מפעל טקסטיל איקוני, נטוש, שסימל פעם את הכישלון הכלכלי העגום בדימונה, עבר מטמורפוזה לכבוד המאה ה-21. היום הוא מרכז ייצור לאחת השכונות הירוקות, אוף דה גריד, הראשונות במדינה.
עמותת איילים, שידועה בזכות כפרי הסטודנטים שהקימה ברחבי ישראל ב-18 השנים האחרונות, שכרה שטח במבנה – מפעל הטקסטיל הנודע של כיתן – מאז חודשי האביב.
כאן יכולים סטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון ומתנדבים בשירות הלאומי לייצר בשקדנות חלקים לייצור הבתים שאותם יקימו בשכונה זמנית, בה גרים כבר 18 משפחות ו-10 רווקים ורווקות – 70 התושבים החלוצים הראשונים של היוזמה העירונית, השאפתנית והירוקה של איילים.
בני ביטון, ראש העיר הצבעוני של העיירה הדרומית המרוחקת, שנודעת בעיקר בזכות הכור האטומי שבשוליה, אימץ בהתלהבות את הרעיון: לאפשר לצעירים משכילים מדימונה ומחוצה לה את ההזדמנות לממש את חלומות הקיימות הכמעט פסטורליים שלהם, בתוך גבולות העיר המדשדשת.
התושבים הראשונים של השכונה החשופה למראה, "מעלה שחק" – על שם הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק – משלמים שכירות חודשית של 1,800 שקל ומקבלים בתמורה בתים קטנים, דמויי קופסה, עם חדר שינה או שניים ומרפסות שמשקיפות על הנופים המרהיבים של המדבר סביבם. "באמריקה, אנשים היו משלמים מיליארדים על נוף כזה", אומר ביטון בחיוך.
כפרים אקולוגיים: חלוצים בסגנון המאה ה-21
מעלה שחק, שאותה צפוי הנשיא ראובן (רובי) ריבלין לחנוך בצורה רשמית באמצע ינואר, היא הראשונה מבין שורה של שכונות זמניות מתוכננות שאינן מחוברות לתשתית העירונית שמספקת מים, שירותי ביוב וחשמל. השכונות האלה נסמכות על פתרונות אקולוגיים ככל האפשר, דבר שמתאפשר בזכות התפתחויות בטכנולוגיות הירוקות. היתרון הגדול: זה גם הרבה יותר זול.
הקמת מעלה שחק, שאליה התחילו התושבים להיכנס לפני כחודשיים, עלתה כ-3 מיליון שקל, קצת יותר ממחירה של דירה ממוצעת בתל אביב.
"זה בר קיימא, מגביל את הנזק לסביבה ובר השגה למשפחות צעירות", אומר מתן דהן, שותף מייסד להקמת איילים ב-2002, במטרה להחיות את הרוח הציונית של הקמת קהילות, תוך העצמת ופיתוח אזורים מתפתחים בארץ.
כל הגגות של המבנים מכוסים בפאנלים סולריים, שמספקים חשמל במהלך היום. מחשבים שתוכננו על ידי יצרנית הרכב והאנרגיה הנקייה, חברת טסלה האמריקאית, מודדים את האנרגיה העודפת שמיוצרת ומתעלים אותה לסוללות, שמספקות חשמל בלילה – אבל רק בהתאם לצרכים של כל אחד מהבתים.
הגגות מכוסים בפאנלים סולריים, שמספקים חשמל במהלך היום. מחשבים שתיכננה יצרנית הרכב והאנרגיה הנקייה, חברת טסלה, מודדים את האנרגיה העודפת שמיוצרת ומתעלים אותה לסוללות, שמספקות חשמל בלילה
גנרטור שמונע בדיזל הותקן כדי להטעין את הסוללות, במקרה שאחוז הטעינה שלהן יורד מתחת ל-20%, והציפייה היא להפעיל אותו במשך 15-40 דקות בממוצע מדי יום בחורף, תוך שימוש בשלושה ליטרים של דיזל.
כרגע יכולה המערכת הסולרית לספק 250 קילוואט של חשמל. כדי לצמצם בשימוש בחשמל, התנורים, הכיריים ומערכות החימום והקירור פועלים על גז שמגיע במכלים.
המים מובלים כרגע למכלי אחסון בשכונה, למרות שמבצעים פה כרגע ניסויים ביצירת מים נקיים מהלחות באוויר, בלי להשתמש ביותר מדי חשמל לצורך העניין.
יתרה מזאת, שירותים אקולוגיים שמייצרת החברה הישראלית HomeBiogas, הותקנו בכל הבתים. השירותים הביולוגיים משתמשים בפחות מים מאשר שירותים קונבנציונאליים יותר.
האסלות מרסקות את הפסולת לנוזל, שאותו מסלקים באמצעות אזור רטוב באתר נפרד. החומר הזה עובר תהליך טיהור שבו צמחים מסלקים את המזהמים, "ריפוי צמחי" (phytoremediation) ומחלחל לעומק של 5 מטר דרך שכבות של אבן. מכאן שואבים בחזרה את התוצר המטוהר ומשתמשים בו להשקייה.
כ-280 אנשים, בשבע קבוצות, הביעו רצון לעבור לשכונות אוף גריד כמו מעלה שחק. כרגע יש תוכניות לקליטת 120 מהמועמדים לשני המתחמים הבאים, בטווח ראייה ממעלה שחק, במחצית הראשונה של השנה הבאה, ואז להעביר את תושבי שלושת המתחמים הזמניים לשכונת קבע, שמיקומה נקבע בימים אלו, בתוך כחמש שנים. לא ידוע עדיין אם שכונת הקבע תצליח לשמור על רמה דומה של קיום אוף גריד.
האסלות מרסקות את הפסולת לנוזל, שאותו מסלקים באמצעות אזור רטוב במבנה סמוך. החומר עובר תהליך טיהור ומחלחל לעומק של 5 מטר. מכאן שואבים בחזרה את התוצר המטוהר ומשתמשים בו להשקייה.
למשפחות יוצעו חלקות בגודל של עד דונם, זכות אדירה בישראל הזעירה, עם אפשרות לרכוש אדמה נוספת לשימוש חקלאי.
להחדיר מחדש את הערכים הציוניים
עד היום מיקדה איילים את מאמציה בגיוס של כ-1,400 סטודנטים מדי שנה כדי לאכלס את 15 כפרי הסטודנטים שלה. בכפרים האלה בונים החברים את הקהילה וגם את עצמם באמצעות עבודת כפיים, גילוי עצמי והתנדבות.
נכון לשנת 2014, יותר מ-40% מבוגרי הכפרים של איילים נשארו לגור באזורי הלימודים שלהם, חלקם התחילו לעבוד בתחומי החינוך, העבודה הסוציאלית והרשות המקומית.
עד היום מיקדה איילים את מאמציה בגיוס של כ-1,400 סטודנטים מדי שנה כדי לאכלס את 15 כפרי הסטודנטים שלה. בכפרים האלה בונים החברים את הקהילה וגם את עצמם באמצעות עבודת כפיים, גילוי עצמי והתנדבות
אבל הם נטו לגור מחוץ לגבולות העיר, בקיבוצים, שהם חלק מהרשות האזורית עם שירותים משל עצמם, כמו בתי הספר.
הרעיון מאחורי מעלה שחק הוא להציע לאנשים האלה סוג של חיי קהילה כפריים בתוך הערים עצמן, כך שהם יוכלו להפוך לחלק אינטגרלי מהעיר.
אחרי דימונה מתוכננות שכונות זמניות דומות בערי הנגב, ירוחם וערד, לפני שיוקמו שכונות קבע. על אף שמעלה שחק נבנה על ידי סטודנטים ומתנדבים, הרעיון הוא שהתושבים עצמם יהיו מעורבים בבניית הבתים שירכיבו את קהילתם.
באיילים מתכננים להרחיב את המודל הזה גם לגליל.
דהן ושותפו להקמה, דני גליקסברג, הקימו את עמותת איילים מיד אחרי שהשתחררו מהצבא. בחזונם הם ראו את עצמם עובדים על פיתוח קהילתי וחברתי בפריפריה הגיאוגרפית והסוציו-אקונומית של ישראל – הגליל בצפון, הנגב בדרום וערי הפיתוח במרכז.
אחרי דימונה מתוכננות שכונות זמניות דומות בערי הנגב, ירוחם וערד, לפני שיוקמו שכונות קבע. על אף שמעלה שחק נבנה על ידי סטודנטים ומתנדבים, הרעיון הוא שהתושבים עצמם יהיו מעורבים בבניית הבתים
את ההשראה שלהם מצא הצמד בחלוצים, המתיישבים הראשונים בישראל, ששילבו הגות ציונית עם בניית הארץ.
"הבנייה במו ידיך היא שמעוררת את הרוח הציונית", אומר ג'רמי ספייסר, יליד אוסטרליה שאחראי על הפיתוח באיילים.
הקהל באיילים מדבר בשפה שלא נפוצה בשיח המיינסטרימי בישראל כיום, מזכיר פיגורות ציוניות כמו דוד בן גוריון, יוסף טרומפלדור, ומדבר על דרכים להקים קהילה וחברה.
![סטודנטים ומתנדבי שירות לאומי בהפסקה מהעבודה במהלך שחק, עם דייויד סראנו (שמאל למעלה), עולה חדש מגוואטמלה שמנהל את כפר הסטודנטים של איילים בעיר אופקים, ונחמי גינייס, מנכ"לית העמותה (במשקפי שמש) (צילום: סו סורקיס, זמן ישראל)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/12/nehemi-and-co-dimona-e1609313732779-640x400.jpg "סטודנטים ומתנדבי שירות לאומי בהפסקה מהעבודה במהלך שחק, עם דייויד סראנו (שמאל למעלה), עולה חדש מגוואטמלה שמנהל את כפר הסטודנטים של איילים בעיר אופקים, ונחמי גינייס, מנכ"לית העמותה (במשקפי שמש) (צילום: סו סורקס, זמן ישראל)")
"כשהגעתי לפה, אמא שלי אמרה לי תמיד לעבוד בקיבוץ ולבנות מדינה", אומר דוד סראנו, שעלה לישראל מגוואטמלה לפני 11 שנים, והיום מוביל את כפר הסטודנטים של איילים באופקים. "עשיתי את זה, אבל הקיבוצים כבר בנויים. באיילים מצאתי מקום שבו אני עדיין יכול להקים משהו במו ידי".
על אף שהרוח הציונית, החלוצית, אומצה על ידי תנועת ההתיישבות בגדה המערבית, דהן וגליקסברג רצו לעורר אותה גם בגבולות הקו הירוק, שם הצורך בפיתוח הוא עניין מוסכם – ולא פוליטי.
"כשהגעתי לפה, אמא שלי אמרה לי תמיד לעבוד בקיבוץ ולבנות מדינה. עשיתי את זה, אבל הקיבוצים כבר בנויים. באיילים מצאתי מקום שבו אני יכול להקים משהו במו ידי"
ובכל זאת, רוב תושבי מעלה שחק מגיעים מהציבור הדתי לאומי, שנחשב כקשור מאוד לתנועת ההתיישבות בגדה, דבר שמבטא את הקושי של הקבוצה להתמודד עם החברה החילונית, המיינסטרימית, שהחליפה את מחרשותיה בבתים במיליוני שקלים.
"כולנו (במעלה שחק) מגיעים מרקע דומה, דתי לאומי", אומרת אוריה לוי, שמסייעת בתיאום בין השכונה, העיר והעמותה. "כל הנשים למדו באולפנות, וכל הגברים למדו בישיבות".
לוי אומרת שכולם יודעים שהשכונה מיועדת להכיל אוכלוסיה מעורבת, דתית וחילונית, ממגוון רחב של רקעים, אבל מציאת משפחות חילוניות שיצטרפו הפכה למשימה מאתגרת במיוחד.
במטרה לאתר יותר משפחות חילוניות, איילים משתפת פעולה עם רשת של מכינות, שנוטות למשוך אנשים צעירים מלאי מוטיבציה. בחודש פברואר תשיק העמותה קמפיין שמטרתו למשוך אוכלוסיה חילונית.
ההומוגניות של הקהילה היא תוצאה לא מכוונת של גיוס תושבים על ידי חברים, שמגיעים כמובן מרקע דומה, אומרת לוי. אבל היא חושבת גם שדתיים לאומיים צעירים קשובים יותר לענות לקריאת ההתיישבות של איילים בגלל ש"בקהילה שלנו, את סופגת את הציונות דרך חלב אמך".
"מגיל צעיר מאוד, את לומדת לחשוב לא רק על טובת עצמך אלא על משהו גדול יותר. את מוכנה להקריב דברים, ולהשיג סיפוק רב מההרגשה שאת חלק ממשהו גדול יותר", היא אומרת.
על אף שהיא שאפה לחוות את התחושה הזאת בבית החדש, היא בחרה לעזוב מאחור את המטען הכבד יותר שמגיע מילדותה בקרית ארבע. "אני רוצה לגדל את המשפחה שלי ולהיות שמחה ורגועה. אני לא רוצה להילחם בערבים ולא באף אחד", היא אומרת. "אבל במקביל, אני רוצה למצוא איזה סוג של משמעות".
מספיק מרחב לצמיחה
דימונה רחוקה מקרית ארבע רק 50 קילומטר, אבל העיירה המדברית המנומנמת, שמונה 40,000 תושבים שמעורסלים בין הגבעות המדבריות השוממות והנופים עוצרי הנשימה של הנגב הצפוני, נמצאים במרחק עולם ומלואו מהמתחים של הגדה המערבית.
דימונה, שממוקמת באמצע הדרך בין באר שבע לקצה הדרומי של ים המלח, הוקמה ב-1955 כעיירת פיתוח שנועדה לאכלס בעיקר את הפועלים של מפעלי ים המלח.
היום מורכבת האוכלוסיה מהעולים החדשים שהגיעו בשנות ה-50 מצפון אפריקה, ועולים חדשים יותר, שהגיעו מרוסיה ואוקראינה בשנות ה-90.
מפעל הטקסטיל של כיתן, שנפתח ב-1958 והעסיק בשיאו 2,000 עובדים, נסגר ב-2012, ועד לכניסת איילים נותר ריק, תזכורת עצובה למאבק של דימונה לעמוד בקצב הערים החזקות יותר במרכז הארץ.
אבל לאחרונה היו פה סימנים מעודדים להתחדשות. אוכולוסיית העיר צומחת בגודל ממוצע של 4% לשנה, אומר ביטון. בנייני דירות חדשים ובתים פרטיים מתרחקים מעבר לשיכונים האומללים של שנותיה הראשונות של העיירה.
במונחי שטח, דימונה היא בעצם העיר הגדולה בישראל ומשתרעת על פני 220,000 דונם – פחות מעשירית מהשטח הזה מפותח. כ-4,000 יחידות נבנו בארבע השנים האחרונות, ו-26,000 יחידות נוספות מתוכננות, עם הרבה מקום לצמוח, ולצמוח ואז לצמוח עוד קצת. לתוך הנוף העירוני המדברי הזה צפויה להשתלב מעלה שחק, ובהמשך, שכונת הקבע שבסופו של דבר יתפסו את מקומה ויהפכו לחלק מהעיר – גם אם אוף גריד.
כשנשאל על מעלה שחק, ראש העיר בני ביטון מלא התלהבות: "הקמת שכונה כפרית בתוך העיר זה מעשה חסר תקדים", הוא אמר. אבל זה גם הזכיר לו את ראש הממשלה הראשונה, ואולי התומך הנלהב ביותר של הנגב, החוזה שרצה להפריח את המדבר: "אנחנו הופכים את חזונו של דוד בן גוריון למציאות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו