אני זוכר היטב את גל הטרור שהחל בסוף 2015 ונמשך לאורך 2016-2017. אני זוכר את 4 הנרצחים במסעדה במתחם שרונה בלב ת"א לאחר ששני טרוריסטים ירו על הסועדים באמצעות רובים.

אני זוכר את 4 החיילות שנרצחו בידי נהג רכב שדרס אותן בכוונה תחילה בארמון הנציב בלב ירושלים. אני זוכר את שני האזרחים שנרצחו באוטובוס קו 23 בלב ירושלים.

אני זוכר היטב את גל הטרור שהחל בסוף 2015 ונמשך לאורך 2016-2017. אני זוכר את 4 הנרצחים במסעדה בשרונה בלב ת"א לאחר ששני טרוריסטים ירו ברובים על הסועדים

אני זוכר את הדקירה המזוויעה של עובד במרכול ביבנה. קרוב לרחובות. הוא נפצע קשה. היו דקירות בראשון לציון וגם בת"א (הטיילת) ובירושלים המזרחית ובגדה המערבית.

אני זוכר פיגועים נוספים מאותה תקופה.

אני זוכר את זוועת שומר החומות. הפצצת מתחמי מגורים בעזה שבהם נהרגו תושבים שאינם קשורים למלחמה (לא, לא בכוונה. אבל ברור שזו תהיה התוצאה כשמפציצים שם). המטרת רקטות על אזרחים ישראלים. אזרחים הרוגים. פצועים. בשדרות. בראשון לציון. בחולון. ברמת גן. במוקדים שונים בגוש דן.

וכמובן התלקחויות בין אזרחים ערבים שמצויים במתחם המצוקה והפשע ולפתע עטפו את מתחם הפשע הנורא שלהם בדגל לאומני חלול ותקפו אזרחים יהודים חפים. כולל לינץ' נורא בעכו. זריקת אבנים קטלנית בלוד. השלכת בקבוק תבערה ביפו על בית שהמשליך סבר בטעות שבתוכו מתגוררת משפחה של יהודים אך הייתה זו משפחה ערבית שאחד מבניה נשרף בצורה מזוויעה.

ואני זוכר מעשי לינץ' איומים מהצד היהודי: אזרחים יהודים (גם בהם היו מי שהגיעו ממצוקה ואף מפשע) מבצעים מעשי לינץ' מזוויעים באזרחים ערבים שכל חטאם היה שנקלעו במקרה למקום שבו הסתובבו בריונים מורעלים שפירקו אותם במכות. בת ים היא הדוגמה המפורסמת.

אני זוכר את המטרת הרקטות של מאי 2021 לעבר ערי ישראל כולל מותו של פעוט מתוק בן 5 משדרות. מבטו הרציני כשהוא לבוש בתחפושת בפורים אינו עוזב אותי.

אני זוכר את המטרת הרקטות של מאי 2021 לעבר ערי ישראל כולל מותו של פעוט מתוק בן 5 משדרות. מבטו הרציני כשהוא לבוש בתחפושת בפורים אינו עוזב אותי

אני זוכר את המטרת הרקטות ב-2019 ואת הפגנות השיבה של 2017-2018 שבמהלכן נהרגו למעלה מ-200 מפגינים לא חמושים ואלפים נפצעו כולל פציעות בברכיים מירי צלפים מדויק.

אני זוכר את מלחמת עזה בקיץ 2014 שאותה כינינו "מבצע צוק איתן". רקטות הומטרו על ערים ישראליות. הפצצת בנייני מגורים של פלסטינים בעזה. 2200 הרוגים פלסטינים. רבים מאד מהם ילדים ופעוטות ונשים וגברים לא חמושים וקשישים וקשישות. 74 הרוגים ישראלים. 68 מתוכם היו חיילים. 6 אזרחים לרבות ילדה בדווית ופעוט יהודי. קראו לו דניאל טרגרמן. פניו המתוקים מצויים מול עיניי כשאני כותב עליו.

דניאל טרגרמן, בן 4.5, הוא הילד שנהרג היום מפגיעת פצצת המרגמה בעוטף עזה. עצוב נורא pic.twitter.com/jFBiKjuYli

— Gili Cohen (@gilicohen10) August 22, 2014

אני זוכר את מלחמת נובמבר 2012, שאותה כינינו מבצע "עמוד ענן". אני זוכר שרצתי עם בני שהיה בן 6 תוך שאשתי חבקה בידיה את בננו התינוק בן השנה. רצנו ממגרש משחקים ליד בית חברים בת"א לתוך בניין. האזעקה הייתה אדירה. ותוך כדי ריצה החל בני בן ה-6 לבכות. אני זוכר את ההרוגים (מאות בצד הפלסטיני).

אני זוכר טבח מחריד בירושלים ב-2014: צמד טרוריסטים שרצחו בירי ובמהלומות גרזן 6 ישראלים (5 מתפללים וכן שוטר) ליד בית כנסת בשכונת הר נוף בירושלים. ופיגוע איום באוגוסט 2011 ליד הגבול עם מצרים. 6 ישראלים נרצחו. זה היה פיגוע משולב (ירי והתאבדות ומטען חבלה).

אני זוכר טבח מחריד בירושלים ב-2014: 2 טרוריסטים רצחו בירי ובמהלומות גרזן 6 ישראלים, ליד ביהכ"נ בשכונת הר נוף. ופיגוע איום ב-2011 ליד גבול מצרים קטל 6 ישראלים

באף אחד מהפיגועים הללו והמלחמות הללו לא רצנו למקום שבו בוצע רצח או בוצע טבח או התפוצצה רקטה.

באף אחד מהפיגועים הללו לא רקדנו עם דגלי ישראל זמן קצר לאחר הרצח (כמו בחדרה השבוע). באף אחד מהפיגועים הללו לא התחלנו לשיר עם חרדים במקום שיר על כך שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים (כמו מירי רגב אמש בבני ברק).

באף אחד מהפיגועים הללו לא רצנו כדי להפיק רווח פוליטי. לא רקדנו על הדם. כי אף אחד מאתנו אינו איתמר בן גביר.

כל הפיגועים והמלחמות הללו היו בתקופת ראש הממשלה נתניהו. האשם בפיגועים ובמלחמות בתקופת כהונתו: רבין. האשם כיום: בנט.

באף אחד מהפיגועים לא רקדנו על הדם כדי להפיק רווח פוליטי. הפיגועים והמלחמות הללו היו בתקופת נתניהו כרה"מ. האשם בפיגועים ובמלחמות אז: רבין. האשם כיום: בנט

מעריצי נתניהו בכלי התעמולה שלו מספרים לנו שבתקופתו היה שקט ברחובות. אני חושב שהם באמת הדחיקו את הזוועות דלעיל. אני חושב שהם באמת מאמינים שבנט הוא שמאלן. שגדעון סער הוא שמאלן. שליברמן איש שמאל. שבני גנץ שמאלני.

הם באמת מאמינים שאנשי השמאל הדליל בכנסת ובממשלה לא יודעים להתמודד עם טרור ופשע (התמודדות שכוללת הן משטרה מקצועית ושומרת חוק לאחר שהוחלשה ופורקה בכוונה בתקופת נתניהו, הן הפסקת פשע מחירי הדיור, הן השקעה ארוכת טווח בחינוך ורווחה ורפואה שהוזנחו בעיקר בנגב אך גם במרכז, הן מהפכה של 180 מעלות ביחס לאזרחים הבדואים לאחר שנים של הפקרה, הן הפסקת השקר החלול על משילות לטובת אזרחות, הן אישור שוויוני של תוכניות מתאר ועוד ועוד).

מבחינתם רק נתניהו יביא שקט. המרושעים הללו שתפרו לו תיקים (מי? בנט? שקד? סער?) הביאו להדחתו של המנהיג הלאומי (מנהיג שהוא סמל לאומי של ישראל השנייה והמתוקה, כך במוחו של פסוודו-אינטלקטואל עם קוקו). לא, לא שקריו לכל המערכת הפוליטית. לא כזביו השיטתיים. לא הפרת הבטחות כפייתית שגרמו לכל הפתאים להפסיק להאמין לו. לא אלה הביאו להחלפתו המאוחרת מדי בידי ממשלה גרועה אך לא קטסטרופלית כמו ממשלותיו. איזה שקר עצמי נורא.

רק בתקופתו היה שקט, ישקרו לעצמם ולנו מעריצי המשסה הגדול. כך נראית כמיהה למנהיג סמכותני. היא כוללת הרבה שקרים עצמיים. זהו פולחן אישיות. זהו פולחן אישיות פשיסטי.

ואנשי פולחן האישיות גם מסבירים לנו שהערבים מבינים רק כוח.

מעריצי נתניהו בכלי התעמולה שלו מספרים לנו שבתקופתו היה שקט ברחובות. אני חושב שהם באמת הדחיקו את הזוועות דלעיל. שהם באמת מאמינים שבנט שמאלן. שסער שמאלן. שליברמן וגנץ אנשי שמאל

מנהל חדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה הוא ערבי. הוא קלט את פצועי זוועת הטבח בחדרה והציל חיים של חלק מהם.

השוטר שנרצח הערב בבני ברק הוא ערבי. ביקש להציל חיים.

לאורך שנים זעקו ראשי הציבור הערבי והתחננו לאסוף את כמויות הנשק הבלתי חוקי. רובו של הנשק הופנה כלפי ערבים. כעת הוא מופנה גם נגד יהודים בידי מיעוט קטן ופתולוגי של מי שמזדהים עם אידיאולוגית דעא"ש.

אספו את הנשק שהורג אותנו!" – כך זעק ח"כ @osamasaadi63 והוסיף: "אנחנו בעד חקיקה שמחמירה בעונשים. אנחנו אלה שמבקשים 'תחמירו את הענישה!'". צפו pic.twitter.com/EYiNyaF8wm

— ערוץ כנסת (@KnessetT) October 11, 2021

אפשר להמשיך ולדוש בדברים. אבל אין טעם. הפשיזם היהודי מחד (כולל נקמות מזוויעות) והטרור האסלמיסטי מאידך מפרים היטב זה את זה.

ישראל חייבת לסיים את המשטר הצבאי הנורא בעל 2 מערכות החוק בגדה, למקם גבול בינה לבין המדינה הפלסטינית, לדעת לשתף פעולה כדי למנוע רעב (הכנסת פועלים למדינת ישראל) ולצמצם מצוקות כלכליות מחד וגם לדעת להציב קו תיחום ברור מאידך.

הפשיזם היהודי מחד (כולל נקמות מזוויעות) והטרור האסלמיסטי מאידך, מפרים היטב זה את זה. ישראל חייבת לסיים את המשטר הצבאי הנורא, למקם גבול בינה לבין המדינה הפלסטינית, ולדעת לשתף פעולה

ואין שום סתירה בין שוויון זכויות אזרחי מוחלט לפלסטינים אזרחי מדינת ישראל לבין מאבק בלתי מתפשר בכמויות הנשק הבלתי חוקי שנאגר במגזר.

הם לא נאגרו שם בתקופת כהונת נתניהו, חלילה. אצלו הכל היה ורוד. גם הטרור היה ורוד. גם פשע מחירי הדיור. גם ההסתה, השיסוי, תרבות הכזב והשחיתות.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת.

זהו תהליך מתמשך הנמשך כבר שנים רבות. מערכת החינוך הישראלית נמצאת במחסור אדיר במורים ובמנהלים שיאיישו את תפקידי החינוך, הניהול וההוראה בשנת הלימודים הבאה.

כולם מתעסקים עכשיו בשכר המורים ובימי החופשה שלהם. להבנתי, זוהי דרך נוספת שלא לעסוק במשבר העמוק בו כולנו מצויים – מערכת החינוך הישראלית הקורסת

מורים חדשים המשתלבים במערכת בורחים ממנה כל עוד נפשם בם. כולם תולים את הבריחה המהירה ממקצוע ההוראה בשכר המורים המבזה ובמעמדם העלוב. אין ספק שמעמד המורה בישראל קשור בתנאי ההעסקה ובהסכמי השכר, אבל לא רק בהם. מעמד המורה בישראל נמוך כל כך מכיוון שאין לנו המורים סיכוי של ממש במאבק על זכויותינו ומעמדנו.

אנחנו מאורגנים תעסוקתית תחת ארגונים יציגים שלא באמת עובדים למעננו. הם פועלים תחת סמכויות ורגולציה מהתקופה העות'מאנית, כזאת שאינה רלוונטית כלל לשוק ההוראה והחינוך העכשווי. הסתדרות המורים וארגון המורים פועלים בזירת "הפרד ומשול" קלאסית. חלוקת הייצוג בין מורי היסודי וחטיבות הביניים למורי החטיבות העליונות מסרסת כל ניסיון אמיתי להניע ולהוביל מאבק שיצמיח שינוי. רוב המורים לא באמת יודעים מה ה"ארגונים היציגים" עושים למענם כעובדים ולמען מקצוע ההוראה בכלל.

משתנה משמעותי נוסף המכשיל כל מאבק לשינוי מעמדם ושכרם של המורים קשור במבנה הניהולי הכפול של המערכת התעסוקתית בה אנחנו עובדים. בתי הספר מנוהלים בפועל פעמיים. פעם אחת ע"י משרד החינוך ופעם נוספת ע"י הרשויות המקומיות. המדינה (משרד החינוך – מפעיל מס' 1) והרשות המקומית (מפעיל מס' 2), כמו כל מנגנון בירוקרטי, עושים הכל במטרה לשמר ולחזק את סמכויותיהם ומעמדם. הם עושים זאת באמצעות השתת כללים רגולטורים (לרוב חסרת היגיון חינוכי) המפעילים את המורים, המנהלים, הגננות והסייעות הלכה למעשה ביום יום. במילים אחרות, משחקים בנו "פינג פונג" תפעולי/ניהולי בין המדינה לרשות המקומית ואנחנו כרגיל חוטפים ושותקים.

תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו אנו עובדים, מבטלים אותנו, מביישים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת. 

תוקפים אותנו פיזית במרחב התעסוקתי בו שלנו, מבטלים אותנו, עולבים בנו בכל זירה אפשרית (במיינסטרים התקשורתי ובזירות הוירטואליות) ונראה שלאיש לא באמת אכפת

מורים מרגישים מנוצלים ובצדק.

ניתן לנצל אותנו בקלות מכיוון שהחינוך של התלמידים.ות שלנו חשוב לנו מאוד, ולמענם ניתן מעצמנו גם כשנרגיש מושפלים ומנוצלים. 

אף אחד לא באמת שואל את דעתנו כמורים.

אף אחד לא באמת מקשיב לעמדה המקצועית שלנו – הן כמורים מקצועיים והן כמחנכים. כולם (ללא יוצא מן הכלל) מרשים לעצמם לבקר אותנו כבני אדם וכא.נשי מקצוע, לתקוף אותנו, לבייש ולבזות אותנו (זוכרים את נאום "הכניסה מתחת לאלונקה"). במילים פשוטות – אף אחד לא סופר אותנו.

בשנת 2022 במדינת ישראל יש מונופול מדינתי אחד, מוחלט, המפעיל הלכה למעשה את מערכת החינוך כולה. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו ולילדינו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית שאינה מעוניינת בתחרות, בגיוון או בשינוי.

ה-spillover effects לתשתית שכזו הם ביטויי האלימות המשרדית המנטרלת ומדכאת כל יוזמה, התנגדות או תחרות בתוך המנגנון – זוהי להבנתי הסיבה העיקרית למחסור במנהלות וא.נשי הוראה. 

עכשיו, ברגע האמת, כשאנחנו המורים נאבקים על זכויותינו ועל עתידנו הכלכלי והתעסוקתי, משרד החינוך כמו גם הרשויות המקומיות – שהם הרגולטור שמפעיל אותנו ביד חונקת לאורך השנה כולה, הופכים פתאום ניטרליים.

בישראל יש מונופול מדינתי אחד המפעיל את מערכת החינוך. שירותי החינוך שהמדינה והרשויות המקומיות מספקות לנו מנוהלים בריכוזיות חונקת ע"י פקידות בירוקרטית

הם לא באמת קשורים באירוע, הם הופכים לצד שלישי בדיון שאינו מעורב בפועל במו"מ שבין משרד האוצר לבין הארגונים היציגים שלנו המורים – כאילו באמת יש לנו סיכוי להאיבק בתנאים הללו! 

בעיני, חברה הנוהגת כך בא.נשים האמונים על הכשרת דור העתיד ובאלו שבידיהם לעצב את המציאות בה כולנו נזדקן, משולה לחברה הסובלת ממחלה אוטואימונית המחריבה עצמה מבפנים. 

אני עוסק בחינוך 20 שנה, אני מאמין ואוהב את המדינה היהודית והדמוקרטית בה בחרתי לחיות ולגדל את ילדי. הבחירה שלי ושל מורים רבים לעסוק בחינוך היא בחירה תעסוקתית ציונית בבסיסה.

לאורך דורות קהילות יהודיות השקיעו תמיד השקעת יתר בחינוך. יש המסבירים שעובדה זו היא ששמרה עלינו כעם לאורך אלפי שנים של רדיפה. למרבה הצער, דווקא אצלנו, במדינה היהודית והדמוקרטית, ב-Start-Up Nation מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה במטרה לסגור את החודש ובכדי להאכיל את הילדים והילדות שלהם.

המורים של הילדים שלכם.ן בולעים את הבושה ואת העלבון בכל חודש מחדש כשמגיע תלוש השכר העלוב. הם ממשיכים לעסוק בחינוך למרות שמדובר בתחום תעסוקתי כל כך לא מוערך, המתגמל באופן מבזה, כי חשוב להם מהילדים שלכם.ן וחשובה להם מדינת ישראל.

השקעת יתר בחינוך בקהילות יהודיות כנראה שמרה עלינו כעם. למרבה הצער, דווקא אצלנו מורים צריכים לעבוד בניקיון או בשמירה כדי לסגור את החודש ולהאכיל את ילדיהם

זו מציאות עצובה כל כך – אבל לאף אחד לא באמת אכפת.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.

לפני 150 שנה קמה התנועה הפמיניסטית ונאבקה על זכותן של נשים להיות אחראיות על חייהן – להצביע בבחירות, לרשת את רכוש משפחתן, להעיד במשפט ולהחליט מה יקרה בגופן.

פסיקת בית המשפט הפדרלי מבטלת את הפסיקה "רו נגד וויד", פסיקה מובנת מאליה מלפני כ-50 שנה, האומרת שזכותה של האישה על גופה ואל לאף אדם להתערב בכך. המשמעות של הפסיקה הניכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים.

המשמעות של הפסיקה הנוכחית רחבה יותר, כי לאחר שבית המשפט ביטל את זכותה של האישה על גופה הוא עשוי להמשיך ולבטל הישגים פמיניסטיים וקוויריים נוספים

קצת רקע היסטורי. התנועה הפמיניסטית למאבק לשוויון במעמד הנשים החלה להתפתח לפני כ-200-150 שנה. ההתפתחות קרתה פחות או יותר במקביל בצרפת, ארה"ב ובריטניה ובהמשך במדינות נוספות.

את התנועה הובילו נשים, אך היו גם גברים הוגי דעות שהבינו כי יש עיוות ביחס לנשים וכתבו מניפסטים חשובים. למשל ג'ון סטיוארט מיל שכתב את The Subjection of Women או בתרגום לעברית "שעבוד האישה", בו הציג השוואה בין מצבן של הנשים למצבם של עבדים.

“We have had the morality of submission, and the morality of chivalry and generosity; the time is now come for the morality of justice.” – John Stuart Mill and Harriet Taylor Mill, 'The Subjection Of Women' (1869)

Happy birthday to the philosopher and feminist John Stuart Mill???? pic.twitter.com/mEMrHLZS5A

— Somerville College (@SomervilleOx) May 20, 2022

אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים.

כתוצאה מכן נשים לא יכולות היו ללכת לבד ברחוב והן נזקקו לגבר מלווה; עדותן לא נחשבה בבית משפט ולכן גבר העיד מטעמן, או ששמעו אותן בלי שנחשבה; הן לא יכלו לרשת את הרכוש שאביהן הוריש להן, ורכושן עבר לבני זוגן הפורמליים, או לגבר ממשפחתן (בן, אח או דוד); הן לא היו בשלות להחליט על מצבן הנפשי ולכן נשים סוררות אושפזו בכפיה על ידי גברים; והן כמובן לא היו רשאיות להחליט על גופן – הריונות, טיפולים רפואיים והפלות – כל אלו היו בשליטתם המלאה של הגברים או של נשים מבוגרות ובעלות מעמד שפעלו בשם הפטריארכיה הגברית.

אפשר לקצר את היחס לנשים למספר מרכיבים מרכזיים: היחס לנשים הניח כי הן אינן בוגרות קוגניטיבית ומנטלית, כלומר הן כמו ילדים, דעתן קלה, הן לא בשלות, ולכן לא מסוגלות להחליט בנושאים חשובים ומהותיים

ואם נדמה שתיארתי את העולם ב"סיפורה של שפחה", הספר שהפך לסדרה ב-HBO – זה לא במקרה, כי מרגרט אטווד הקנדית הסתכלה על השמרנות הפוריטנית (אוונגליסטים וזרמים נוספים) בארה"ב והבינה, כי באותה מידה שבשורת הפמיניזם יצאה מהאומה האמריקאית, משם היא גם יכולה לחזור לאחור.

היא תיארה עולם דיסטופי בו נשים מאבדות את כל הזכויות שהשיגו. אינן רשאיות ללכת ברחוב לבד, אלא רק בזוגות; אינן רשאיות להחזיק רכוש, אינן אחראיות על מצבן הנפשי ובוודאי שאינן אחראיות על גופן. הרחם של הנשים הפוריות ביניהן הופך לבית חרושת לייצור צאצאים למעמד הגברי השולט ולכאורה גם לאותן נשים בעלות השפעה.

הסופרג'יסטיות בסוף המאה ה-19 הבינו, ששינוי צריך להתחיל בפרלמנט. לכן נאבקו על זכות הבחירה. משהצליחו הנשים לקבל את הזכות לבחור (ולעיתים רחוקות גם להיבחר) הן הצליחו להביא לשינויים הדרגתיים בעיוותים שהוצגו כאן ובעיוותים נוספים, אם כי עדיין נשארה עבודה רבה כדי להביא את הנשים למעמד שווה לגברים. הפסיקה רו נגד וויד משנת 1973 קבעה כי חוקי מדינה מקומיים האוסרים הפלות אינם חוקתיים.

בארה"ב שולטת הגישה הנוצרית הדתית, לפיה מרגע הפריית הביצית יש לעובר חיים. היהדות אינן דוגלת בגישה זו אלא בהדרגתיות החיים, כלומר בתחילת הדרך לא מדובר בעובר, וככל שההיריון מתקדם החיים מתפתחים.

אולי כדאי להבהיר: גופה של אשה הוא רק שלה, גם אם יש בקרבה ביצית שהופרתה, או עובר בן מספר שבועות. אין לאף אדם זכות להתערב בגופה, בדיוק כפי שלאף אדם אין זכות להתערב בגופו של גבר. הפלה היא אירוע טראומטי, אם זו הפלה טבעית או הפסקה יזומה, אם מתוך אילוץ או מתוך בחירה, בכל המקרים מדובר באירוע קשה וטראומטי גם בלי וועדות ובתי משפט שיושבים בהן גברים.

שתי הגישות (הנוצרית בוודאי, אך גם היהודית) מפקיעות מנשים את ההחלטה על גופן, תוך התייחסות אליהן כאל רחם מהלך והעדפת ביצית שהופרתה או עובר – לפני חייה, שלומה, בריאותה ויציבותה של אישה

מעניין מה היה קורה לו היו מחילים על הגברים הבועלים את העונשים שסופגות נשים על הריון לא רצוי:

• עונש כלכלי – קנס כספי כבד (בסכום עלות גידולו של ילד עד גיל 20).
• השפלה ונידוי חברתי – הוצאתם מן החברה בטענה שהם מופקרים.
• מגבלת תנועה תוך אחריות טיפולית – אותה אחריות שמוטלת על הנשים ומצמצמת את יכולתן להתפתח וללמוד, לעסוק במקצועות שהן רוצות ולצאת לבלות.

האם גם אז היו מונעים את ההפלות מנשים, או שאז היו מחייבים אותן לבצע הפלה גם נגד רצונן?

זכות ההפלה היא חלק מזכותה של האישה על גופה. וככל שהאישה מוחלשת יותר – קל יותר לגזול ממנה את הזכות על גופה, לפגוע באוטונומיה הגופנית של במעשה הבעילה (אם היא נאנסת) ואח"כ לפגוע באוטונומיה שלה באיסור ההפלה.

נשים מוחלשות יולדות ילדים מוחלשים שאיש לא רוצה לגדל אותם והמדינה לא רוצה לטפל בהם. נשים חזקות יודעות לדרוש את מה שמגיע להן, אם כי גם הן יאלצו להילחם בעזרת כסף או קשרים על זכותן הבלעדית לגופן.

היפנים מציבים בבתי הקברות פינה עם פסלים לתינוקות שלא נולדו במקום קבר. האמהות מטפלות בפסלים, מלבישות אותם ומביאות להם תקרובת פולחנית כפי שעושים בקבר. כך מבינים היפנים את הקשר הקיים בין אישה לעוברה.

אל תשאלו נשים על ההפלה שלהן, נשים רבות סוחבות אחת או רבות, וכל אחת מהן שומרת מקום בלב להפלה שלה ולא משנה הסיבה בגללה היא עברה אותה. באותה מידה גם אל תתערבו בנסיבות שהביאו אותה לעבור אותה. אולי היה זה אונס או גילוי עריות, אירוע מקרי או אקראי, גבר אלים או זוגיות הרסנית, מצוקה כלכלית או רגשית, סיבות בריאותיות לה או לעובר ועוד, כי לכל הפלה יש שם וסיבה משלה.

התערבות בהחלטה כל כך אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת, ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר, אם תשמעו נשים מספרות (מרצונן!) על ההפלות שלהן, שימו לב למשקל הרב שיש בזיכרונן להתערבות חיצונית בהחלטה.

התערבות בהחלטה כה אישית ואינטימית היא אירוע בוטה, גס ולא מכבד את גופה ונפשה של הזולת. האירוע משאיר צלקת. ההתערבות משאירה צלקת קשה יותר

על פי הגישה השמרנית המקובלת במדינות רבות בעולם, קיימת למחוקקים ולבית המשפט הזכות להתערב ברחמן של הנשים. גישה זו אינה רואה בנשים יצורים עצמאיים ולתפיסתה, לביצית מופרית זכויות רבות מאשר לנערה או אישה בוגרת. פסיקתו הדרמטית של בית המשפט הפדרלי בארה"ב מאותתת לעולם כולו, ובעיקר למדינות המערב הליברלי, כי ניתן לחזור למדיניות שלילת הזכויות מנשים שהיתה מקובלת גם במערב עד סוף המאה ה-19.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) היא חוקרת היסטוריה ומגדר בישראל, מתמחה בזוגיות, מיניות ויחסים בין המינים. מרצה במכללת כנרת ובמסגרות אזרחיות בעלת ניסיון רב בהוראת בני נוער. אני מאמינה כי רוב בני האדם טובים, צריך רק לדעת לכוון אותם לשם וחינוך היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. קיבוצניקית ופמיניסטית נשואה באושר ואם לארבעה.