את הציבורי יאמרו רבים ויגידו היום, אבל אני, כמו עוד כמה חברים קשישים במועדון הזה, חוֹוה ביתר שאת את העצב האישי.

בגילנו המתקדם אין זה חיזיון נדיר להיפרד מבני דורנו, המסתלקים אט אט ובחשאי מעל במת חיינו האוזלת. חנוך לוין היה מאז ומעולם בוגר ממני בשנה, על כל המשתמע מכך, וכך נשאר עד עצם היום הזה, בדבריו ושתיקותיו. אלא שלדידי, מזה עשרים שנה בדיוק, הוא חוטא לתפקידו הזה.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים, אם ישירות ואם על דרך הכתיבה – שהיו חזקים מכל המילים הנישאות ברוח, של אותם המוחזקים בעיניהם כאורים ותומים.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים

ואולי לא. כי רק הקליפה הגופית נסתלקה. והוא, שהגוף היה בראש מעייניו, ידע לדבר גם מעֵבר לגוף. גם סתם מלים שלו, גם כאלה שנקראו בדיעבד, שמורות בכספת האישית כאוצרות נדירים שלא ניתן לממש, אבל עצם קיומן שם יש לו ממשות איתנה, כמו קיר תומך, כמו רוח מבדרת בימי החום המעיקים.

המון נימים ומיתרים מתקשרים למארג הסבוך והאוורירי הזה. עירונית אלף מול עירונית אלף ערב, מעין הפרדה מעמדית, שלמרות הסינכרוניות בזמן לא התממשה בינינו בזמן אמת.

וטוב שכך, כי במבט לאחור התקיים הזיכרון המשותף מבלי שיעלה העוקץ המעמדי המזויף; והאוניברסיטה, בקישורים הלא הגיוניים של מי שלא למד רשמית בחוג לתיאטרון, והיה איש התיאטרון הגדול שבכולנו; ומערכת עיתון הסטודנטים "דורבן", בו השיק המדור הספרותי שלי לדף האחוריים שלו; ומסיבות ימי ששי בעיר, שבהן שתי מסיבות, כפי שאמר לי פעם, הכילו את כל הפקולטה למדעי הרוח; והחבורות הספרותיות, ובנימין תמוז במוסף הספרותי של "הארץ"; והמפגש במילואים במלחמה הארורה היא שכל הבאות אחריה השתרגו מן העצב שחווינו בה מול אופוריה משתוללת; וימי הקברטים של הפרינג' וסולומון גריפ בבוסתן; ואחר כך ברית התיאטרון הקאמרי, כשכל מילה דרמטית שנכתבה ונשלמה הוסגרה לידי, כחבר במעין מסדר של נזירים בשולי המזבח הבתולי של הבמה, שטרם ידעה את הטקסט ההולך ונכתב.

ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"

כמה סיפורים: מעורבותי שלא מדעת בחטיפת הבן ישראל מאמו לארץ, והקשר שקשר מאחרי גבי לשדך לי עוזרת הפקה מאיטליה, בעיצומם של צילומי "פלוך" הקדחתניים; ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"; והישיבות על ייסוד מרכז הפרינג' הראשון, עם שטרנפלד וטלי רעייתי והספרי; ואיך חיזרנו על פתחי התיאטרונים עם פולדי שצמן ועוד למצוא במה ל"ילד חולם"; כמה נדבכים; וכמה מילים שנאמרו וכמה מילים שותקות.

וזו התמונה: אחת מני רבות. 1981. עונת השנה – עכשיו בערך, בשיפולי הקיץ. קיץ אחד לאחר שהפרכנו בפעם הראשונה, לאור חזונו המסור של אורי עופר, בלונדון ובאדינבורג, את המיתוס השקרי שהתגלגל שנים – שיצירתו של חנוך כה נטועה במחוזותינו שאיש בעולם שמחוצה להם לא ישכיל להבינה.

בקיץ שלאחר ה"יאנג ויק" והתיאטרון הדחוס בהולירוּד רוֹד, כשהתראיינתי בשמו ברדיו הסקוטי והוא כיוון את דבריי בעיניים טלפטיות מן העבר השני של המיקרופון, נסענו ל"לה מאמה" בניו יורק, שעוד זהר בקיסמם של אלן סטיוארט, הכספית המתגלגלת, רוברט פטריק של "ילדי קנדי" ששתה בבר, ועוד רבים משנות הזוהר של העשור המיתולוגי שלפני כן.

כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס"

"יעקובי וליידנטל" כבשו את הקהל הניו יורקי עוד רב יתר מאשר באי הבריטי, בשל ריבוי האוכלוסיה היהודית. כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס", ובלב לא שלם סיכמנו על "ביג באם"; ורק כשישבנו עם חבריי הפרופסורים האמריקאים היהודים לאחר ההצגה ב"לה מאמה" שאלו אותנו, באנגלית צחה: "ולמה לא חשבתם על 'ביג תוכעס'? כל ניו יורקי יבין את זה!"

חָלַקנו חדר במלון "בִּיקוֹן" בברודווי, הוא ואני, בימי ההצגות ב"לה מאמה". אני קמתי בבוקר ושעטתי לתערוכות, ובלעתי הצגות מאטינֶה בטרם הגיע הזמן ללכת לתיאטרון להצגות הערב שלנו. חנוך נתן לי את ברכת הדרך, אבל נשאר ישוב במיטתו מרבית היום ומילא מחברת בכתב ידו הצפוף. לימים יצאו מזה "הנשים האבודות מטרויה".

הנה תיעוד חזותי קטן מן הקיץ ההוא. אנחנו בחזית "לה מאמא", עם זהרירה וברטו, ומישה בלחרוביץ המלווה המוסיקלי ורעייתו, ויונה אתינגר, איש רב אמצעים שסייע לחזון המסע להתגשם. אינני זוכר איפה היו קורמן, השלישי בחבורת השחקנים, ואורי עופר. אחד מהם אולי צילם את התמונה? והאחר נשאר בתוך התיאטרון?

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות. לא בבשרי וברקמות הגוף, כמוהו בשנים האחרונות, לפני הנסיגה המשמחת ולאחריה, אלא בתחושת הנפש.

והייתי שואל אותו משהו על זה, את החבר הזה שהִתמיד להיות בוגר ממני בשנה, גם בימים שאני הובלתי מהלכים פרגמטיים הקשורים בהעלאת יצירתו. אותו, שכל חיי יצירתו נָעו בין כולם רוצים לחיות ובין רצח.

אותו, שכל כך הגיוני, וכל כך עצוב, שנטל על עצמו ללַמד אותנו את לקח ההֶעדר, כאילו רצה שנחוש, אנחנו כולנו שרוצים לחיות, כמה חי בתוכֵנו המוות, והוא דובר בנו באלף לשונות, שאת כולן הכיר והיטיב לדעת.

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות