ספר במדבר, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, מתחיל בציווי לערוך מפקד – "שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב-ג). דרך פענוח המילה "עדה" אנסה לשרטט הצעה להסתכלות מחודשת על הברית המחברת אותנו לכדי עם אחד.

במאמרו "קול דודי דופק" ערך הרב י.ד.סולובייצ'יק הבחנה בין מחנה לעדה, בין גורל לייעוד. על פי סולובייצ'יק, במצרים נכרתה בין חברי העם היהודי ברית גורל, ברית אשר נכפתה עלינו כתוצאה משיתוף מאורעות לא פשוטים ושממשיכה עד ימינו. לתפיסתו, שיתוף המאורעות הכפוי עלינו, מוביל לשיתוף הסבל אשר יוצר שיתוף חובה ואחריות ומייצר לבסוף שיתופי פעולה בתוך העם. "גורל אחד שם אותנו כאן".

בסיני נכרתה בינינו ברית ייעוד. "הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית, במקום קיום כחווית-עובדה בלתי-נתונה לשינוי שהאומה נדחקה לתוכו, מופיע הקיום כחווית-פעולה בעלת ממדים תכליתיים, רפודי-תנועה, עליה, שאיפה ומימוש", כותב סולובייצ'יק. ומהו תוכן הברית? "אורח-חיים מיוחד המכוון את חיי-אדם לגישום תכלית אחת המונחת חוצה ליכולת האדם, איש-הגורל, והיא: הידמות אדם לבוראו על-ידי התעלות על-עצמית… ברית-יעוד של קיבוץ בעל חפץ ורצון המקדש והמכוון את עצמו לקראת האלהים".

בתפיסתו של סולובייצ'יק ההבדל בין ברית גורל לייעוד הוא-הוא העומד בבסיס ההבדל בין מחנה לעדה – "מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד, ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי-מצרים, ובעדה שולט היעוד".

האם בימינו עם ישראל הוא מחנה או עדה? דומני שהתשובה דורשת להוסיף מושג אמצע.

במאה ה-21 נדיר מאוד שברית ייעוד תעמוד בבסיסו של עם. גם בעם היהודי פסקה ברית זו. קיום התורה וההידמות לאלוהים לא מהווים עוד ערכים משותפים, ואף בקרב אלה הרוצים בקיום חיי תורה ישנן מחלוקות חריפות ביותר לגבי משמעותן של מילים אלו. יחד עם זאת, אין להסתפק בהיותנו מחנה אחד. עלינו לתור אחר ברית שאינה מבוססת רק על גורל כפוי, אך גם לא מתיימרת ליעדים וערכים המשותפים לכולם. אני מציע לחשוב על 'ברית חיים' המבוססת על תרבות משותפת.

תרבות לאומית כוללת טקסטים מכוננים, סמלים, מועדים, סיפורים, ביטויים, שירים ומנהגים משותפים אשר בצידם תחושת קשר משותפת לטריטוריה, שפה והיסטוריה. תרבות שכזו חייבת להיות רב-דורית ולינוק ממעמקי חיי האומה לאורך דורות. זו תרבות שלמרות הבדלים ערכיים תהומיים בין החברים בה, מייצרת תחושת אחדות ושייכות לדבר גדול יותר. היא אף מהווה קרקע ליצירה חדשה. בין השותפים לתרבות הזו יש ברית לא-מדוברת, ברית של חיים.

ברית החיים של העם היהודי חייבת לינוק משורשי ההיסטוריה, הדת והתרבות הגלומים ביהדות על פרשנויותיה השונות. נריב על הפרשנות, נתקוטט על הערכים, אך נהיה חלק מאותה תרבות חיים וניצור דרכה את היהדות של ימינו אשר תהווה תשתית לדורות הבאים. בברית זו יבואו כל החפצים בהמשך קיום העם, בארץ ובתפוצות.

הרב סולובייצ'יק סבר ששליחותה ותפקידה של מדינת ישראל היא "העלאת עם-מחנה לדרגה עדה-גוי-קדוש והפיכת שיתוף גורל לשיתוף יעוד". אני מציע לשנות מעט חשיבה זו. על מדינת ישראל יחד עם ריכוזי היהודים הגדולים בתפוצות, ליצור ברית חיים משמעותית ומשגשגת, שתהווה קומה תרבותית מפוארת הניצבת מעל ברית הגורל הכרותה בינינו. זו לטעמי אחת ממשימות הדור.

סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.