מירוץ הבחירות לנשיאות ארצות הברית השנה אולי כולל הרבה אירועים ותפניות, אבל הוא עדיין מתקשה להתעלות על הבחירות של 1948. באותה שנה, הנשיא הדמוקרטי המכהן, הארי ס' טרומן, התמודד מול שלושה יריבים – המאיים שבהם היה המועמד הרפובליקני, מושל ניו יורק, תומס דיואי.

זו הייתה תקופה של התפתחויות רבות חשיבות בהיסטוריה האמריקאית והעולמית, והתקשורת ועורכי הסקרים – שהאמינו כי דיואי ניחן בכישורים ההולמים יותר את התקופה – חזו באופן גורף את ניצחונו. למחרת הבחירות, "השיקגו טריביון" פרסם בעמוד הראשי שלו את הכותרת "דיואי מביס את טרומן". אבל למעשה, כולם טעו: טרומן ניצח באופן בלתי צפוי.

בבחירות הראשונות שנערכו בארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה, טרומן זכה בנשיאות בזכות עצמו, לאחר שקודם לכן נכנס לתפקיד בעקבות מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. מירוץ הבחירות מתועד בספר חדש מאת העיתונאי איי ג'יי בֵּיים, "דיואי מביס את טרומן: בחירות 1948 והקרב על נשמתה של אמריקה" (באנגלית).

כשהוא לא כותב על מכוניות ל"וול סטריט ג'ורנל", ביים כותב ספרים על נושאים כמו תעשיית הרכב במלחה"ע ה-2 והיריבות בין פורד לפרארי על מסלולי המירוצים בשנות ה-60. ספרו החדש הוא השני ברצף על טרומן. כותרתו משקפת את כותרת העיתון הנבואית, ועל הכריכה מוצג טרומן המנופף בעותק של העיתון.

טרומן עם גיליון השיקגו דיילי טריביון, שהכריז בטעות על תבוסתו בבחירות (צילום: AP Photo/Byron Rollins)

"בשני הספרים שלי על טרומן רציתי להתמקד בנרטיבים מאוד ספציפיים שיש להם התחלה, אמצע וסוף שמגיע לשיא", ביים אומר בראיון לזמן ישראל.

הנושא הרגיש של ישראל עובר בספר כחוט השני, לרבות הרגע הדרמטי שבו המדינה הטרייה, שנלחמה על עצמאותה, הפכה ל"הפתעת אוקטובר" בקמפיין הבחירות.

לפני 72 שנים, ב-28 באוקטובר 1948, טרומן גילה כי מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל עומד להביע תמיכה פומבית, ללא הסכמתו, בתכנית שלום של האו"ם שנקראה על שם המתווך שלה, הרוזן פולקה ברנדוט. התכנית הכירה הן במדינה יהודית והן במדינה ערבית בפלשתינה, אך לא זכתה לתמיכה מצד ממשלת דוד בן-גוריון.

"זו הייתה יכולה להיות השפלה עצומה עבור הנשיא, וזה לבטח היה עולה לו בקול היהודי ב-2 בנובמבר", כותב ביים, בהתייחס למועד הבחירות של אותה שנה.

טרומן פתר את הבעיה בכך ששלח למרשל שני מברקים נפרדים, מוצפנים. באחד הורה לו שלא לפרסם תגובות ללא התייעצות עם הנשיא, ובשני ביקש ממנו לעשות כל מאמץ "להימנע מלנקוט עמדה ביחס לפלשתינה" עד למחרת יום הבחירות, והוסיף כי אם האו"ם יקיים הצבעה לפני מועד זה, על ארה"ב להימנע.

באותו ערב, בעצרת במדיסון סקוור גארדן, טרומן "העלה את הנושא המרכזי של הלילה: ישראל", כותב ביים. "בניו יורק – שהיו בה ככל הנראה יותר יהודים מאשר בארץ – הוא חזר על תמיכתו במצע הדמוקרטי. מבלי להתחייב להכרה דה-יורה בממשלה הישראלית החדשה, טרומן הבטיח לתמוך בהצלחת האומה החדשה".

איי ג'יי ביים, מחבר הספר (צילום: Courtesy)

בראיון טלפוני, ביים מכנה את טרומן "המנהיג הראשון בעולם שתמך בישראל". ועדיין, לדבריו, "מכל האתגרים הקשים שניצבו בפניו, אף אחד לא היה מסובך כל כך כמו נושא העם היהודי והמולדת היהודית".

הנושא זכה להתייחסות לא רק מצדו של טרומן אלא, גם מצד חלק מיריביו במירוץ הבחירות – בייחוד דיואי ומועמד המפלגה הפרוגרסיבית הנרי וולאס, שקדם לטרומן כסגן הנשיא הראשון בממשל רוזוולט. המועמד הרביעי, מושל דרום קרוליינה סטרום ת'ורמונד, התרכז בהגנה על מדיניות ההפרדה בדרום ארצות הברית כחבר מפלגת הדיקסיקרטים, שהתפלגה מהמפלגה הדמוקרטית.

בסוף שנות ה-40, הן היהודים והן הערבים טענו לקשר היסטורי לאדמות הארץ. התנועה הציונית ביקשה להקים בהן מולדת יהודית, שיתיישבו בה גם ניצולי שואה. אולם הארץ כבר שימשה בית לאוכלוסייה פלסטינית, ומדינות ערב התנגדו לתכנית הציונית. האו"ם התחבט כיצד להתמודד עם הסוגיה. כמוהו גם טרומן.

"טרומן באמת רצה לתמוך בהקמתה של מולדת יהודית", אומר ביים. "הוא גם היה מוטרד מבחינה פוליטית. הרבה תומכים חזקים של המפלגה הדמוקרטית לא היו תורמים לקמפיין שלו, אם הוא לא היה מביע תמיכה במדינת ישראל".

"טרומן באמת רצה לתמוך בהקמתה של מולדת יהודית. הוא גם היה מוטרד מבחינה פוליטית. הרבה תומכים חזקים של המפלגה הדמוקרטית לא היו תורמים לקמפיין שלו, אם הוא לא היה מביע תמיכה במדינת ישראל"

אחד הקולות הפרו-ישראליים בחוגי הנשיא היה אדי ג'ייקובסון, יהודי אמריקאי ששירת עם טרומן במלחמת העולם הראשונה. אחריה, השניים היו שותפים לעסק של בגדי גברים בקנזס סיטי. העסק כשל, אבל החברות ביניהם נמשכה. לאחר שטרומן התמנה לנשיא, ג'ייקובסון כתב לחברו והביע תמיכה במולדת היהודית.

המסמכים והמכתבים של ג'ייקובסון היו "נוגעים מאוד", אומר ביים, שתיאר את המסר שלהם לנשיא כך: "העם היהודי זקוק לעזרתך. אני רוצה שתעניק לו אותה".

הנשיא טרומן מקבל חנוכיית ארד כמתנת יום הולדת מדוד בן-גוריון, 8 במאי 1951 (צילום: AP Photo/Henry Griffin)

הספר מראה כי טרומן חש לעתים תסכול מהציונים. לצד זאת, מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה התנגדו להקמת מדינה יהודית באזור. באותן שנים ארה"ב ייבאה יותר נפט מאשר הפיקה בעצמה, וחששה שאם תפרוץ מלחמת עולם חדשה עם מוסקבה, היא תזדקק לנפט המזרח תיכוני או שתנחל תבוסה מהירה, אמר ביים.

הסכסוך הערבי-ישראלי החריף. ב-17 בספטמבר 1948, המתווך מטעם האו"ם ברנדוט נרצח על ידי הלח"י. חודש לאחר מכן, ג'יימס מקדונלד, דיפלומט ממחלקת המדינה, הביע חשש לגורלם של 400 אלף פליטים פלסטינים, והעריך כי 100 אלף קשישים, נשים וילדים עלולים למות בשל תנאי מזג אוויר קשים ומחסור.

עמדתו של טרומן כלפי ישראל הייתה בסופו של דבר זהירה יותר מכפי שדרשו כמה מהציונים ומיריביו במסע הבחירות. ביים מציין כי הנשיא הציע לישראל "תמיכה דה-פקטו", שניתנה לה עם הכרזת עצמאותה. "זה היה זמני, עד שמדינת ישראל תקיים בחירות דמוקרטיות", הוא אומר. על פי הספר, לא זו בלבד שיריביו וולאס ודיואי תמכו במדינת היהודים, אלא שהם הבטיחו יותר ממה שהציע טרומן.

"חשוב לזכור שטום דיואי נחשב למועמד המועדף לזכות", אומר ביים. "הוא היה אהוד מאוד כמושל מדינת ניו יורק, שמתגוררת בה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בארצות הברית. הוא השמיע הבטחות מבלי להיות מחויב למחלקת המדינה או למחלקת ההגנה של ארצות הברית. הוא היה יכול להשמיע הבטחות בקלות רבה יותר מאשר טרומן". זה כלל רגע אחד ב-22 באוקטובר, שבו המושל "הבטיח במרומז תמיכה מיידית דה-יורה (בישראל), או כך נראה היה", הוא כתב בספרו.

טרומן, שהיה נתון בלחץ בעקבות מעשיהם של דיואי מצד אחד ושל מזכיר המדינה מרשל מצד שני, מצא דרך להתמודד עם הנושא המורכב. היו לא מעט נושאים כאלה ומבחנים כאלה שהיה עליו להתמודד איתם. נוסף על הכרזת העצמאות של ישראל, אותה שנה ידעה את הנהגת האינטגרציה בכוחות המזוינים של ארצות הברית, את תכנית מרשל (שנקראה על שמו של מזכיר המדינה), את הניסויים בנשק גרעיני, את הסגר על ברלין ואת "הבהלה האדומה". לדברי ביים, מבין כל הנושאים האלה הייתה לנשיא רגישות מיוחדת כלפי שניים: ישראל וזכויות האזרח. "הרבה אנשים האשימו אותו" שהוא תומך בישראל "רק כדי להבטיח את הקול היהודי. זה פגע בו. לא היה מדובר במהלך פוליטי, אלא בחובה מוסרית".

הנשיא הארי טרומן מגיע לאירוע פוליטי בקנזס סיטי ב-29 בספטמבר 1949 (צילום: AP Photo)

בנוסף, לדבריו, "טרומן היה הנשיא הראשון שחיזר אחר הקולות המצביעים האפריקאים-אמריקאים". ביים מציין כי שחורים נעדרו זכות הצבעה במדינות רבות בדרום ארצות הברית במשך דורות, ומוסיף כי "בדיוק כמו התמיכה (של טרומן) בישראל, (זכויות האזרח) היו נושא פוליטי ומוסרי".

הנושאים השתלבו בימים האחרונים של מסע הבחירות. לאחר שטרומן נשא את נאומו על ישראל במדיסון סקוור גארדן, הוא ביקר למחרת בשכונת הארלם ונשא שם נאום היסטורי על זכויות אזרח. בין שני הנאומים, הציונים קיימו עצרת לילה במלון בולטימור, שאירח את הנשיא בזמן שהותו בניו יורק, וחברו ג'ייקובסון הגיע לשם בבוקר ה-29 באוקטובר לישיבה על תכנית הפעולה.

לבסוף, הייתה עוד דרמה אחת: יום הבחירות. "במשך דורות רבים אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו רק שני אירועים שבהם כל אדם בארצות הברית זכר איפה הוא היה ומה הוא עשה באותו הזמן", אומר ביים. "האחד הוא המתקפה על פרל הארבור והשני – הידיעה על ניצחונו של טרומן".

עטפת הספר "דיואי מביס את טרומן" (צילום: Courtesy)

על האירוע השני הוא אומר: "ידעתי איך לספר את הסיפור בצורה שתתפוס את הקוראים. זה לא היה רק 'טרומן מנצח, דיואי מפסיד'. רציתי שהם ירגישו את השוק של החיים שלהם ברגע השיא".

באופן כללי, יש הרבה קווים מקבילים בין מירוץ הבחירות ההוא לזה של היום. "עליית הלאומנות הלבנה, האלימות נגד אפריקאים-אמריקאים", אןמר ביים. "רמה הפחד והחרדה שאחזו בתושבים. האופן שבו המועמדים התייחסו לפחד מפני מלחמה עם הסובייטים, הניסויים בנשק אטומי, הסגר על ברלין… הבהלה האדומה.

"במשך דורות אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו רק שני אירועים שבהם כל אדם בארצות הברית זכר איפה הוא היה ומה הוא עשה באותו הזמן. האחד הוא המתקפה על פרל הארבור והשני – הידיעה על ניצחון טרומן"

לדבריו, "אנשים בוושינגטון היו חסרי שקט לגבי הסיפורים האלה. 'האם אלה היו עובדות או תיאוריות קונספירציה?' זה היה מאוד רלוונטי לקראת הבחירות הנוכחיות. אפילו סביב המגפה, יש היום כל כך הרבה פחד וחרדה".

מה שהפך את הבחירות ההן לכל כך בלתי נשכחות היה שהמומחים של התקופה חזו בביטחון את ניצחונו של דיואי. ב-2016 הסקרים חזו באופן דומה את ניצחונה של הילרי קלינטון הדמוקרטית, על המועמד שהתמודד לראשונה מטעם הרפובליקנים, דונלד טראמפ. "אני תוהה כמה אנשים מלקים את עצמם", אומר ביים. "(ב-1948) הרבה רפובליקנים לא יצאו להצביע. הם היו בטוחים שדיואי ינצח. אני תוהה כמה דמוקרטים ב-2016 לא טרחו ללכת להצביע".

הנשיא הארי טרומן בבית הלבן, 1948 (צילום: AP Photo)