תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.

הנספח האווירי בשגרירות ישראל בוושינגטון, אל"מ ג'ו אלון, נרצח בפתח ביתו לפני 49 שנה, בלילה שבין שבת ה-30 ביוני ליום ראשון ה-1 ביולי 1973. ג'ו ואשתו דבורה חזרו לאחר חצות לביתם ממסיבה לכבודה של קצינת ח"ן ראשית סטלה לוי בבית ריקי וג'ק שולמן בוושינגטון.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו חמש יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח אינם ידועים.

דבורה יצאה מהרכב והלכה לכיוון הבית. ג'ו הוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי של הרכב כאשר מתנקש ירה בו 5 יריות מטווח קצר. זהות המתנקש והמניע לרצח לא ידועים

תיק החקירה נסגר על ידי הFBI ב-1976 בשל חוסר בראיות. 49 שנים של קאבר-אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר. הוא היה מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של חיל האוויר, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, וקידם בתפקידו כנספח האווירי את רכישת מטוסי הפנטום.

בתמונה המיוחדת מתחילת שנות החמישים, באדיבות משפחת אלון, נראים מימין ג'ו אלון, במרכז יעל פינקלשטיין (רום) ומשמאל אברהם הכהן. טייסים צעירים ומדריכי טיסה של חיל האוויר. אברהם הכהן היה טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית ונהרג באסון התרסקות מטוס הערבה הראשון  בטיסת ניסוי ב-1970. ג'ו היה מדריך הטיסה של יעל בשלב המתקדם של קורס טייס מספר 5 בשנת 1951.

יעל סיפרה בראיון מצולם ב-2003 שג'ו הוציא לה את המיץ בטיסות הדרכה ממושכות וקשות, דרש ממנה לעשות שלוש נחיתות בסיום כל טיסת הדרכה, אבל אומרת בהערכה רבה שהיה טייס ומדריך טיסה מעולה ושבזכותו סיימה את הקורס בהצטיינות.

יעל אמרה שג'ו נבחר למשימה של הקמת הבסיס בחצרים כי האמינו במנהיגותו ובכך שרק הוא היה יכול לעמוד במשימה של הקמת הבסיס בתנאים הקשים שהיו אז בחצרים.

ג'ו אלון היה מבכירי טייסי הקרב של חיל האוויר, מפקד טייסת המיראז'ים הראשונה של החיל, גיבור מלחמת ששת הימים, המפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, ומי שקידם את רכישת מטוסי הפנטום

בתחקיר של בן כספית בערוץ כאן חינוכית על הקשר הישראלי, בנותיו של ג'ו, רחל ויעל, אומרות שמדינת ישראל לא חקרה מי רצח את אביהן. לאיפה נעלמה הרעות והעיקרון שלא מפקירים את המשפחות השכולות? 49 שנים חלפו ולמשפחת אלון אין תשובה לגבי מה שקרה ב-1 ביולי בוושינגטון.

מברקים שנחשפו בשנים האחרונות מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרה של מה שקרה בוושינגטון.

ביום ההתנקשות התקשר היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר לשגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ והזמין אותו לפגישה לא מתוכננת בסן-קלמנטה שבקליפורניה. במברק קודם מה-29 ביוני, דיניץ דיווח לגזית שקבע עם קיסינג'ר שיפגשו ב-8 ביולי, כשקיסינג'ר יחזור מסן-קלמנטה לוושינגטון ואז ידווח לדיניץ על תוצאות שיחות הפסגה בסן-קלמנטה. כלומר ההזמנה הדחופה של דיניץ לסן-קלמנטה היתה בשל ההתנקשות באלון ב-1 ביולי 73' ולא בשל העדכון המדיני של תוצאות שיחות הפסגה.

מברקים שנחשפו מתיקים שהיו חסויים עשרות שנים, של מנכ"ל משרד רה"מ מרדכי גזית ומנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון, מעידים על הסתרת מה שקרה בוושינגטון

במברק בעל סיווג בהול ב-3 ביולי דיניץ מדווח לגזית על השיחה הפרטית עם קיסינג'ר (המכונה שאול בתכתובות הישראליות). דיניץ כותב ששאול אמר בפתיחת הפגישה שהוא מצטער על האסון (ההתנקשות באלון) ושאל אם יש בידיו פרטים נוספים על מה שקרה. דיניץ השיב בשלילה.

כלומר ניתן להסיק מהניסוח של דיניץ שנושא ההתנקשות נידון ביניהם קודם בשיחת הטלפון ושקיסינג'ר מבקש להתעדכן אם יש מעבר לכך חדש. דיניץ מוסיף שדיבר עם סגנו של קיסינג'ר, הגנרל ברנס סקוקרופט, שעדכן אותו כי הם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI לשם קבלת מידע נוסף.

מברק דיניץ לגזית מה3 ביולי, 73, (לו\762) (צילום: ארכיון המדינה)

ב-4 ביולי דיניץ שלח מכתב נוסף לגזית. דיניץ כותב שהפגישה התקיימה ברובה כפגישה פרטית ללא פרוטוקול כתוב. קיסינג'ר ביקש בפגישה להעביר מסר לראש הממשלה גולדה מאיר בנושאים של מפגש הפסגה והמשך מגעיו עם חאפז איסמעאיל.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1973 (צילום: ארכיון המדינה)

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון.

מכתב דיניץ לגזית, 4 ביולי 1974 (צילום: ארכיון המדינה)

יש תיקים ומכתבים רלוונטיים נוספים שנמצאים עדיין חסויים בארכיון המדינה. מדובר לכל הפחות במכתב של מנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון לשגרירות בוושינגטון מה-8 ביולי 1973, שמסומן כ-חטיבה 43.4 מיכל 7550 א, תיק מס. 4, ובתיק של משרד ראש הממשלה, עניינים מדיניים שונים, חילופי מכתבים דיניץ-גזית מחודש יוני ויולי, תיק שמסומן כנראה –ב – 4\7550.

דיניץ מעביר מסר מאיים מקיסינג'ר לגולדה. קיסינג'ר מפציר בו לשמור בסודיות מוחלטת את הדיווחים שאמורים להימסר לגולדה בלבד. כל דליפה מסכנת אותו אישית ואת המשך הקשר ביניהם ותגרום לאסון

לאחר 49 שנים אין סיבה לא לחשוף את הדיווחים שקיסינג'ר העביר לדיניץ  לעיניה ראש הממשלה גולדה מאיר בלבד. הדיווחים האלו יסבירו את מה שקרה בוושינגטון ב-1 ביולי 1973 ואולי גם את מה שקרה למדינת ישראל שלושה חודשים לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1973 כשפרצה, ולא בהפתעה עבור הדרג המדיני, מלחמת יום הכיפורים.

קיסינג'ר כבר לא יכול לעצור את הספקת הנשק האמריקאי לישראל כפי שאיים לעשות שוב ושוב וגם עשה בפועל במהלך המלחמה באוקטובר 73 כדי ללחוץ על ישראל.

בקשה לחשוף את הדיווחים של השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ למנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית ולמנכ"ל משרד החוץ אברהם קדרון בשבוע שלאחר ההתנקשות בג'ו אלון, הוגשה לאחרונה ללשכת שר החוץ יאיר לפיד אך טרם התקבלה תשובת מלשכת השר.

יש לציין שעל פי חוק הארכיונים, משרד החוץ הוא האחראי על חשיפת מסמכים של משרד החוץ השמורים בארכיון המדינה. לכן מתבקשת מחווה הומנית משר החוץ בשם הרעות ואי הפקרת המשפחות השכולות, שתסייע לפענוח הפרשה אשר ההתעלמות ממנה כל כך הרבה שנים היא בלתי נתפסת.

מי רצח את ג'ו אלון בוושינגטון במשמרת של ד"ר קיסינג'ר?

על פי המכתבים שנמצאו בתיקים של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, נראה שד"ר קיסינג'ר ידע הרבה פרטים על הרצח של ג'ו אלון. למחרת הרצח הוא התקשר לשגריר דיניץ והזמינו לפגישה פרטית בלתי מתוכננת בסן קלמנטה. דיניץ עידכן אותו לגבי מה שידע על ההתנקשות. סגנו הגנרל סקוקרופט אמר לשגריר דיניץ שהם נמצאים בקשר שוטף עם ה-FBI.

על פי ספרו של החוקר האמריקאי פרד ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות של החקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי ד"ר קיסינג'ר, שבמשמרת שלו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI בשל השמדת הראיות לכאורה?

תיק החקירה בארה"ב נסגר ב-1976, בשנה האחרונה שבה קיסינג'ר שימש עדיין בתפקיד היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה ובישראל חיסיון הוטל על הדיווחים של דיניץ, גזית וקדרון בנושא ההתנקשות.

לפי החוקר ברטון, ה-FBI השמיד ראיות חשובות מהחקירה וסגר את התיק ב-1976 בשל חוסר בראיות. מדוע היועץ לביטחון לאומי קיסינג'ר, שבמשמרתו אירע הרצח בוושינגטון, לא העניש את אנשי ה-FBI?

האם אלו לא סימנים ברורים של קאבר אפ משני צדי האוקיינוס האטלנטי? עבור מי ומדוע? וויליאם באר מהארכיון של המועצה לביטחון לאומי האמריקאית כותב שקיסינג'ר הסתיר מסמכים רבים מהמועצה לביטחון לאומי.

יתכן שבאוסף התיקים הפרטיים של קיסינג'ר, שאותם מסר לספריית הקונגרס ב-1976 כמתנה לאומה לשמירה בחיסיון ל-25 שנה או ל- 5 שנים לאחר מותו, יש מידע נוסף על ההתנקשות. בקשה לשתף במידע על ההתנקשות באלון שאולי נמצא באוסף התיקים שמסר לשמירה בחיסיון בספרית הקונגרס נשלחה למשרד קיסינג'ר.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.