אני לא אדם שאוהב מלחמות.

כבר מילדותי לא אהבתי אותן, למרות שמרבית המלחמות שהכרתי בילדותי היו בין חבורות של ילדים. במיוחד לא אהבתי את המלחמות שהכריזו עליי ועל חבריי הנערים מהשכונה השכנה, שהייתה מאוכלסת עולים ממדינות המזרח.

הוריי עלו מרומניה, אגב, וחלק מהמדינות הקרויות "המזרח" נמצאות לכל הדעות מערבה מרומניה וגם מישראל, אבל עדיין הן נחשבות "מזרחיות", לך תבין.

יש בי חשד עמום שהמונח "מזרחיוֹת" נשמע למישהו יותר טוב מהמילה "ערביוֹת", ומכאן נולד המונח הזה, אבל מה אני כבר יודע.

שהרי לא מתביישים לדבר על עולים "ממדינות אירופאיות", או "אנגלו-סקסיות", למשל, או "מזרח-אירופאיות", אז למה "ממדינות ערביות" כן חוששים לומר?

בכל מקרה, מה שקרה אז הוא שנערים מהשכונה השכנה נהגו להמתין לי בפינת הגינה העירונית הגדולה, בדרכי לבית הספר, ולעצור אותי בשאלה הבאה:

"למה הסתכלת עלינו?"
"לא הסתכלתי עליכם".
"אתה אומר שאנחנו שקרנים? למה הסתכלת עלינו?"
"לא הסתכלתי עליכם!"
"אז אתה כן אומר שאנחנו שקרנים! על זה תחטוף מכות עכשיו!"

נערים מהשכונה השכנה נהגו להמתין לי בפינת הגינה העירונית הגדולה, בדרכי לבית הספר, ולעצור אותי בשאלה הבאה: "למה הסתכלת עלינו?" "לא הסתכלתי עליכם". "אתה אומר שאנחנו שקרנים? למה הסתכלת עלינו?"

וההמשך היה צפוי – חטפתי מכות.
וזה נעשה למין טקס כזה.
כי כשמישהו רוצה להילחם הוא תמיד ימצא תירוץ.
כמו עכשיו.

*  *  *

וכשבגרתי למדתי איגרוף ואחר כך קרטה, אבל תמיד חמקתי בדרך זו או אחרת מעימותים, כי ככה למדתי בשיעור הקראטה הראשון שלי: רצנו סביב המזרון במשך שעה, עד שהשיעור נגמר וגם האוויר בריאות שלנו, וכשהתיישבנו המורה אמר: "למדתם היום את השיעור הראשון שלכם בקרטה: כשאתם רואים עימות או מכות – תברחו משם. שום דבר טוב לא ייצא מזה".
ואפשר לומר שהייתי תלמיד מצטיין של השיעור הזה.

אבל גם מלחמות גדולות אינני אוהב.

זה עשוי להישמע טריוויאלי, אבל זה ממש לא – כל מי שהזדמן לו לשמוע מגישי טלוויזיה במלחמת איראן הראשונה והשנייה, ופרשני טלוויזיה, וגם סתם אנשים שנקראים "משפיענים" ברשתות החברתיות ובאמצעי תקשורת אחרים, לא יכול היה שלא לחוש ברוממות הרוח על גודל השעה, ובאווירה של אורגזמה כללית ששררה בתקשורת לנוכח המתקפה על איראן. זאת למרות שכרגיל אצלנו, במיוחד עם הממשלה המטורללת וחסרת האכפתיות הנוכחית, בסופה של המלחמה ימצאו את עצמם עשרות אנשים ללא בית וללא קורת גג, לשנים ארוכות אם לא לשארית חייהם, ולאף אחד לא יהיה אכפת.

על כן, מכיוון שמדובר בממשלה אימפוטנטית וחסרת יכולת ביצוע, וללא שמץ אכפתיות לחיי וטובת האזרחים, גם במלחמה הזו, כמו בקודמת, אני לא נכנס לממ"ד באזעקות. אם הבית שלי הולך, אני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל שבעים ושתיים חסר בית עד סוף ימיי, הומלס קשיש.

אין לי כוח לזה.
וגם אין לי עגלה של סופרמרקט לדחוף בה את כל החפצים האישיים שלי.
אם הבית שלי הולך אני הולך איתו.

גם מלחמות גדולות איני אוהב. זה עשוי להישמע טריוויאלי, אבל כל מי שהזדמן לו לשמוע מגישי ופרשני טלוויזיה וגם סתם "משפיענים" ברשתות ובתקשורת, לא יכול היה שלא לחוש ברוממות הרוח על גודל השעה

*  *  *

ועדיין ולמרות הכל אני מוצא במלחמה צדדים חיוביים.

קחו למשל את עניין הכבישים: בימים שאינם מלחמה – שאינני יודע אם לקרוא להם כאן "ימים רגילים", כי בישראל כבר אין לדעת אם "יום רגיל" נחשב יום שיש בו מלחמה או יום שהוא בלי – אם כן, בימים שאינם מלחמה אני נוסע מיד-חנה, שבה אני מתגורר, אל יפו-שוק-הפשפשים, שם מתגוררת בתי, שהיא נכת צה"ל קשה, ואני מסייע לה מדי יום. אני עושה את הדרך הלוך במשך שעה וחצי, בפקקים איטיים, עמוסים ומורטי עצבים.

החזרה הביתה, לעומת זאת, כבר לוקחת לי שעתיים, כי בערב עיקר העומס בכבישים.

על כן, אם אני למשל נרשם לקורס באוניברסיטה הפתוחה ומאזין להרצאות בזמן הנסיעה הלוך ושוב, בתוך חודש אני יכול לסיים תואר ראשון, ולפעמים אם יש גם תאונה בכביש או עבודות תיקונים ושדרוג הכביש, אני יכול לסיים גם תואר שני במהלך הנסיעה בלי שום בעיה.

עכשיו, במלחמה, אני עושה את הדרך הזו בחמישים וארבע דקות.
ובמספרים – 54 דקות לכל כיוון.

שואלים אותי אם אני לא פוחד מירי טילים כשאני בדרך, אבל כל מי שמכיר את הנהג הישראלי הממוצע ואת הנסיעה בכבישים, יבין אם אומר לו שאני פוחד הרבה יותר מאלה – מהנהגים האחרים.

ומכיוון שבמלחמה הכביש כמעט ריק, סטטיסטית הסיכויים שלי להיהרג מתאונה או להיפצע קשות יורדים פלאים בזמן מלחמה.

המלחמה גם מחזירה אותי למסלול חיי החילוני הטבעי, מאחר שבימי שלום, בכל פעם שאני יוצא לדרך לאנשהו, אני מתפלל שאגיע בשלום ליעדי ולא יקרה לי כלום בכביש, וכשאני חוזר הביתה בריא ושלם עם ערב, אני מתפלל הגומל.

רק בחודשיים שלפני המלחמה ניצלתי פעמיים כשבלמתי בכוח רב ממכוניות שחתכו אותי והחלקתי עד עצירה על אי תנועה.

בזמן מלחמה אני לא צריך את כל התפילות האלה.

בימים שאינם מלחמה – שאיני יודע אם לקרוא להם "ימים רגילים", כי בישראל כבר אין לדעת אם "יום רגיל" נחשב יום שיש בו מלחמה או אין – אני נוסע לסייע לבתי הנכה במשך שעות בפקקים איטיים ומורטי עצבים

*  *  *

אבל אני כן מתפלל מדי יום אני שמושב האסלה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ יהיה נוח הבוקר, כי נדמה שכל בוקר לפי התנוחה על האסלה הוא מחליט מתי המלחמה תסתיים.

ישראל, לעומת זאת, מביעה דעה משלה על סיום המלחמה, המבוססת על המון שיקולים אסטרטגיים, שאין לה מושג מה הם.

למעט השיקול האסטרטגי הבא: האם כבר שכחו את השבעה באוקטובר? האם כבר אפשר לבטל את המשפט? האם שערוריית קטארגייט כבר התפוגגה בזיכרון ואיננה?

צה"ל, לעומת זאת, פולט הצהרות שכאילו מחוברות לאיזושהי מציאות שיוצרת רושם שלמישהו יש איזשהו מושג על משהו. שם אומרים: "המלחמה תארך כמה שבועות".

וכל אלו מנותקים לגמרי מהמציאות.

כי אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו וטראמפ פתחו במלחמה, כל אחד משיקוליו-הוא, הגורם היחיד שיחליט מתי היא נגמרת יהיה איראן.

*  *  *

איראן כבר עברה מלחמה של שמונה שנים עם עיראק, ספגה נשק כימי כבד ואיבדה בין 250 אלף ל-600 אלף חיילים – איש לא ספר כמה, כי לאיראן לא איכפת מאבדות בנפש.

אז מה איכפת להם להמשיך לטפטף חמישה עד עשרה טילים ליום על ישראל עוד עשר, עוד עשרים שנה?

איראן כבר עברה מלחמה של 8 שנים עם עיראק, ספגה נשק כימי כבד ואיבדה בין 250 אלף ל-600 אלף חיילים – איש לא ספר כמה, כי לאיראן לא איכפת מאבדות בנפש. אז מה איכפת להם להמשיך לטפטף טילים עוד שנים? 

בקרוב מאוד המלחמה תגרום עליות נוספות במחיר הנפט, הבוחר האמריקאי יגיב בכעס כלפי טראמפ, טראמפ יכריז על ניצחון וייטוש את ישראל לבדה במערכה, ונמשיך לחטוף.

ולהתמודד לבד.

ומכיוון שכבר למדנו מאז השבעה באוקטובר שלממשלת ישראל לא איכפת מאבדות בנפש, כל עוד ההטבות למגזרים השונים ממשיכות לדפוק, נמשיך להיאנק תחת העול והממשלה תמשיך לחגוג.

כי באיראן יודעים: כיום אפשר להכות ישראלים מסוג מסוים, שהביביזם הצמיח לנו פה, לא בנפש אלא רק בכיס – הכלכלה תיפגע, והטיסות לחו"ל תהיינה בטפטוף, בין הטילים.

בניגוד לפרשנים המפרישים בטלוויזיה, מעולם לא הייתי מנהל אגף חרט"ט באמ"ן, ולא ראש ענף קישקו"ש במוסד – סתם אני עוקב אחרי איראן מאז שהנוכל המנהל אותנו שכנע את נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש שתקיפת עיראק תשנה את המזרח התיכון ואת העולם.

וזה באמת קרה.

מאז שהתפורר האויב העיקרי שמנע מאיראן להפנות משאביה נגד המערב, איראן התפנתה להקים את כל הפרוקסי שסביבנו, ולהילחם בארה"ב ובישראל.

והמזרח התיכון באמת השתנה.

והאיש שדחף לזה הוציא אותנו עכשיו למלחמה על שלטונו.

ומכיוון שכבר למדנו מאז השבעה באוקטובר שלממשלת ישראל לא איכפת מאבדות בנפש, כל עוד ההטבות למגזרים השונים ממשיכות לדפוק, נמשיך להיאנק תחת העול והממשלה תמשיך לחגוג

מעניין שמדינה שעסוקה בהפיכה משטרית שנלחמת בדמוקרטיה, מדינה שבסופו של התהליך היא תיראה כמו איראן, מדינת הלכה טוטליטרית, יוצאת למלחמה באיראן בתירוץ שהיא רוצה להפוך את המשטר שבה לדמוקרטי.

האירוניה התאבדה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.