בסמוך לחלקו הדרומי של ים המלח זורם נחל קטן בשם עין בוקק. בזמנים קדומים הוא הזין נווה מדבר פורח, וחווֹת צמחי המרפא הארומטיים שלו נהנו מהאקלים המקומי הייחודי שם.

מצודה רומית המתנוססת מעל הגדה הצפונית של הנחל מעידה על החשיבות האסטרטגית של האזור בימי קדם. במאה ה-20, טיילים נועזים שרצו לחוות משהו מעבר למפלי עין גדי המפורסמים, הלכו לאורך הנחל הקטן וטבלו בבריכות הקרירות, שם יכלו להציץ לפעמים ביעלים ובשפני סלעים ולמלא את המימיות שלהם במי מעיינות זכים.

אבל לא עוד.

המים מזוהמים ואינם ראויים לשתייה, בעלי החיים נעלמו, והאקוויפר שמזין את המעיין הוא בעיקרו של דבר מזבלת כימיקלים.

שתי חברות שמפעליהן ניצבים גבוה מעל הגיא ממערב, רותם אמפרט (העוסקת בכריית פוספטים ובייצור דשנים וחומצות זרחתיות) ופריקלאס ים המלח (המפיקה תחמוצת מגנזיום, שמשמשת כמעכבת בעירה), שתיהן חברות בנות של כימיקלים לישראל (כיל), התקשו למצוא דרך להיפטר מהשפכים שלהן. הפתרון שלהן במהלך שנות ה-90 היה פשוט להשליך את הפסולת הרעילה והרדיואקטיבית שלהן לבריכות ענק ולבורות טבעיים באדמה. בשל כוח הכובד ואבני הגיר הנקבוביות, אותם כימיקלים מצאו את דרכם, למרבה הצער, אל אקוויפר יהודה, שמזין את עין בוקק.

פרופ' אלון טל בנחל בוקק (צילום: ביל סלוט)

אולם לא הכול אבוד. פעמים רבות ביקרתי בעין בוקק עם תיירים מחו"ל, אבל לאחרונה הייתה לי הפריבילגיה להלך לאורך הנחל עם גיבור מקומי, פרופ' אלון טל מאוניברסיטת תל אביב.

טל הוא אדם עם שליחות. הנחל היה נפלא, קני סוף ושיחי צלף קוצני עדיין מעטרים את הגיא, ואפשר לטבול בבריכות בבטחה. אבל פרופ' טל עודד אותי מדי פעם לטעום (ולירוק) את מי הנחל, והצביע על כך שלא רק שאין באזור יעלים או שפני סלעים, אפילו חרקים אינם מסתובבים בין השיחים. אוי למסלול בטבע שההולכים בו אינם מוטרדים ולו על ידי זבוב אחד.

אלון טל הגיש נגד שתי החברות תביעה הדורשת מהן לשקם את המעיין ולשלם פיצויים כספיים, הגבוהים ביותר שנתבעו אי פעם במסגרת תביעה ייצוגית סביבתית בישראל. אני עצמי הסכמתי להצטרף לתביעה לפני כמעט שנתיים.

פרופ' טל הצביע על כך שלא רק שאין באזור יעלים או שפני סלעים, אפילו חרקים אינם מסתובבים שם. אוי למסלול בטבע שההולכים בו אינם מוטרדים ולו על ידי זבוב אחד

כמדריך טיולים, אני מייצג את המגזר שאיבד אוצר לאומי בשל תאוות הבצע וסדר העדיפויות המעוות של החברות הללו. המעורבות שלי בתביעה היא מחווה סמלית של סולידריות. את העבודה הקשה מבצע טל, יחד עם נבחרת חלומות של הידרולוגים, אקולוגים וכלכלנים מובילים באקדמיה ומשרד עורכי דין (לוינסון-דרור) המתמחה בתחום הסביבה. הקנסות, אם יוטלו על ידי בית המשפט, יופקדו בקרן סביבתית לטובת ניקוי הזיהום במי הנחל והמעיין ואף (אם הדבר אפשרי) במי האקוויפר.

אפשר לראות זאת כסיפור טראגי על זיהום תעשייתי בלתי מבוקר או כסיפור מעורר השראה על עקשנותו הנועזת של אזרח זועם. מדובר, כמובן, בשניהם.

טל, מרצה למדיניות ציבורית ומנוע של אקטיביזם סביבתי שאין דומה לו, הוא ארין ברוקוביץ' ישראלי עם קרחת וזקן שיבה. אין ברשותו הון או כוח פוליטי, והוא מתמודד כנגד אינטרסים תעשייתיים גדולים, עתירי ממון ורבי עוצמה, כי מישהו צריך לעשות את זה.

אקטיביזם מהסוג הזה איננו ייחודי לישראל. אבל זו ארץ שמתבקשת בה שליחות שכזאת. האהבה לטיולים בטבע משותפת כאן לכולם, היא חוצה מעמדות, עדות, גילאים ומפלגות פוליטיות. הפעולה למען הגנת הסביבה היא תוצאה טבעית של האהבה הזאת. השופט שינהל את המשפט הזה ודאי טייל בעצמו בנחל בוקק בטיול כיתתי כתלמיד בית ספר, ואפילו בעלי חברות הכימיקלים הנאשמות ודאי חנו שם עם תנועות הנוער שלהם כמתבגרים.

האהבה לטיולים בטבע משותפת כאן לכולם, היא חוצה מעמדות, עדות, גילאים ומפלגות פוליטיות. הפעולה למען הגנת הסביבה היא תוצאה טבעית של האהבה הזאת

הבה נקווה שהשופט הזה, ואולי אפילו הגורמים המזהמים, יזכרו את טיולי הילדות שלהם, יראו את הצדק שבתיק הזה וימצאו דרך לשתף פעולה עם מה שכולם מסכימים, כך אני מאמין, שיהיה רווח-לכול עבור הארץ הזאת והמערכת האקולוגית. אני יותר מאשמח לקחת אותם כולם, יחד עם המשפחות שלהם, לטיול יפהפה לאורך נחל בוקק הנקי והבריא. בזמן קרוב, ולעוד שנים רבות.

ביל סלוט הוא מדריך טיולים ישראלי מורשה שצעד ורכב על אופניים לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. ביל חבר בקיבוץ קטורה, שם הוא גר מאז 1981 עם אשתו ושלוש בנותיו.

רב בישראל הוא מינוי פוליטי. ספק אם נותרו רבנים שהם במעמדם רק מכוח גדולתם בתורה. אמור לי מי אתה ואומר לך מיהו פטרונך. מי שאחראי לחלוקת הכוח הברוטלית הזאת הן המפלגות החרדיות והדתיות, שחילקו ביניהן לאחרונה את עוגת הרבנות ובתי הדין הרבניים.

מדובר במערכת משומנת של ג'ובים בשכר שערורייתי, שעלתה על גדותיה עד שלא נותר בה מקום לאלוהים. הדת אינה ערובה מפני משחיתיה. משרה רבנית היא תוצאה של יחצנות ואינה בהכרח תוצאת בקיאות במוסר ובהלכה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק משתנה – וזה לא היה בפרלמנט, לא בבית הלבן ולא ברחובות. זה היה בתמונה אחת מהשבעת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

בשורה הראשונה בטקס ההשבעה, שם בדרך כלל יושבים אנשי הציבור הבכירים, ישבו מנהלי הענק של אפל, גוגל, פייסבוק, אמזון, טסלה. לא נבחרי ציבור. לא אנשי חינוך, בריאות או ביטחון. אלא מנכ"לים.

עמיד זאהר הוא תושב עוספיה, בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ותואר שני במדע המדינה ובמדעי הנתונים מאוניברסיטת חיפה, כתב עצמאי בנושאים חברתיים כלכליים ופוליטיים.

לאחרונה, במסגרת "מועדון הסרטים" של "יד ושם", צפיתי ב"גבלס והפיהרר" (Führer und Verführer) העוסק ביוזף גבלס, שר התעמולה של אדולף היטלר. הסרט אינטנסיבי, מצמרר, מזעזע ומפחיד. רואים שם כמה היטלר חפץ במלחמה, וכמה שיותר ממנה. לצדו, עמד גבלס, ששאף יותר מכל לרצות את היטלר – מגלומן בפני עצמו וכן תועמלן מבריק.

גבלס הבין כמה קל לשנות דעת קהל ועשה זאת שוב ושוב, גם כשפקפק במטרות. לא זו אף זו, היה ניכר שבעודו מבשל שקרים ומביים מציאות, הוא עצמו הלך והשתכנע באמיתות הפיקציות פרי יצירתו, עד להתאבדותו.

ד"ר אומי (נעמי) לייסנר היא חוקרת עצמאית, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ובלימודי מגדר. במחקר, בהוראה ובכתיבה היא שמה את הדגש על זכויות נשים, בעיקר בהקשרים של בריאות ופריון. דרום- אפריקאית בעבר, היא גרה מזה שנים עם משפחתה בירושלים.