כשאחי נולד שמחתי מאוד
וחשבתי: סוף סוף יהיה לי עם מי לשחק בבית!
הייתי בסוף כיתה א', כמעט בן שבע.

ביום שההורים הביאו אותו הביתה מבית החולים, אחותי הגדולה ואני לא הלכנו לבית הספר.
גם בגלל זה שמחתי!

הסתכלתי עליו כל היום. רוב הזמן הוא ישן, אחרי הרבה זמן התעורר, בכה, שתה חלב וחזר לישון.

אז חשבתי שכנראה יקח הרבה זמן עד שיוכל לשחק איתי.
שאלתי את אימא שלי אם זה נכון שיקח הרבה זמן
והיא אמרה שכן.
טוב, לפחות הוא כבר נולד, חשבתי.

אז חשבתי שכנראה יקח הרבה זמן עד שיוכל לשחק איתי. שאלתי את אימא שלי אם זה נכון שיקח הרבה זמן והיא אמרה שכן. טוב, לפחות הוא כבר נולד, חשבתי

כשהיה בן שלוש החלטתי ללמד אותו שחמט כדי שיוכל לשחק איתי.
שחמט היה המשחק שהכי אהבתי חוץ מכדורגל, אבל לא היה לי עם מי לשחק בבית, רק עם חלק מהחברים.
ולא כל יום יכולים לבוא אליי חברים או אני אליהם.

הסברתי לו כל יום על כלי אחד, כדי שלא יתבלבל.
קודם על המלך, למחרת על המלכה, אחר כך הצריח, הרץ והחיילים,
קודם איך החיילים מתקדמים, וביום אחר איך הם אוכלים.
ושיחקנו בכל יום עם הכלים שהיו ידועים עד אותו יום.
השארתי את הפרש לסוף כי הוא הכי קשה.

כשהסברתי לו מה עושה הפרש הוא לא הבין.
לא ידעתי אם להסביר לו הרבה פעמים עד שיבין או לחכות שיגדל עוד קצת.
בסוף החלטתי לחכות עוד קצת כי רציתי שיהיה לו כיף לשחק ולא יצטרך להתאמץ יותר מדי.
אז שיחקנו בלי פרשים
כמעט בכל יום.

בכל פעם ששיחקנו שאל אותי "מתי תלמד אותי את הפרש? אולי עכשיו כבר אבין?"
ולפעמים אמר "אני בטוח שאבין עכשיו!"

אחרי כמה חודשים, כשהיה כמעט בן ארבע, היתה לי תחושה שעבר מספיק זמן והוא התרגל כבר לכל שאר הכלים. אז יום אחד שאלתי אותו אם הוא רוצה ללמוד איך זז הפרש.
הוא אמר "כן, בטח!" אז הסברתי לו.

הוא הבין מיד איך מזיזים פרש כי כבר היה כמעט בן ארבע, והיה מאוד שמח.
גם אני שמחתי מאוד. סוף סוף שחמט אמיתי!

עכשיו אנחנו משחקים הרבה שחמט, ועם פרשים
כמעט בכל יום.

מתוך 'ילד עם ותק' (ספר עם סיפורי ילדים שטרם ראה אור)

דתל"ש חילוני, ארגנטינאי טבעוני ומערער סידרתי על הסדר הקיים מתוך אמונה מפוקפקת באפשרות להשאיר אחרינו פחות בלגאן ממה שמצאנו כשהגענו. מחבר הספר 'בועה בקרקעית הים', גרוש ואב לשני בנים