התפיסה המשטרית בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, רואה בראש הממשלה "ראשון בין שווים". הרשות המבצעת היא הממשלה כולה, לא ראש הממשלה, שאמנם נהנה ממעמד מיוחד בין שרי הממשלה, אך לא ממעמד של נשיא במשטר נשיאותי. בראיון מיוחד שהעניק לפרופסורים יובל שני וסוזי נבות, נזכר אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, איך נראה האיזון הזה הלכה למעשה.

"מנחם בגין היה אומר לי, 'אתה יודע, אהרן, מה זה ראשון בין שווים? הם רואים אותי כראשון, ואני רואה אותם כשווים'. היום אף אחד לא רואה אותם כשווים, וכולם רואים את ראש הממשלה כראשון".

"מנחם בגין היה אומר לי, 'אתה יודע, אהרן, מה זה ראשון בין שווים? הם רואים אותי כראשון, ואני רואה אותם כשווים'. היום אף אחד לא רואה אותם כשווים, וכולם רואים את ראש הממשלה כראשון".

הנה הבעיה האקוטית הראשונה של הדמוקרטיה הישראלית בימים אלה, לפי משנתו של ברק, האדמו"ר של שלטון החוק: האיזון הפנימי בתוך הממשלה הופר. ראש הממשלה צבר עוצמה רבה, על חשבון יתר חברי הממשלה, שהפכו לעושי דברו. "תראו מה שקרה עם החלטות הקורונה", אומר ברק, "ראש הממשלה היה מקבל החלטה, הולך לציבור ומודיע עליה, אחר כך זה היה הולך לממשלה ואחר כך זה הולך לכנסת. לא זו הפרדת רשויות".

רוב הזמן ברק שותק. קמפיין הדמוניזציה המאסיבי שנעשה לו לאורך שנים בקרב ציבורים רחבים עשה את שלו, וברק כבר מודע לכך שלא יוכל לתקן את השברים באמירה אחת מהדהדת.

בגיל 84, בתפקיד זקן השבט, הוא מעדיף להסתגר בדל"ת אמותיו, עמל על עוד מאמר או פרק בספר עתידי במשרדו בקמפוס הבינתחומי בהרצליה. אך המשבר השלטוני הנוכחי בישראל גרם אפילו לברק לקום מרבצו. הבמה שנמצאה – ראיון לכנס "מדמיינים מחדש דמוקרטיה" של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ב-22 דקות הראיון עם ברק אין ולו מילה אחת על העובדה שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה כאשר כתב אישום תלוי ועומד נגדו. למעשה, השם נתניהו כלל לא נאמר במהלכו. קשה להאמין שברק לא רואה בכך בעיה אקוטית מרכזית.

ההסבר לשתיקתו בעניין זה נעוץ כנראה בחוסר רצונו למתוח ביקורת על שופטי בג"ץ, שבהרכב רחב ביותר של 11 שופטים פסקו פה-אחד שנתניהו רשאי לקבל את המנדט להרכיב ממשלה. ברק, לו היה עדיין יושב על כס השיפוט, בוודאי היה פוסק אחרת.

בעיה אקוטית שנייה שברק דווקא כן מזכיר, נעוצה במישור האיזונים והבלמים שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. ליתר דיוק – התעצמותה של הממשלה על חשבון הכנסת.

"האיזונים והבלמים בישראל מאוד חלשים, כמעט לא קיימים", אומר ברק, "בעצם יש אצלנו מצב שבו הממשלה מכתיבה את כל ההחלטות של הכנסת. שיקול הדעת העצמאי שיש לחבר כנסת הוא קטן, וכשהוא מופעל אז אומרים לו, 'אתם לא נותנים לרשות המבצעת לבצע'.

"יש אצלנו מצב שבו הממשלה מכתיבה את כל ההחלטות של הכנסת. שיקול הדעת שיש לחבר כנסת הוא קטן, וכשהוא מופעל אז אומרים לו, 'אתם לא נותנים לרשות המבצעת לבצע'"

"התפקיד החשוב של הכנסת כמבקרת פעולות הממשלה הולך ונשחק וכמעט שלא קיים, עד שבאים בטענות לוועדת כנסת שלא מאשרת את מה שהממשלה מציעה. לא כך צריך להיות המבנה של הפרדת רשויות מבחינת היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת".

בעניין הזה, ברק מכוון לעניין שבג"ץ הצביע עליו שוב ושוב בשנים האחרונות. בכל פעם שפוליטיקאים מטיחים בבית המשפט שהוא פוגע בהפרדת הרשויות, בג"ץ משיב – בעקיפין – שהבעיה המרכזית בתחום הפרדת הרשויות בישראל איננה בין בית המשפט לבין הכנסת או הממשלה, אלא בין הכנסת לממשלה עצמן.

מפגש נדיר ב-2013: נשיאי העליון בדימוס אהרן ברק ומאיר שמגר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומזכיר הממשלה דאז אביחי מנדלבליט (צילום: לע"מ)

כך היה בעניין התקציב הדו-שנתי, כך בפיקוח ועדת הכספים על העברות תקציביות במהלך שנת תקציב, וכך גם כאשר יו"ר הכנסת מטעם הקואליציה מונע קיום הצבעה לבחירת יו"ר כנסת חדש. "הכנסת אינה להקת המעודדות של הממשלה", בלשונו של השופט אליקים רובינשטיין.

האם הימנעותו של ברק מלהשמיע ביקורת על שופטי העליון מלמדת שהוא שבע רצון מפסקי הדין הניתנים על ידם בשאלות החוקתיות הבוערות? לא בהכרח. בלשון עדינה אך ברורה, משרטט ברק את המתקפה הפוליטית על בית המשפט כבעיה האקוטית השלישית, ומסמן את נתיב ההתנהלות הראוי לשופטים:

"בית המשפט לא צריך להיכנס לבונקר", אומר ברק. "יש פה התקפה על בית המשפט, מפגיזים את בית המשפט, ובית המשפט לא צריך לבוא ולומר, אנחנו ניכנס לבונקר, נמתין, יבואו ימים יותר טובים. אני לא יודע מתי יבואו ימים יותר טובים, ואם יבואו.

"יש פה התקפה על בית המשפט, מפגיזים את בית המשפט, ובית המשפט לא צריך לבוא ולומר, אנחנו ניכנס לבונקר, נמתין, יבואו ימים יותר טובים. אני לא יודע מתי יבואו ימים יותר טובים, ואם יבואו"

"אסור לכם להיכנס לבונקר. צריך לעמוד זקופים, ואם יורים עליך להמשיך ולתת את אותם פסקי דין שהיית נותן אלמלא היו יורים. זו העמדה שלי. בית המשפט הוא כיפת ברזל של הדמוקרטיה הישראלית. ואסור שכשיש התקפות של טילים על כיפת הברזל, שכיפת הברזל תיכנס לבונקר".

ברק נאחז, אולי באופן נואש, ברצון לנהל שיח רציונלי עם מי שהוא מכנה "מתנגדיו". כאילו קיים אינטרס משותף לפתור בהידברות מכובדת את המחלוקות בין שוחרי שלטון החוק לבין אנשי ה-D9, אסנת מארק, מיקי זוהר ואיילת שקד. "גם אני וגם המתנגדים שנינו מסכימים שהיה טוב אם היה חוק יסוד החקיקה. אני בעד חוק יסוד החקיקה. אז על מה אנחנו רבים?".

איילת שקד ואהרן ברק נפגשים בוועדת חוק חוקה ומשפט בכנסת, ב-9 ביולי 2017. משמאלם נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

וזו – אם נסחפים לרגע באשליה שניתן להתגבר על המשבר בהידברות עניינית – הבעיה האקוטית הרביעית: היעדרו של חוק יסוד החקיקה מספר החוקים. חוק יסוד שיסדיר את הליכי החקיקה בכנסת של חוקים רגילים ושל חוקי יסוד, יגדיר את סמכותו של בית המשפט לבקר ולפסול את מעשי החקיקה של הכנסת, ויקבע מתי תוכל הכנסת להתגבר בחקיקה חוזרת על פסק דין שבו נפסל חוק בלתי-חוקתי.

הבעיה המרכזית שעליה יצטרך להתגבר חוק יסוד החקיקה, אומר ברק, דווקא איננה שאלת פסקת ההתגברות, אלא שאלת הרוב והפרוצדורה הנדרשים לחקיקה של חוקי יסוד. "זה עניין קריטי", הוא אומר, "תראו מה קורה היום עם חוק יסוד הממשלה. קמה ממשלה, רוצים לעשות קואליציה, בשביל קואליציה עושים חוק יסוד ממשלה חדש, מהיום למחר. לא זו הדרך.

"זה עניין קריטי. תראו מה קורה היום עם חוק יסוד הממשלה. קמה ממשלה, רוצים לעשות קואליציה, בשביל קואליציה עושים חוק יסוד ממשלה חדש, מהיום למחר. לא זו הדרך"

"כיום כל חבר כנסת שהיום הוא בקואליציה ומחר הוא באופוזיציה ולהיפך, צריך להבין שחוק יסוד צריך לשנות לא כמו חוק רגיל. חוק יסוד צריך לשנות לא ברוב של 61 חברי כנסת. פה צריך רוב מוצק, שיטה שתעשה את השינוי לקשה ומורכב".

הפתרון של ברק: כל חקיקת חוק יסוד או תיקון לחוק יסוד ייעשו רק ברוב מיוחד של 90 חברי כנסת (הוא מוכן להתפשר גם על 80). מכאן גם נגזרים ההסדרים הנדרשים בעיניו ביחס לפסקת התגברות, שהיא לדבריו "בעצם שינוי נקודתי של חוק יסוד. לכאורה גם לזה הייתי צריך את אותו רוב של 80, אבל אפשר להגיע לפשרה בעניין.

"אני יודע שבעיני הציבור אני נתפס כאויב העם שנלחם במעין דון קישוטיות, האדמו"ר של שלטון החוק, אבל אני לא כזה. יש מקום לפשרות".