בחורף שעבר, כ-40 אנשים התאספו במלון בפריזרן, עיר השנייה בגודלה בקוסובו, להדלקת נר שישי של חנוכה. הטקס, אורגן על ידי ווטם דמירי, 72, מנהיג הקהילה היהודית הקטנטנה של קוסובו; אירפאן דולצ'יו, קרדיולוג מוסלמי; וסטיבן איילו, מייסד העמותה היהודית-ערבית Debate for Peace. שני שליש מהנוכחים היו יהודים ומוסלמים מקומיים, והיתר סטודנטים שמבקרים מישראל.
בקרוב, תוכל עיר המבצר הבלקנית מימי הביניים ש-95% מתושביה מוסלמים, להתגאות גם בבית כנסת חדש ובמוזיאון יהודי חדש – היחידים מסוגם בקוסובו.
"אני רוצה שיהיה כאן בניין דתי שיהיה פתוח לכולם", אומר דמירי. "אני צופה כי אפילו ילדי בית ספר יבואו לבקר. דרך חפצים וצילומים, נסביר את ההיסטוריה של הקהילה היהודית. אנחנו אוספים את החפצים האלו כעת".
דולצ'יו, שביקר בישראל ב-2007 לכנס רפואי, תומך גם הוא במוזיאון: "מדובר בפרויקט חשוב, משום שהיהודים הם חלק מההיסטוריה שלנו. למרבה הצער, כמעט כל הקהילה היהודית עזבה את קוסובו בתחילת מלחמת העולם השנייה".
כיום, בקוסובו דוברת האלבנית –חיים רק 56 יהודים, 14 מהם ילדים. כמעט כולם גרים בפריזרן, עיר מיושנת וקומפקטית, המבותרת על ידי נהר ביסטריצה הציורי.
בימי הביניים, פריזרן הייתה הבירה של כל האימפריה הסרבית. משלהי מלחמת העולם השנייה, ועד לפירוק יוגוסלביה בראשית שנות התשעים, סרביה הייתה הגדולה מבין 6 הרפובליקות שהרכיבו את הפדרציה היוגוסלבית.
בסרביה, ששלטה בקוסובו עד להצהרת העצמאות החד-צדדית שלה ב-2008, חיים כיום כ-3,000 יהודים בלבד, אבל בפריזרן מעדיפים להתמקד בסיפורים הרבים אודות תושבי האזור שנלחצו לעזרת שכניהם היהודים.
"יש כל כך הרבה דוגמאות של אנשים דוברי אלבנית שהצילו יהודים", אומר דמירי, ומציין את הדוגמה של ארסלן רסניקי, מוסלמי מקוסובו שהבריח רופא יהודי מקדוני ממחנה שבויים נאצי, והוכר כחסיד אומות עולם בשנת 2008.
איש העסקים המשפיע ביותר בפריזרן
דמירי, שמעשן שתי קופסאות ביום למרות אינספור ניתוחי מעקפים, מתגאה בידע הרב שלו על ההיסטוריה היהודית והבלקנית. מ-1988 עד 1992 הוא חי בפריז וייצג את לשכת הסחר היוגוסלבית בצרפת. לפני כן ניהל מפעל טקסטיל שהעסיק 2,600 עובדים, והיה איש העסקים המשפיע ביותר בפריזרן.
הסבא הגמלאי, שהשיחה איתו מופרעת תדיר על ידי חברים שעוצרים ברחוב לברך אותו לשלום, נזכר בעצב ביום ב-1963 שבו בית הכנסת היחיד בקוסובו (ששכן בבירה פרישטינה) נהרס כדי לפנות מקום לבניין הפרלמנט החדש. "הייתי בן 17 אז. אני זוכר שאמא שלי בכתה כששמענו את החדשות", הוא אומר.
דמירי מציג לנו צילום נושן מ-1929 של חברי הקהילה היהודית מחוץ לבית הכנסת שנהרס, וגם תמונות שלו עצמו, בהן הוא מארח את סגן נשיא ארצות הברית לשער ג'ו ביידן, את ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ומכובדים נוספים ב"חדר היהודי" בביתו, המכיל ספרי תפילה בעברית, פסנתר וחנוכייה.
"בכל שבוע אנחנו עושים שבת בבית שלי, אבל לפעמים יש בעיה להשיג מניין", אומר דמירי, שבנו חי בקוסובו, בתו בניו יורק ובת נוספת מתגוררת בתל אביב.
חמש דקות הליכה מביתו של דמירי, נמצאת מסעדת אמביינט, שאירחה לאחרונה ליל סדר מפואר. 10 דקות הליכה צפויים לקום בית הכנסת והמוזיאון היהודי.
הבניין הנטוש שיאכלס אותם שימש בעבר למגורי אסירים. הוא עומד מול כנסיה שפעמוניה מצלצלים בחוזקה בזמן שקולות המואזין נשמעים ממסגד סמוך.
על פי התכניות, המוזיאון יאכלס את הקומה הראשונה. בקומה השנייה ימוקם בית הכנסת, שיהיה פתוח בשבתות ובחגים, והכניסה תהיה ללא תשלום.
כדי להפיח רוח חיים בפרויקט השאפתני, יהודים מקומיים עובדים יחד עם הרשות המקומית של פריזרן, כמו גם מול הקונגרס היהודי העולמי וארגון הג'וינט.
גם חבר הקונגרס האמריקאי אליוט אנגל, שהמחוז שלו בניו יורק כולל אוכלוסיה אלבנית גדולה, ביקר כאן בתחילת 2018 בניסיון לסייע בגיוס תרומות.
מפריזרן הקטנה והציורית, אנחנו ממשיכים במסע שלנו בעקבות יהדות קוסובו לפרישטינה הבירה, שהיא גם העיר הגדולה ביותר במדינה הצעירה.
מעניין לגלות שם כי קוסובו – הסגורה מכל צדדיה בגבולות יבשתיים, נכבשה על ידי הביזנטיים בימי הביניים ולאחר מכן נשלטה על ידי הבולגרים, הסרבים והעותמאניים – היא כיום אחת מהמדינות הכי פרו-אמריקאיות בעולם.
פסל בגובה שלושה מטר של ביל קלינטון עומד בראש שדרה הנושאת את שמו בבירה, וב-2017, הדואר שם הנפיק בול במחיר 2 אירו עם תמונה של חבר הקונגרס אנגל. כאשר קלינטון היה נשיא ארה"ב, אנגל סייע לרתום אותו לפעול נגד הרודן הסרבי סלובודאן מילושביץ, שביצע טיהור אתני בקרב הקוסוברים.
בניגוד לפריזרן, פרישטינה כמעט ולא כוללת זווית יהודית, מלבד בית קברות במורד גבעה, הכולל 75 או 80 מצבות במצבים משתנים של הזנחה.
"למען האמת, יש מעט מאוד יהודים בפרישטינה", אמר פאטוס ג'וסופי, 42, ספר מקומי שלמד עברית מאמו, אך עושה בה שימוש רק לעתים נדירות. "לא יותר מ-10 משפחות יהודיות גרות בכל קוסובו. אני יודע טוב מאוד מי יהודי ומי לא".
במתחם הפרלמנט שם נמצאת אנדרטת שיש, שמסמלת את המקום בו עמד בית הכנסת עד 1963 – אותו בית כנסת שדמירי הקשיש הראה לנו תצלום שלו.
על האנדרטה מוטבע טקסט באלבנית, סרבית, אנגלית ועברית, שמזכיר גם את 258 היהודים הקוסוברים שגירשו הנאצים לברגן-בלזן, שם נהרגו 92 מהם.
דמירי סיפר לנו קודם כי קאדרי וסלי, יו"ר הפרלמנט, הציע בהתחלה לפתוח בית כנסת חדש באותו מקום, אבל בסופו של דבר הבין כי הרעיון לא הגיוני.
"התנגדתי להקמת בית הכנסת בפרישטינה מהיום הראשון", אמר דמירי. "כמעט ואין שם יהודים, וזה לא קל עבורנו לנסוע בכל שבת להתפלל בפרישטינה. מסגד אינו מסגד, כנסיה אינה כנסיה ובית כנסת אינו בית כנסת – ללא מתפללים".
רצון להימנע מתקדימים
ב-2008, קוסובו (פרובינציה של סרביה שנהנתה ממידה מסוימת של אוטונומיה כל עוד יוגוסלביה התקיימה) הכריזה על עצמאות, במהלך שהרתיח את הסרבים. בעשור שחלף מאז, 116 אומות הכירו בקוסובו, רבות מהן באיחוד האירופי.
ישראל מתנגדת להכרה במדינה, אם כי נשיא קוסובו, האשים טאצ'י, הבטיח שאם ישראל תעשה זאת – קוסובו תקים שגרירות בירושלים. ברקע למדיניות ישראלי, עומד הרצון לשמור על יחסים טובים עם סרביה, ובעיקר – רצון להימנע מתקדימים של הכרה בהכרזת עצמאות חד-צדדית, ע"ע הסכסוך עם הפלסטינים.
טואטה סאחאטקיה, שגרירת קוסובו לאו"ם מאז 2016, אמרה לנו כי היא גאה ב"הרמוניה הדתית שקיימת בקוסובו", והוסיפה: "הישראלים מעולם לא אמרו זאת באופן ברור, אבל החשש שלהם הוא שהדבר עשוי להיות דומה מידי לפלסטין.
"אבל אין לזה קשר לפלסטין. קוסובו היא תוצר של הפירוק של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. זו המדינה השביעית. כולם כבר מכירים בשש מדינות, אז לא ניתן להבין מדוע הם לא מכירים במדינה השביעית".
בנתיים, נראה כי קוסובו הרשמית עושה מאמץ לכבד את היהודים והיהדות. בסוף 2016, טאצ'י אסר על כל ספרות אנטישמית בקוסובו לאחר שמומחה ישראלי לגזענות וטרור ביקר במדינה ומצא בה עשרות ספרים ניאו-נאצים – לרבות שלושה תרגומים לאלבנית של "מיין קאמפף" של אדולף היטלר שנמכרו בשוק.
בחילת 2018, בית משפט בפרישטינה פסק על שמונה קוסוברים מאסר בעוון תכנון שלא התממש לתקוף את נבחרת ישראל בכדורגל במהלך משחק מוקדמות לקראת גביע העולם בכדורגל שנערך בטיראנה.
ודמירי בטוח כי כינון יחסים בין המדינות הוא רק עניין של זמן: "הן קוסובו והן ישראל הן אומות צעירות, ושתיהן מוקפות בסביבה עוינת. אבל שתיהן הצליחו להתגבר על האתגרים האלו, הודות לחברות חזקות כמו ארצות הברית.
"אני אומר לכם, זה רק עניין של זמן עד שישראל תכיר בנו".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם