ספר במדבר, אותו אנו מתחילים לקרוא השבת, מתחיל בציווי לערוך מפקד – "שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל־יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן" (במדבר א, ב-ג). דרך פענוח המילה "עדה" אנסה לשרטט הצעה להסתכלות מחודשת על הברית המחברת אותנו לכדי עם אחד.

במאמרו "קול דודי דופק" ערך הרב י.ד.סולובייצ'יק הבחנה בין מחנה לעדה, בין גורל לייעוד. על פי סולובייצ'יק, במצרים נכרתה בין חברי העם היהודי ברית גורל, ברית אשר נכפתה עלינו כתוצאה משיתוף מאורעות לא פשוטים ושממשיכה עד ימינו. לתפיסתו, שיתוף המאורעות הכפוי עלינו, מוביל לשיתוף הסבל אשר יוצר שיתוף חובה ואחריות ומייצר לבסוף שיתופי פעולה בתוך העם. "גורל אחד שם אותנו כאן".

בסיני נכרתה בינינו ברית ייעוד. "הייעוד מציין בחיי-האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית, במקום קיום כחווית-עובדה בלתי-נתונה לשינוי שהאומה נדחקה לתוכו, מופיע הקיום כחווית-פעולה בעלת ממדים תכליתיים, רפודי-תנועה, עליה, שאיפה ומימוש", כותב סולובייצ'יק. ומהו תוכן הברית? "אורח-חיים מיוחד המכוון את חיי-אדם לגישום תכלית אחת המונחת חוצה ליכולת האדם, איש-הגורל, והיא: הידמות אדם לבוראו על-ידי התעלות על-עצמית… ברית-יעוד של קיבוץ בעל חפץ ורצון המקדש והמכוון את עצמו לקראת האלהים".

בתפיסתו של סולובייצ'יק ההבדל בין ברית גורל לייעוד הוא-הוא העומד בבסיס ההבדל בין מחנה לעדה – "מחנה נוצר מתוך השאיפה להגנה ומתפרנס מרגש הפחד, ועדה נוצרת מתוך געגועים להתגשמות אידיאה מוסרית נהדרה ומתפרנסת מרגש האהבה. במחנה שולט הגורל שלטון בלי-מצרים, ובעדה שולט היעוד".

האם בימינו עם ישראל הוא מחנה או עדה? דומני שהתשובה דורשת להוסיף מושג אמצע.

במאה ה-21 נדיר מאוד שברית ייעוד תעמוד בבסיסו של עם. גם בעם היהודי פסקה ברית זו. קיום התורה וההידמות לאלוהים לא מהווים עוד ערכים משותפים, ואף בקרב אלה הרוצים בקיום חיי תורה ישנן מחלוקות חריפות ביותר לגבי משמעותן של מילים אלו. יחד עם זאת, אין להסתפק בהיותנו מחנה אחד. עלינו לתור אחר ברית שאינה מבוססת רק על גורל כפוי, אך גם לא מתיימרת ליעדים וערכים המשותפים לכולם. אני מציע לחשוב על 'ברית חיים' המבוססת על תרבות משותפת.

תרבות לאומית כוללת טקסטים מכוננים, סמלים, מועדים, סיפורים, ביטויים, שירים ומנהגים משותפים אשר בצידם תחושת קשר משותפת לטריטוריה, שפה והיסטוריה. תרבות שכזו חייבת להיות רב-דורית ולינוק ממעמקי חיי האומה לאורך דורות. זו תרבות שלמרות הבדלים ערכיים תהומיים בין החברים בה, מייצרת תחושת אחדות ושייכות לדבר גדול יותר. היא אף מהווה קרקע ליצירה חדשה. בין השותפים לתרבות הזו יש ברית לא-מדוברת, ברית של חיים.

ברית החיים של העם היהודי חייבת לינוק משורשי ההיסטוריה, הדת והתרבות הגלומים ביהדות על פרשנויותיה השונות. נריב על הפרשנות, נתקוטט על הערכים, אך נהיה חלק מאותה תרבות חיים וניצור דרכה את היהדות של ימינו אשר תהווה תשתית לדורות הבאים. בברית זו יבואו כל החפצים בהמשך קיום העם, בארץ ובתפוצות.

הרב סולובייצ'יק סבר ששליחותה ותפקידה של מדינת ישראל היא "העלאת עם-מחנה לדרגה עדה-גוי-קדוש והפיכת שיתוף גורל לשיתוף יעוד". אני מציע לשנות מעט חשיבה זו. על מדינת ישראל יחד עם ריכוזי היהודים הגדולים בתפוצות, ליצור ברית חיים משמעותית ומשגשגת, שתהווה קומה תרבותית מפוארת הניצבת מעל ברית הגורל הכרותה בינינו. זו לטעמי אחת ממשימות הדור.

מרגע שפרצה לחיינו פרשת ה"אונס בת ה-7" קרו כל כך הרבה דברים, שהחיים האמיתיים נראו כמו צפיית בינג' בסדרה מרתקת, ועדיין לא הגענו לפרק האחרון. כל מהדורת חדשות עדכנה בפרטים חדשים, ומהיום למחר השתנתה העלילה והשתכללה, עד שרבים הלכו לאיבוד. מבולבלים? אתם לא לבד.

למה הסיפור הזה תפס תאוצה כמו של טיל ששוגר לחלל? כי הוא מכיל בתוכו חומרים נפיצים. קודם כל המילים "אונס בת ה-7" לא נתפסות. כל אחד מבין שזה נורא. לא צריך להיות לא שמאל ולא ימין בשביל להזדעזע.

הדמויות כמו לקוחות מספר מתח. משפחה חרדית החיה בתוך חברה סגורה. מי יודע מה קורה בתוך הקהילה? לא חסרים סיפורים שצצו לאורך השנים על העבירות שבוצעו במגזר ושטופלו שלא במסגרת מוסדות המדינה. וכמובן אלה שכן הגיעו לבית משפט ולתקשורת.

אל החברה הסגורה נכנסה דמות חיצונית. הערבי מהכפר השכן. מעצם היותו ערבי הוא כבר חשוד, שלא לומר אשם ודינו מוות.

וכל זה מתרחש בשטחים. מקום בו החוק נזיל. ליהודים יש את מערכת המשפט הישראלי ואילו הפלסטינים נשפטים בבית משפט צבאי במחנה "עופר".

כולם ניזונים מרסיסי מידע

אף אחד לא יודע מה היה שם. אפילו עולות תהיות אם בכלל התרחש האירוע שנקרא "אונס". יש הבטוחים שכן, יש המפקפקים ויש שבטוחים שלא. כולם ניזונים מרסיסי מידע שמפיצים כל מיני אינטרסנטים ושאין לשומע שום יכולת לדעת אם מדובר בניוז או בפייק ניוז.

גם אני כמובן לא יודע מה היה שם, ולכן זה לא נושא להתעסק בו.

בנצ׳י גופשטיין ופעילים מתווכחים עם שוטרים במהלך מחאה נגד פלסטיני שחשוד בחטיפה ואונס של ילדה בת 7 (צילום: Flash90)

אז מה מיוחד כאן?

הפרשה הזו מעניינת כי היא מאירה באור בוהק את מערכת ה"צדק" בשטחים. זה לא עוד אירוע של זריקת אבנים או בקבוקי תבערה או פריצה או גניבה. הפעם נפלה המשטרה המקומית על מקרה שגדול עליה בכמה מידות.

ה"תקלה" שלהם היא שהם חקרו את המקרה, כמו שהם רגילים ומכירים. המתנחלים או הצבא או השב"כ מביא להם את החשוד, די מהר הוא הופך לנאשם ותוך זמן קצר מורשע ב"עופר" ומושלך לכלא.

פעולות חקירה פשוטות ובסיסיות לא בוצעו, כי בבית משפט צבאי לא צריך את כל הפרוצדורות הללו. השופט ב"עופר" הוא סחבק של רכזי המודיעין של השב"כ והמשטרה וממלא את בקשותיהם בלי להתעקש. מגישים לו את המסמכים הסודיים והופ, יש הרשעה.

בצורת התנהלות זו אין בעיה לעדכן את התביעה תוך כדי תנועה.

זה קרה באפריל. אה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה מתישהו.

זה התרחש בכפר של החשוד. מה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה בבית בו עבד.

הוא גרר אותה ברגל. אהה, לא ייתכן? סורי. תכתוב שהסיע אותה ברכב.

לא בדק אותה רופא מומחה, לא נורא – גם רופאת משפחה זה מספיק טוב. למה בכלל צריך רופא מומחה?

קשה להבין מדלות העדות של הילדה מה עבר עליה, לא נורא – תרשום אונס בנסיבות מחמירות פלוס עוד שניים שהיו בזירה. איפה הם השניים? עזוב נו, למה להתעסק בשטויות.

אין DNA בזירה, לא נורא – תרשום אונס.

אין פציעות עמוקות, לא נורא – אונס.

אין ראיות פורנזיות, צריך?

הקודקודים נתפסו במערומיהם

אז ככה זה מתנהל בשטחים? ככה זה קורה? ככה בדיוק!

כמה ערבים מורשעים על סמך חקירות ברמה כזו? לעולם לא נדע. אבל טוב לדעת שככה זה עובד.

ה"מערכת" מזדעקת כאילו הם לא חיים כאן כבר חמישים שנה. לפתע פתאום פגישה דחופה עם הפרקליטות והתובע הצבאי הראשי וכל הקודקודים שנתפסו במערומיהם.

אבל לאן הם יחתרו? לאמת? למציאת האשם האמיתי? מה פתאום.

הם יחתרו להעמיק את הבור. הם ימנו צוותים שיחפשו בנרות ו"ישכנעו בנועם" ערבים אחרים להעיד על הערבי המסכן שהוא אנס את הילדה. הם ישליכו אותו לכלא כי אין מחילה למי שמנסה להתנגד לשיטה. אי אפשר להתנגד למכבש הכיבוש ול"צדק" של בית המשפט הצבאי ב"עופר".

נטחנים דק דק עד שנשברים

אפשר להיות אופטימיים. הפרקטיקות שעובדות בשטחים, זולגת בגדול לתחומי הקו הירוק.

מה שווה המשטרה אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה הפרקליטות אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?

אזרחים שנכנסים מתחת למכבש של מערכת ה"צדק" הישראלי, כבר לא יוצאים אותו הדבר. נטחנים דק דק עד שנשברים. אנשים פצועים ומרוששים לחלוטין. מן ה"צדק" הישראלי ישחרר רק המוות.

מזה כשבוע התקשורת הישראלית מתדיינת בנושא מוזר. לכאורה, התחושה היא שאתה חי בימי הטינה, השנאה ובתקופת החושך.

נתקעתי במקומי בעודי יושב מול מסך הטלוויזיה ומקשיב לדעותיהם של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. נדהמתי, במיוחד, לשמע דבריה של אוהדת ששמה אביגיל שרעבי, שבסוף השבוע החולף עברה מערוץ לערוץ כדי לבטא את עמדתה.

היא ציינה שאין לה בעיה לצרף את השחקן שחום העור, עלי מוחמד, לקבוצת בית"ר ירושלים. לדבריה, הוא שחקן מצטיין ויכול לסייע בידי הקבוצה הירושלמית לכבוש את המקום הראשון בליגת העל בעונה הבאה.

עם זאת, קיימת בעיה אחת והיא – שמו, "מוחמד". שם זה אינו יכול להתקבל באצטדיון טדי, מגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים. "נמצא לו כינוי חדש, וכינויו זה יעלה בקריאות שתושמענה ביציעים של טדי. לא יעלה על הדעת שהשם מוחמד יהיה נושא לשיחתנו ויהי שגור על לשוננו כשנעודד ונברך אותו", הוסיפה שערבי.

גברתי הנכבדה, הנני להביא בפנייך כמה מכינויו של "מוחמד", שבאמצעותם יכול הקהל המתנשף ביציעים של אצטדיון טדי לעודד את השחקן: "האמין", "דובר האמת", "הנבחר" והרשימה ארוכה.

גברתי הנכבדה, האם את יודעת, כי השחקן הנאה, שחום העור, "עלי מוחמד" הוא בן לדת הנוצרית, אך גם השתייכות זו אינה עומדת לימינו מול משפחת הטינה הירושלמית, "לה פמיליה".

מיום שנכבשה מזרח ירושלים ועד היום מנסים המוסדות הישראליים לספח את תושבי ירושלים כדי שיהיו חלק מירושלים רבתי.

גברתי הנכדה, את יודעת שהשם הנפוץ ביותר בעולם בכלל, ובירושלים בפרט, הוא השם "מוחמד". האם משפחת הטינה "לה פמיליה" תחתור למצוא חלופה לכל ערביי ירושלים הנושאים את שמו של מוחמד?

גברתי הנכבדה, מעשה בנביא הערבי מוחמד, עליו השלום, ושכנו היהודי. השכן היהודי היה נוהג לעקוב אחר צאת הנביא מביתו ולהשליך בדרכו טינופת, כדי שיורע לנביא והטינופת תזהם את בגדו הטהור.

מעשה ההתנכלות נמשך כמה שבועות ופתאום נפסק. הנביא מוחמד, אשר שם לב, כי שכנו היהודי נעלם כבר שלושה ימים, שאל עליו, ונענה: הוא חולה ומוטל על מיטתו. או-אז החליט הנביא לקחת עמו מתנה והלך לבקרו בביתו.

מחאה נגד הגזענות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)

גברתי הנכבדה, אבי, זכרונו לברכה, היה אנאלפביתי, והוא דאג לקרוא לחלק מבניו על שמות הנביאים: בנו הבכור – שמו מוסא, הוא משה נביא היהודים, עליו השלום; בנו האחר מכונה על שם נביא הנצרות, עיסא, עליו השלום; ובן נוסף קרוי על שם מוחמד, עליו השלום.

בשמותינו, אביו, קיבץ את התהילה על כל גווניה – פאר היהדות, רוח הנצרות ותפארת האסלאם.

גברתי הנכבדה, אני פרופסור מוחמד חוג'יראת, למדתי, חונכתי, עבדתי ולימדתי במוסדות יהודיים וישראליים, שלא התעניינו בחיפוש חלופה לשמי, כדי להימנע מאזכור שמי.

נכון שסבלתי וממשיך לסבול בגלל שמי, "מוחמד", שהיה בשבילי כמו הפרפרים של מולייר, אך יחס זה לא הוסיף לי אלא גאווה וזקיפות קומה.

אומר לך גברתי, ואומר לכל אוהדי בית"ר ירושלים ולכל חולה נפש שיש לו בעיה עם השם "מוחמד", אני מתגאה, מתפאר ומתהלל בעובדה ששמי "מוחמד".

הנני יהודי באורח החיים שלי, נוצרי ברוחי, דרוזי בעוז רוחי ומוסלמי ביצרי, והעיקר בן-אדם וקוראים לי "מוחמד".