בשנים האחרונות הוכתרה חדרה כבירת הכרישים הלא רשמית של ישראל: מדי חורף מגיעים עשרות מהם לשכשך במים החמימים שנפלטים מהטורבינות הלוהטות של תחנת הכוח אורות רבין. המסלעה שלמרגלות התחנה הפכה לאתר תיירות מבוקש, כשצוללים חובבים משנרקלים בין הכרישים, וסקרנים תופסים עמדה על הסלעים ומנסים לתצפת על הנעשה במים.
כעת מתברר שחדרה לא לבד: השבוע תיעד גיא לויאן, פקח רשות הטבע והגנים, כמה עשרות כרישים מתגודדים בקרבת תחנת הכוח "אשכול" בנמל אשדוד. החורף הסתיים והמים כבר לא כל כך קרים, אך טמפרטורת המים שמשמשים לקירור הטורבינות – הגבוהה ב-8-10 מעלות ממי הים – עדיין מושכת כרישים.
כריש שנתפס על ידי דייגים והוחזר למים באשדוד (צילום: רן גולן, מועדון הצלילה של מודיעין)
עדי ברש, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה ויו"ר עמותת "כרישים בישראל", אומרת שבגלל הגובה שממנו צולמו התמונות קשה לקבוע את המגדר של הכרישים ("צריך להפוך אותם כדי לדעת"), אבל בעיקרון שני מינים מגיעים לחופי ישראל – סנפירתן ועפרורי.
למרות שבתחנת המחקר של אוניברסיטת חיפה חוקרים את תנועת הכרישים כבר מספר שנים ובזה גם עסקה עבודת המאסטר של ברש, הצטבר עד היום מעט מידע מוצק על הנושא.
"אנחנו לא יודעים מאיפה בדיוק הם באו, למה דווקא לקראת פסח ולאן הם ימשיכו מכאן", אומרת ברש. "לפני כמה שנים הצלחנו להצמיד מכשירי מעקב לשני כרישים בחדרה, אחד המשיך למערב מצרים וסיים די מהר את דרכו כשנמכר בשוק, ושנייה המשיכה לקפריסין, ושם ניתק איתה הקשר בעומק של 50 מטר".
חשוב לציין שהכרישים מוגדרים כחיה מוגנת ושהדיג שלהם אסור בישראל. זה כמובן לא מונע מקרים של דיג עברייני, כי מרק כרישים נחשב למעדן מבוקש.
כרישים באזור המים החמים באשדוד (צילום: גיא לויאן, רשות הטבע והגנים)
ברש אומרת שאין הרבה סיכוי שאשדוד תתחרה עם חדרה על תשומת לב חובבי הכרישים, משום שהאזור שבעורף תחנת הכוח הרבה פחות נגיש לציבור.
לדבריה, "זה אזור של נמל, יש שם עכשיו בנייה ובאופן כללי אסור להיכנס לשם ובטח לא לצלול". הבדל נוסף בין האתרים – התחנה באשדוד פועלת על גז, להבדיל מרידינג חדרה שהיא אחת משתי התחנות הפחמיות הגדולות בארץ (לצד תחנת רוטנברג באשקלון). גם בתחנה גזית משתמשים במי הים לקירור הטורבינות, אבל בכמויות קטנות יותר ולכן הסביבה פחות אטרקטיבית לכרישים.
זו אחת הסיבות לכך שהתכניות להפוך את המתחם בחדרה לאתר תיירות רשמי עם מרפסת תצפית, הדרכה והסברה, לא מתקדמות בינתיים: "בתוך שנתיים התחנה בחדרה אמורה לעבור לגז", אומרת עדי ברש, "ויש חשש שהכרישים ייעלמו או לפחות שמספרם יפחת משמעותית, אז קשה לי לשכנע את הגורמים השונים לבנות הכל בשביל משהו שאולי בעוד שנתיים לא יהיה".
מתברר שעם סוף עידן הפחם בישראל נרוויח אוויר הרבה יותר נקי – אבל אולי נפסיד את הכרישים. בינתיים אפשר להתנחם בכך שהם מבקרים גם באשדוד.
חופשת חג השבועות וסוף השבוע הארוך שבא בעקבותיה, זימנו לי אפשרות לצפות בשתי תכניות שונות של "נטפליקס", ענק הסטרימינג האמריקאי.
מצד אחד הסרט "קזינו", סרטו המצוין של מרטין סקורסיזה, משנת 1995, עם רוברט דה נירו, שרון סטון וג'ו פשי, שמוקרן שם, כך אני מניח, גם בגלל סוג של "עסקת חבילה" בין הבמאי המוערך לרשת, אשר הפיקה את סרטו האחרון לפי שעה, "האירי". ומצד שני סדרת הדוקו בת ארבעת הפרקים על ג'פרי אפשטיין, איש העסקים והמיליארדר היהודי אמריקאי, שהורשע בשורה של עבירות מין, והתאבד בבית המעצר העירוני במנהטן, ב-10 באוגוסט 2019, בעודו ממתין לסיום משפטו.
לכאורה שני דברים שונים. מצד אחד סדרה דוקומנטרית ומהצד השני סרט עלילתי. אבל לטעמי לפחות, שניהם, הסדרה והסרט, מצליחים לשקף משהו עמוק ומהותי לגבי החברה האמריקאית והכוחות שמניעים אותה כבר שנים, ואולי מעניקים לנו גם כמה כיווני מחשבה לגבי אופי החברה הישראלית כפי שהוא מתהווה לנגד עיננו בשנים האחרונות.
נתחיל בסרט "קזינו"
במרכז של הסרט "קזינו", עומדים שניים – סאם "אייס" רות'סטיין (רוברט דה נירו) וניקי סאנטורו (ג'ו פשי) – ששולטים בעולם ההימורים של לאס וגאס בשנות ה-60 וה-70. בדרכו הקצבית והמבריקה, חושף לפנינו סקורסיזה את הקרביים המדממים (תרתי משמע) של תעשיית ההימורים בעיר ושל הכוחות המפעילים אותה. התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת שם בצורה הכי גלויה וברורה, מתחת לאורות המנצנצים והבוהקים של המלונות היוקרתיים ב"סטריפ", וכמו שאומר שם דה נירו בסצנת הפתיחה המרהיבה של הסרט: "התפקיד שלי הוא פשוט למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים."
במאמר מוסגר אגיד, שאולי הדבר הכי עצוב שראיתי בזמן שבו אני חייתי באמריקה, היה מראה האנשים הזקנים, שצועדים בבוקר מהבתים הדלים והמתפוררים, לעבר הטיילת באטלנטיק סיטי, עוד עיר שהתפרסמה בזכות תעשיית ההימורים שלה, אם כי בסדר גודל קטן יותר.
התשוקה לשליטה, כוח וכסף, ניצבת מתחת לאורות המנצנצים של מלונות היוקרה ב"סטריפ". כמו שאומר דה-נירו בסצנת הפתיחה: "התפקיד שלי הוא למכור לאנשים חלומות תמורת הרבה מאוד מזומנים"
ב"ריקוד האחרון", סדרה אחרת שעלתה לא מזמן בנטפליקס על הכדורסלן מייקל ג'ורדן, מתואר איך ערב אחד, לפני המשחק הקובע בין ה"שיקאגו בולס", קבוצתו של ג'ורדן, לבין ה"ניו יורק ניקס", שוכר מייקל לימוזינה מפוארת ונוסע עם אביו מניו יורק לאטלנטיק סיטי, כדי לשרוף שעתיים על הימורים באחד המלונות המפוארים שם.
זהו כמובן הדימוי הכי "קלאסי" של "החיים הטובים" ושל החלום האמריקאי – לימוזינה מפוארת, משקאות חריפים, סיגרים וכסף גדול שמתאדה תוך שניות על השולחן הירוק בלי להשאיר אחריו שום סימנים, אבל אני לצערי תקוע כמו אידיוט במראה הזה של האנשים הזקנים שהולכים כל חודש עם המעט שהם מקבלים מה-social security ויושבים בפנים כבויות מול מכונות המזל, ושום זיק של חיוך או של שמחה לא נדלק בפניהם, גם כשפעם בהרבה זמן הם זוכים.
הסידרה התיעודית על ג'פרי אפשטיין
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים.
נערות צעירות בנות 14-15, בדרך כלל ממשפחות בעלות רקע כלכלי וסוציאלי קשה, שנלכדות ומובאות כמו טרף קל מ-West palm beach לאחוזה המפוארת של אפשטיין.
והנה גם בסדרה התיעודית אנחנו חוזים באותה "תנועה" מקוטב אחד לשני. התנועה ששואבת את הנטרפים ישר לתוך הלסתות האימתניות של הטורפים
אחד אחרי השני מובאים לפנינו הסיפורים, ואחת אחרי השנייה, עולות הנשים שהיו אז רק נערות צעירות ובסדרה מקפידים לקרוא להן Survivors (ניצולות או שורדות) ולא Victims (קורבנות) והן מרכיבות לפנינו את מה שדי מהר מתברר כמו דפוס פעולה קבוע ואכזרי:
איש עשיר וחסר מעצורים, שבדרכים לא ממש מתוחכמות מצליח כל פעם לטוות לפניהן רשת חלקלקה של הבטחות ופיתויים, עד שהוא מניח עליהן את היד הפוצעת והדורסת שלו, ומטביע בהן חותם וצלקת שלא יימחו גם אחרי שנים.
יש כמובן משהו שמעורר הרבה הערכה בדרך שבה כל הנפגעות "מצאו את קולן" כהגדרתה של הבמאית ליסה בראיינט, יוצרת הסדרה, ודאגו לכך שבסופו של דבר גם המיליארדר בעל העוצמה והקשרים הפוליטיים הענפים לא יצליח לחמוק מהדין. אם כי צריך לומר גם ביושר, שיש גם משהו שמעורר קצת רתיעה בדרך שבה החברה האמריקאית בוחרת להתנקות במהירות מהרעל, מסמנת איש אחד (מהלך ראוי כשלעצמו) ולא ממהרת אולי לקיים דיון מעמיק ומקיף על שורשיה של התופעה כולה.
במישור הישיר זהו למשל סיפורו של אלכסנדר אקוסטה, לימים שר העבודה בממשל של טראמפ, ועשר שנים קודם לכן, ב-2008, הוא זה שעומד בראש מערך התביעה הכללית במדינת פלורידה. מי שאיכשהו, אולי בהשפעת עורכי הדין המקושרים ועתירי ההשפעה של אפשטיין (אלן דרשוביץ כבר אמרנו?) סוגר עסקת טיעון מקלה מאוד עם אפשטיין, כשזה מועמד לדין בפעם הראשונה.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר לטעמי, משהו שעליו עמדנו כשהזכרנו, בקצרה אמנם, את העמדה הזאת של הטורפים והנטרפים והאנשים החלשים ונעדרי הקשרים.
קחו למשל נתון אחר מכיוון שונה לגמרי: על פי מחקר שפורסם ב2018 על ידי לשכת מפקד האוכלוסין בארצות הברית (United States Census Bureau) – ל-27.5 מיליון אמריקאים אין בכלל ביטוח רפואי! אתם קוראים נכון. נתון מדהים. משהו כמו עשרה אחוז מכלל האוכלוסייה בכל היבשת. נתון קטן ו"יבש" שמלמד אותנו כמה יש עד היום אחוז גבוה של גברים ונשים פגיעים ופגיעות כל כך, ועד כמה קל לטורף מהסוג הבזוי והנחות של אפשטיין לבוא ולהקיף את הקורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע הבריאותית והכלכלית פשוט נשמטת להם מתחת לרגליים.
ל-27.5 מיליון אמריקאים אין ביטוח רפואי. נתון שמלמד על האחוז הגבוה של אנשים פגיעים, ועד כמה קל לטורף כאפשטיין ללכוד קורבנות בזרועות התמנון שלו, כשהקרקע תחתם נשמטת
שלוש הערות קצרות לפני סיום:
קודם כל זה יהיה תמיד מאמץ יומרני מדי לנסות לשרטט את קווי המתאר של כל החברה האמריקאית רק על פי סרט או סדרה אחת בנטפליקס. החברה הזאת היא מן הסתם מורכבת הרבה יותר וכמובן גם עתירת זכויות. אבל נדמה לי שמה שמבצבץ שם בין הדברים שציינתי הוא בהחלט לא רק חולי נקודתי בלבד.
דבר שני לגבי החברה הישראלית: אנחנו כבר רחוקים שנות אור מהתקופה ה"סוציאליסטית", שבה למדינה ובטח למערכת ההסתדרותית הייתה מעורבות גדולה בכל מה שקשור לחברה ולכל ההתנהלות הכלכלית בה. החברה הישראלית עברה מאז תהליך מואץ של הפרטה, תהליך שביסודו הוא טוב וחיובי, אבל צריך כל הזמן לזכור גם את הסכנות הגלומות בו, כפי שהן מודגמות בסדרה על ג'פרי אפשטיין – כלומר היווצרות שכבה לא קטנה של אנשים מוחלשים (העובדים הזרים הם בטח דוגמה די טובה לכך) ושל נשים פגיעות, שטורף חסר מעצורים יכול בקלות לשלוח יד זדונית ולפגוע בהן.
ודבר אחרון לגבי נטפליקס (טורף לא קטן בזכות עצמו…): יש לרשת הענקית הזו נטייה לפעמים להושיט יד החוצה ולבדוק קודם לאן נושבת רוח התקופה. יכול להיות שהיו גם אילוצים משפטיים שאני לא מודע להם, אבל אני מנסה לחשוב אם הם היו מגלים את אותו אומץ ואת אותה תעוזה כשג'פרי אפשטיין היה בחיים, מוקף בכל סוללת עורכי הדין העשירים והמקושרים שלו.
כך או כך הסדרה הזאת היא חשובה ומעוררת מאוד למחשבה.
אודי בן סעדיה למד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחזות פרי עטו הוצגו בפסטיבל לתאטרון אחר בעכו, בתאטרון צוותא, הסמטה ותמונע בתל אביב. כתב בטור הסאטירי "בוקר טוב מעריב", ובעיתונים "חדשות" ו"העיר". פרסם סיפורים קצרים במוספים ספרותיים שונים וספר שלו יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בן קיבוץ אשדות יעקב. גר היום בבית דגן. משתדל לרוץ בשדות אם אפשר ולהביט על עצמו ועל העולם קצת מהצד. לפעמים זה כואב ולא מעט פעמים זה גם משעשע.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
מגפת הקורונה הביאה עמה הרבה אתגרים, אבל גם לא מעט הזדמנויות, ואחת מהן היא הצורך לחשוב מחדש על הדברים המוכרים, ואפילו לחשב מסלול מחדש. בחזית הדיון והפעולה סביב הקורונה עמד תחילה ההיבט הבריאותי, אך במהלך שלושת החודשים האחרונים צפו ועלו יותר ויותר סוגיות כלכליות וחברתיות, שתפשו את לב הבמה ומרכז השיח הציבורי.
בין כל אלה עסקו כולם, בצדק, גם במערכת החינוך, אך בעיקר בסוגיות טכניות: החל בשאלת השימוש בלמידה מרחוק, המשך דרך ימי החופשה והעבודה של המורים ועד לאופי החזרה לכיתות. אולם משבר הקורונה האיר גם נקודות חינוכיות שלכאורה נראות שוליות בתוך הים הגדול של ההיערכות והחזרה לשיגרה – אולם למעשה הן עמוקות ועקרוניות הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון. אחת מהן היא סוגית המסעות למחנות ההשמדה בפולין.
השבוע הודיע שר החינוך הנכנס, ח"כ יואב גלנט, שהמשרד יחזיר להורים ולילדים את התשלומים ששילמו לחברות השונות בגין המסע לפולין שבוטל. סוגיית המסע, אשר הועלתה בוועדת החינוך של הכנסת, חשפה את הנתון המדהים, שהעלות השנתית של המסעות לפולין מסתכמת בעשרות מיליוני שקלים לשנה (!) הנופלים בעיקר על כתפי ההורים.
השבוע הודיע שר החינוך הנכנס גלנט, שהמשרד יחזיר להורים את תשלומי המסע לפולין שבוטל. כך נחשפה עלות המסעות לפולין: עשרות מיליוני שקלים לשנה, הנופלים בעיקר על כתפי ההורים
אז עם או בלי קורונה – אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את נחיצות ומשמעות המסעות לפולין? אולי הגיע הזמן לשאול מחדש מהן מטרות המסע, את מי ואת מה הוא משרת, והאם לא ניתן למצוא לו חלופות ראויות? אולי אפשר להפסיק לקיים את המסעות למחנות המוות גם לאחר שיימצא חיסון למגיפה? אולי המגיפה היא הזדמנות לחשבון נפש ערכי וחינוכי בעניין הזה?
על פי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך מיוני 1999 בנוגע למשלחות נוער לחו"ל, הרי ש:
"מערכת החינוך בישראל רואה את עצמה מחויבת להנחיל את מלוא המשמעויות ההיסטוריות, המוסריות והחינוכיות של השואה, הן במישור של הגורל היהודי והן לאנושות בכלל, בקרב הדור הצעיר העתיד להמשיך ולעצב את עתידו וקיומו של עם ישראל ומדינת ישראל.
ברוח חזון זה, פועל משרד החינוך להנחלת זיכרון השואה ומשמעויותיה בקרב בני הנוער בישראל, לחיזוק הקשר עם עברם הקיבוצי-יהודי, להכרת עושרם הרוחני-תרבותי של החיים היהודיים באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, להעמקת הזדהותם עם גורל העם היהודי ומחויבותם להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל ציונית, דמוקרטית והומניסטית".
אלה הם בהחלט ערכים נשגבים, ואין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אחרי הכל אלה גם מהיסודות המרכזיים של חינוך, שבמהותו הוא חניכה והקניית ערכים ודרכי מחשבה ופעולה ולא רק העברת ידע. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה.
אין להטיל ספק בחשיבות התרבותית של זיכרון העבר ועיצוב העתיד. אך נדמה כי בין עבר לעתיד, המסעות לפולין הם בעיקר אמצעי שנוי במחלוקת המשרת את הפוליטיקה של ההווה
השאלה המרכזית היא האם לאחר עשרים וחמש שנים של מסעות נוער לפולין, לא נוצרה כאן הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשותם של היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון באופן מדעי את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב ולטווח הרחוק? האם לא הגיע הזמן לבדוק לעומק אם יש קשר בין תהליכים עמוקים שהחברה הישראלית עוברת בעשורים האחרונים לבין המסעות הללו? האם לא הגיע הזמן לבדוק אם יש קשר בין המטרות המוצהרות של המסעות לבין האמצעים, ובין האמצעים לבין התוצרים?
במקביל לדיון הנקודתי בתשלומי ההורים לשנת 2020, מיד עם כניסתו למשרד החינוך הכריז השר החדש, שיביא לאישור הממשלה הצעה לעגן בהחלטה את הנוהל הקיים לביקורי תלמידים בירושלים, בכיתות ה', ז' ו-י'. לדברי השר:
"סיפורה של ירושלים הוא סיפור המבטא את עוצמת העם היהודי, אשר לאחר אלפיים שנות גלות, מאבקים ומלחמות הצליח לשוב לארץ ישראל, להקים לו בית לאומי, לבנות לו כוח מגן – צה"ל, ולשוב אל בירתו הנצחית – ירושלים המאוחדת. זהו סיפור של ניצחון ושל תקווה ועל כל ילד וילדה בישראל להכיר את משמעותה, ייחודיותה וחשיבותה של ירושלים".
אין לערער גם על חשיבות הקביעה הזו של השר הנכנס. ברם, האם ניתן לשרטט קו מקשר בין הכורח של ביטול המסעות לפולין לבין ההחלטה החדשה? האם ההחלטה החדשה היתה מובאת אל אישור הממשלה גם לולי פרצה המגיפה? ומהי משמעותה של ההחלטה – האם אנחנו מתכנסים פנימה אל תוך המרחב הפרטי מפאת חוסר ברירה, או שהחלטנו סוף סוף להתחיל להתמקד בתקומת העם היהודי במולדתו הלאומית ולא בחורבן הנורא של קהילות ישראל בתפוצות באמצעות טיול יקר ושנוי במחלוקת? אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, תרתי משמע?
איננו אנשי חינוך. אנחנו מנסים להשמיע כאן קול כהורים של בוגרי המסעות לפולין וכנכדים של שורדי שואה. שנינו ילידי ישראל בני הדור השלישי לשואה. שנינו התחנכנו במערכת חינוך שעדיין לא הכירה את המסעות לפולין ובכל זאת ידעה להנחיל היטב את זיכרון השואה.
האם לאחר 25 שנות מסעות נוער לפולין, לא נוצרה הזדמנות להקים ועדה ממלכתית מקצועית בראשות היסטוריונים, אנשי חינוך ואנשי בריאות נפש, כדי לבחון את השפעת המסעות על בני הנוער לטווח הקרוב והרחוק?
אנחנו מציעים למומחים במשרד החינוך להסתכל על ביטול המסעות השנה כעל הזדמנות לחשוב על חלופה. חלופה שוויונית, חינמית וערכית שתחבר בין כל תלמידי ישראל באשר הם, כולל התלמידים הלא יהודים. חלופה שתהלום את סגנון החיים של המאה העשרים ואחת ובד בבד תדע לשים במרכז החלמה מהטראומה ולא חיטוט בטראומה והעצמתה. חלופה שתוביל את הילדים שלנו להיות בוגרי תיכון ערכיים ובעלי זהות לאומית יציבה ובריאה. אנחנו בטוחים שהמומחים לחינוך יידעו כיצד לייצר חלופה כזו. בואו לא נחזיר את הילדים לפולין אחרי המגיפה. יש לנו הזדמנות היסטורית לעצור את הגלגל הזה.
פרופ' עדי וולפסון הוא משורר, פעיל סביבה ומומחה בתחום הקיימות, SCE המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון (צילום: עוזי קרן)
ד"ר ורד טוהר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית ותרבות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן (צילום: איילה ברק העליון)
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.
נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.
הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.
בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.
אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.
לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.
מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה
הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.
אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.
כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.
בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.
בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17
זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.
אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם