי, או בין לוסי אהריש ליונתן אוריך – היא סימטריה מזויפת. היא אינה מזויפת רק במישור העובדות, אלא בעיקר בסנטימנט ובמאזן הכוחות

בהקשר הזה רונן, נוה, שקמה ברסלר או לוסי אהריש הם טרף קל. הם מייצגים בעיני מתנגדיהם את כל מה שהציבור המקופח שונא: מצליחים מדי, משכילים מדי, אולי אפילו נאים מדי. בקיצור, פריבילגים ואולי אף אשכנזים.

וגם אם אינם כאלה, קל הרבה יותר למכור ברשת את הנרטיב הזה מאשר לעסוק בעוולות חוק הגיוס, בשרלטנות המדיניות ביהודה ושומרון, בכשלים במאבק ביוקר המחיה, בכישלונות השיקום בצפון ובשאר סוגיות מתישות ומייאשות.

יאיר גולן הודיע כי פעיל המחאה סרן עמרי רונן מצטרף לדמוקרטים, 16 בפברואר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אפשר לטעון שגם השמאל עסוק באותה פרקטיקה ממש ומחסל לימין את התקווה שלו: לישראל חזקה, בטוחה בעצמה, גדולת ממדים, רחבת גבולות, אלפא־מיילית ונטולת תסביכי אשמה ואיפוקים.

אולם את הטיעון הזה אפשר להפריך יחסית בקלות, כשנזכרים שלפחות על פי המסגור הנוכחי של אנשי הקואליציה, נפתלי בנט – איש ימין מובהק וחובש כיפה סרוגה – נמנה עם בכירי מחסלי התקווה מ"השמאל". ואולי אף אויב גדול יותר מיאיר גולן.

ובמילים אחרות, הסימטריה בין סגל ל"אחים לנשק", בין הכוכב החדש של הימין השונא, פרופסור משה אליה כהן, לבין ח"כ נעמה לזימי, או בין לוסי אהריש ליונתן אוריך – שטען השבוע שעשו לו בדיוק מה שעשו לה – היא סימטריה מזויפת. היא אינה מזויפת רק במישור העובדות היבשות או הטיעונים הנוקשים, אלא גם, ובעיקר, בסנטימנט ובמאזן הכוחות.

יש מידה של חזירות ברצון להיות גם במחנה החזק וגם במחנה המקופח; גם ליהנות מפירות השלטון וגם לזעוק אכלו לי, שתו לי

לטוב או לרע, סגל מצוי בעמדת כוח שאהריש לא תהיה בה לעולם. שניהם אומנם עיתונאים בערוצים מרכזיים, אך סגל ניצב בצד של השלטון ומקבל ממנו הצעות לתיקים בכירים, ואילו אהריש מתגוננת בביתה מפני קריאות מסיתות רק בשל מוצאה הערבי – במנותק מהשקפת עולמה או ממעשיה.

יש מידה של חזירות ברצון להיות גם במחנה החזק וגם במחנה המקופח; גם ליהנות מפירות השלטון וגם לזעוק אכלו לי, שתו לי.

פרופסור כהן שונא את לזימי דווקא משום שהיא מהווה איום על ההגמוניה החדשה, ומעזה לחשוב שמגיע למזרחים ולפריפריה אופק טוב יותר מתחושות קיפוח או שנאה היסטורית – תהא מוצדקת ככל שתהיה.

יחצ אפילו על האבטיחים למפונים pic.twitter.com/IZpK9bykXz

— עמית סגל (@amit_segal) February 22, 2026

השנאה ל"שמאל קיצוני" כה אוטומטית ברשתות, עד שכמעט אי אפשר להרים ראש מולה. כל מי שמשתתף במשחק הציוצים כבר התרגל אליה כאל טבע שני: מצייצים משהו לטובת ברסלר או רונן ומייד סופגים שק של קללות ישר לפרצוף.

איני יודע אם סגל רצה בתוצאה הזאת, אך השבוע מפלס הקללות נגד נוה ו"אחים לנשק" זינק באופן מרשים, בעיקר בעקבות פעילותו.

במילים אחרות: השמאלן הבכיר, שבמכינות קדם־צבאיות מובא כ"מענה" לאיתמר בן גביר, הוא בכלל ביטחוניסט "ימני" שקורא לפגוע באויב האכזר ללא רחם

אולי צריך שיקללו אותם כדי שלא יקשיבו להם. או למשל ליאיר גולן, שבידיעה צנועה ברדיו השבוע תמך בניצול המומנטום לפעולה כלכלית נגד המשטר האיראני, ולפני כמה חודשים הביע צער שלא היכו את חזבאללה שוק על ירך מוקדם יותר.

במילים אחרות: השמאלן הבכיר, שבמכינות קדם־צבאיות מובא כ"מענה" לאיתמר בן גביר, הוא בכלל ביטחוניסט "ימני" שקורא לפגוע באויב האכזר ללא רחם. את זה אסור שהדור הצעיר ישמע ויפנים. חשוב יותר שיידע שנוה, שלקח חלק במבצע הצלת מדינת אין אונים בשבעה באוקטובר, הוא עבריין שמדביק מדבקות על אבטיחים.