מה צפוי ליחסי ישראל ארה"ב אם יהיו חילופי נשיאים בבית הלבן בינואר 2021? האם הסימביוזה ביחסים בין טראמפ לנתניהו מעידה על שיא ביחסים בין המדינות? האם היחסים הקרירים של נתניהו עם אובמה סימלו נקודת שפל? השיח התקשורתי בדרך כלל בוחן את היחסים בין המדינות על סמך היחסים בין המנהיגים, אבל מכלול יחסי ישראל ארה"ב גדול בהרבה מזהות המנהיגים, וחשוב להתייחס למגמות ארוכות הטווח.

מה צפוי ליחסים עם ישראל אם יתחלפו נשיאים בבית הלבן בינואר 2021? האם הסימביוזה בין טראמפ לנתניהו מעידה על שיא ביחסי המדינות? האם היחסים הקרירים של נתניהו עם אובמה סימלו נקודת שפל?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בכדי לפרק את המכלול של "היחסים המיוחדים" מקובל לחלק אותם לשלושה מרכיבים עיקריים תחת הקיצור VIP: Values, Interests, Politics. ערכים, אינטרסים ופוליטיקה.

חשוב לציין שבשלושת המרכיבים האלו היחסים עמוקים יותר בלי קשר לזהותם של המנהיגים, אבל למנהיגים בהיסטוריה, ובעיקר כיום, יש השפעה חשובה על המגמות ארוכות הטווח. אתחיל בתיאור הבסיס ליחסים בכל אחד מהמרכיבים:

הבסיס הערכי

החלוצים (pilgrims – ע"ש העיר באנגליה שהגיעו ממנה ב-1620, Plymouth Rock) היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שהם קיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד.

משחר ינקותה ראו האבות המייסדים של ארה"ב את עצמם קשורים לחזון נביאי ישראל, וראו בארה"ב את "ירושלים החדשה". כך גם "האבות המייסדים" של ארה"ב, שניסחו את הצהרת העצמאות ולאחר מכן את החוקה האמריקאית ושימרו את הרוח הפרוטסטנטית הזאת.

בכיוון ההפוך, אבות הציונות הושפעו מהמהפכה האמריקאית ומעקרונות החוקה האמריקאית והיתה שאיפה הדדית שארה"ב וישראל תהיינה מדינות אחיות בהיותן מדינות מהגרים שהשתחררו מהשליטה הבריטית ושאפו להקים עולם חדש. כזה שמבוסס על חברה צודקת וחופשית המקפידה על שלטון החוק ועל זכויות האזרח. ישראל אכן נחשבה בעיני רוב האמריקאים כחולקת את ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם ארה"ב.

החלוצים האמריקאים היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שקיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן במדינת ישראל – 11 דקות מאז הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, שאפו מנהיגי ישראל ליחסי קרובים עם ארה"ב בשל היותה מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם. לארה"ב זה לקח קצת יותר זמן, אבל מאז מלחמת ששת הימים גם מנהיגיה ראו בישראל שותפה אסטרטגית.

בימי "המלחמה הקרה" הייתה ישראל בבירור בצד של המערב בניגוד לאויבותיה של ישראל שהיו בצד הסובייטי. ישראל גם נחשבה לשותפה זולה יחסית, משום שלמרות הסיוע הבטחוני, ישראל לא נדרשה להצבה של חיילים אמריקאים ונלחמה בעצמה את מלחמותיה.

המזרח התיכון הפך ליעד חשוב ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בשל מאגרי האנרגיה במפרץ שהיו קריטיים לכלכלת ארה"ב והעולם. לישראל היה אינטרס במעורבות אמריקאית באזור, משום שרק על ארה"ב יכולנו להסתמך כמעצמה שרואה בביטחון ישראל חלק מהמכלול בו היא מגדירה את האינטרסים שלה. כל אלו הסבירו את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני וקצרה היריעה מלתאר את כל המנגנונים והפורומים המשותפים.

העוצמה של ישראל בפוליטיקה

התמיכה בישראל לאורך השנים היתה דו-מפלגתית, ושני הצדדים של הפוליטיקה האמריקאית ראו בישראל נושא שהוא מעל המחלוקות הפוליטיות. הדיפלומטיה הישראלית, הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק והארגונים היהודיים הקפידו על דו-מפלגתיות, למרות העובדה שרוב היהודים תמכו מאז ומעולם במפלגה הדמוקרטית.

הגורמים הפרו-ישראלים היו והם עדיין מאורגנים וחזקים מאד מבחינה פוליטית. היהודים, אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לחלוטין לא פרופורציונאלי לגודלם. מבין התורמים למפלגה הדמוקרטית – היהודים מונים קרוב לחצי, ובמפלגה הרפובליקנית – כרבע, שזה בשתי המפלגות מספר לחלוטין לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

הגורמים הפרו-ישראלים היו ועודם מאורגנים וחזקים מבחינה פוליטית. היהודים אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לא פרופורציונאלי לגודלם

נוכחותם הגדולה של היהודים, יותר מהממוצע הארצי שלהם, במדינות מתנדנדות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו – הוסיפו למיתוס ההשפעה היהודית. איפא"ק בזכות מקצועיות ונחישות וגם בזכות מיתוסים על השפעה יהודית הפכה לשדולה החזקה והאפקטיבית ביותר בארה"ב בתחום מדיניות החוץ.

באשר לתומכי ישראל הנוצרים האוונגליים, הרי שהם כמעט כולם בצד הרפובליקני, אבל מספרם עצום, כ-80 מיליון, ויכולת הארגון והמשמעת שלהם מרשימים. תמיכתם בישראל היא כמעט אוטומטית משום שהם מאמינים שזו מצווה אלוהית שמפורטת בכתבי הקודש, ושהצלחתה של ישראל עד הקרב בארמגדון תוביל בסופו של דבר לחזרתו של ישו המשיח.

אז לכאורה נראה שהכל בסדר ואכן הבסיס של "היחסים המיוחדים" עמוק ומוצק, אבל במציאות לא הכל בסדר, משום שהמגמות מדאיגות בשלושת התחומים.

1. מגמות בתחום הערכים

לכאורה, על סמך בחירתו של טראמפ ומדיניותו אפשר לומר שהשינוי של ארה"ב ימינה לכיוון הערכים השמרניים ודחיקת הדמוקרטיה הליברלית משותף לשתי המדינות, אבל הנתונים הדמוגרפיים מראים תמונה אחרת.

בישראל אכן הדמוגרפיה מושכת את המדינה ימינה בשל רמת הילודה הגבוהה של החרדים ומגמה של נישואים מאוחרים אצל הליברלים. בארה"ב לעומת זאת ישנה עלייה באחוז המיעוטים שנוטים לערכים פרוגרסיביים. ארה"ב כבר מזמן אינה מדינה של (WASPs – White Anglo-Saxon Protestant).

לדוגמא, בבית המשפט העליון של ארה"ב אין אף לא פרוטסטנט אחד (יש שם שלושה יהודים ושישה קתולים) ורוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS. למרות בחירתו של טראמפ ב-Electorate College, זוהי הייתה הצבעה שאינה מעידה על המגמה ונבעה מהרבה סיבות  נקודתיות (האנרגיה בקרב ציבור המפסידים מהגלובליזציה, חוסר הפופולריות של קלינטון בבייס הדמוקרטי, השפעת הרשתות בחיזוק מגמות פופוליסטיות וכוחן המוגדל של מדינות קטנות באלקטורט קולג').

בביהמ"ש העליון של ארה"ב אין אפילו פרוטסטנט אחד (יש 3 יהודים ו-6 קתולים). רוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS

מאז בחירתו של טראמפ (שכזכור לא זכה ברוב המצביעים גם כשניצח) בבחירות האמצע ב-2018 היה "גל כחול" משמעותי וברוב משאלי העם במדינות עדיין מנצחת המגמה של הליברליזם בנושא זכויות הקהילה הלהט"בית, מעמד הנשים וכו'.

2. מגמות בתחום האינטרסים

ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון ובמידה רבה של צדק. היא אינה תלויה במקורות האנרגיה של המזרח התיכון כבעבר, והפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה בזכות הפקת אנרגיה מפצלי שמן. בנוסף צריכת אנרגיה ממקורות פוסיליים ירדה בשל טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

כל ההתערבויות המז'וריות של ארה"ב במזרח התיכון נכשלו – מערכה צבאית מלאה בעירק ואפגניסטן, "הובלה מאחור" בלוב והימנעות מפעולה בסוריה. "התפנית לאסיה" לא היתה רק גחמה של אובמה בשל החשיבות של השווקים האסיאניים ובשל התחרות המעצמתית עם סין. היא מקובלת על ידי רוב הציבור בארה"ב גם מכיוון שהמעורבות במזרח התיכון גררה את ארה"ב להשקעה כבירה של חיילים ומשאבים ללא תמורה.

מבחינת ישראל, ההתרחקות האמריקאית מהמזרח התיכון היא התפתחות מאד בעייתית ואנחנו כבר רואים איך בזירה הסורית "הסייקס–פיקו" החדש נסגר בין רוסיה, איראן ותורכיה. ארה"ב לא בתמונה וישראל נותרה ללא מנופים.

במקביל נכנסת ישראל שלא בטובתה למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. לישראל אינטרס ביחסים טובים עם שתי המעצמות, אבל מדיניות ההתנגחות של ממשל טראמפ בסין, שדווקא נשענת על קונצנזוס פוליטי, מעמידה את ישראל במצב מאד לא נוח לקידום האינטרסים שלה מול סין. בעיקר בתחומי התשתיות וההשקעות בטכנולוגיה.

3. מגמות הפוליטיקה

ישראל הפכה בשנים האחרונות לנושא פרטיזני בפוליטיקה האמריקאית. התחושה של חלק גדול מהבסיס הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית היא, שישראל קשרה את גורלה עם המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגי ימין פופוליסטי ברחבי העולם.

ההתרחקות של הליברלים הפרוגרסיביים מישראל כבר מתחילה להראות סימנים גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי לנשיאות, בו נשמעו קולות ביקורתיים באופן תקדימי, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל.

התרחקות הליברלים הפרוגרסיביים מישראל משפיעה גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי. שם נשמעו קולות ביקורתיים תקדימיים, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל

על רקע מגמת הקיטוב שהתגברה בפוליטיקה האמריקאית מבלי קשר לישראל, הבעייה הולכת ומחריפה, ובסקרי דעת קהל רואים הבדלים דרמטיים בין תמיכת הרפובליקנים בישראל לתמיכת הדמוקרטים.

המאבק שישראל מקדמת למנוע חופש ביטוי בשל החשש מ-BDS ממקם את ישראל בצד ההפוך לערכים הליברלים, שמקדשים את חופש הביטוי גם כשהוא כולל ביקורת קשה.

הקירבה בין טראמפ לנתניהו שנראית לציבור הישראלי כחיובית כרגע, היא מאד בעייתית לטווח הארוך, משום שהיא מחמירה את ההתרחקות של ציבורים גדולים בפוליטיקה האמריקאית. ציבורים אלו כוללים את רוב הקהילה היהודית שמצביעה לנשיאים דמוקרטיים (בין 70 אחוז ל-80 אחוז) וחבריה ברובם הגדול ליברלים (למעט המיעוט האורתודוכסי, המהגרים מרוסיה וחלק מהמהגרים מישראל שלא מייצגים מספרים גדולים).

במידה ואכן יתבצעו צעדי סיפוח בין הראשון ביולי לבחירות לנשיאות בנובמבר, המצב יחריף, שכן ציבור המצביעים של המפלגה הדמוקרטית מתנגד נחרצות לצעדים חד צדדיים ולמהלכים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.

מה אפשר לעשות?

ישראל חייבת לחזור לדיפלומטיה דו-מפלגתית ולבנות קשר עם הגורמים הפרוגרסיביים ועם המיעוטים.

ישראל חייבת "לחבק" את הקהילה היהודית, ללא קשר לדעות פוליטיות או זרמים ביהדות. הקשר של ישראל עם התפוצה היהודית הגדולה בעולם חשוב לא רק בהקשרי היחסים בין המדינות, אלא בשל הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

על מנת לשמור את ארה"ב במזרח התיכון, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל לחשוב, ברית הגנה תקדם שלום, משום שהתיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית, תגדיל את המחויבות של ארה"ב להגנת ישראל, אבל גם לקידום שלום במזרח התיכון וגם אינטרס אמריקאי בצורך בקביעת הגבולות של ישראל (דיפלומטיה הרבה יותר זולה ממלחמות).

על מנת לשמור את ארה"ב במזה"ת, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל, ברית הגנה תקדם שלום כי התיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית

במידה ויתחלף ממשל בארה"ב בינואר 2021, מומלץ יהיה לחזור לתכנית הבטחונית, שגיבש גנרל אלאן יחד עם קציני אגף תכנון של צה"ל להגנה על הגבול המזרחי של ישראל. התכנית שאלאן גיבש לבקשת מזכיר המדינה קרי כוללת אמצעים טכנולוגיים ונוכחות אמריקאית בבקעה. התכנית הזאת תסייע להשאיר את ארה"ב מחוייבת לאזור ולבטחונה של ישראל.

ישראל צריכה לקדם חיבור ברמת החברה האזרחית ובעיקר עם יחידים וארגונים בצד הפרוגרסיבי, שלא מודעים לכך שיש בישראל רבים שחולקים איתם את תפישת עולמם ועוסקים בצדק חברתי ללא קשר לממשלות בשתי המדינות. מומלץ להקים קרן דו-לאומית לקידום "תיקון עולם", שתתמוך בשיתופי פעולה בין ארגונים וגם בין סוכנויות הסיוע מש"ב ו-USAID.

הדיפלומטיה הציבורית של ישראל צריכה לעסוק בחיבורים עם החברה האזרחית האמריקאית ולא בפולמיות ובהסברה, שרק עושים נזק. יש לישראל הרבה מאד להציע לאמריקאים, אבל העיסוק בפוליטיקה רק מציג אותנו כפחות רלבנטיים ופחות אטרקטיביים.

לסיכום:

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם היחסים החשובים ביותר של ישראל עם מדינה כלשהי בעולם, והערך שלהם הוא לא פחות מאסטרטגי. למרות הבסיס העמוק והאיתן של היחסים, המגמות הנוכחיות מדאיגות ביותר ואם לא נפעל בהקדם לשקם את היחסים הקריטיים הללו, מעמדה האסטרטגי של ישראל יפגע אנושות.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.