1

אי שם מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי, רעדו השבוע אמות הסיפים גם בתחום הפסולת בישראל. המשרד להגנת הסביבה שחרר הודעה קצרה לפיה "לאחר פעילות סמויה, המשטרה הירוקה ומשטרת ישראל פשטו על משרדי חברה ציבורית בתחום ניהול וטיפול בפסולת וכן אתרי פסולת וקומפוסט באזור המרכז והצפון ועיכבו לחקירה מספר חשודים".

המעצרים הללו הם עוד פרק בפרשייה שהולכת ומסתמנת כאחת הגדולות והמסריחות, תרתי משמע, בענף הפסולת. החברה המדוברת היא "ורידיס", תאגיד ענק בשליטת "דלק רכב" של גיל אגמון (שמכהן גם כיו"ר "ורידיס"), שלפני שנה וחצי הונפקה בבורסת תל אביב לפי שווי של 3.5 מיליארד שקל.

"ורידיס" היא הבעלים של אתר הקומפוסט הסמוך להתנחלות משואה שבבקעת הירדן. לפני כחצי שנה גם אנחנו עסקנו בחשדות שאופפים את האתר ואת פעילות החברה.

אם לתמצת: "ורידיס" חשודה בכך שהיא מקבלת לאתר מדי יום 1,500 טון של פסולת אורגנית מכל רחבי הארץ, ובמקום להפוך את הפסולת הזו לקומפוסט איכותי לשימוש החקלאים, היא משליכה אותה כפסולת מזוהמת, עתירת שברי זכוכיות ושאריות פלסטיק, בחיק הטבע ובשטחים הפתוחים בבקעת הירדן.

"ורידיס" חשודה בכך שהיא מקבלת לאתר מדי יום 1,500 טון של פסולת אורגנית מכל רחבי הארץ, ובמקום להפוך את הפסולת הזו לקומפוסט, היא משליכה אותה בחיק הטבע ובשטחים הפתוחים בבקעת הירדן

פסולת שהושלכה באופן לא חוקי בשטח פתוח. אילוסטרציה (צילום: עדן אוליאל, רשות הטבע והגנים)

האמת הצרופה תתברר בהליך חקירתי ומשפטי, כשעל השולחן מונחת שורה ארוכה מאוד של עבירות פליליות לכאורה. אבל זה הרבה יותר מתיק פלילי רגיל. במשרד להגנת הסביבה רואים בו תיק דגל.

ענף הפסולת מצטייר כבר שנים כמו הזמנה למסיבה של גורמים עבריינים שמחפשים כסף קל: מסתובב בו הרבה כסף כי כולם, בראשות הרשויות המקומיות, מחפשים מישהו שרק ייקח מהם את הפסולת תמורת תשלום; לגורמים רבים בשרשרת יש אינטרס לטשטש ראיות ולמסמס חקירות; קשה מאוד להתחקות אחר הפסולת, לגבש הוכחות, לנעוץ את החשדות.

וכשמצד אחד ניצבים גורמים בעלי עוצמה והון, ובצד השני המשטרה הירוקה הדלה בכוח אדם ובמשאבים, כל התנאים בשלים להפקרות של עולם שלישי. במשרד להגנת הסביבה נחושים להוכיח שאנחנו עוד לא שם, שעדיין יש שוטרים בירושלים, וגם בבקעת הירדן.

כשמצד אחד ניצבים גורמים בעלי עוצמה והון, ובצד השני המשטרה הירוקה הדלה בכוח אדם ובמשאבים, כל התנאים בשלים להפקרות של עולם שלישי

לא במקרה, הסיפור הזה התחיל מדגל שחור שהניפה עמותה אזרחית – "אדם, טבע ודין", ובעיקר עמיעד לפידות שאחראי על תחום הפסולת בארגון. הוא ביקר באתר משואה וסביבתו, ראה את הנעשה בעיניו, והתחיל להקים קול זעקה.

בסופו של דבר זה הבשיל לעתירה ש"אדם, טבע ודין" הגישה יחד עם תושבי האזור נגד המשרד להגנת הסביבה ורשויות נוספות בדרישה לבטל את ההיתר שניתן לאתר.

אתר הפסולת של קומפוסט אור, ליד משואה שבבקעת הירדן (צילום: יניב נדב/פלאש90)

חשוב לציין, שפתרונות העומק צריכים להתחיל הרבה לפני שהפסולת מגיעה לשערי האתר: האיכות הירודה שמגיעה ויוצאת מאתר משואה מוכיחה שבלי הפרדה של פסולת אורגנית במקור – כלומר בבתים של אזרחי ישראל – כנראה בלתי אפשרי לייצר קומפוסט באיכות סבירה.

האיכות הירודה שמגיעה ויוצאת מאתר משואה מוכיחה שבלי הפרדה של פסולת אורגנית במקור – כלומר בבתים של אזרחי ישראל – כנראה בלתי אפשרי לייצר קומפוסט באיכות סבירה

מדינת ישראל והמשרד להגנת הסביבה צריכים להחליט האם הם חוזרים לתפיסת ההפרדה במקור שהייתה בשעתו פרויקט הדגל של גלעד ארדן (ולא המריאה), או שהולכים על אפיקים אחרים. בינתיים, כבר כמה שנים וכמה שרים ושרות אין הכרעה אמיתית. את התוצאות סופגים ומריחים בבקעת הירדן.

מה שעוד לא מקרי, היא העובדה שכל זה מתרחש מעבר לקו הירוק. השטחים הפכו לבור הפסולת הכמעט רשמי של מדינת ישראל. בתחקיר מקיף של מתן גולן שפורסם השבוע באתר "שיחה מקומית" מובאות עדויותיהם של תושבים ורועי צאן פלסטינים שמספרים איך יום בהיר אחד חלקות הרעייה שלהם כוסו בפסולת מצחינה וירודה שהגיעה מאתר משואה.

במובן הזה, ובאופן אירוני, תושבי ההתנחלויות באזור והשכנים הפלסטינים חולקים גורל משותף וצרות דומות.

המפגש הזה, בין האנשים השקופים ביותר בסביבה לתאגיד רב עוצמה שמגלגל מיליארדים, הוא הדבר שהכי מזכיר בישראל את סרטי הסביבה ההוליוודיים בנוסח "ארין ברוקוביץ'". כל מה שחסר עכשיו זה למצוא את השחקנית שתגלם את ג'וליה רוברטס הפלסטינית.

הפיכתה של החקירה מסמויה לגלויה היא לא סוף הסיפור – היא רק ההתחלה. מדובר במבחן חשוב מאין כמוהו למערכת אכיפת החוק בתחום הסביבתי, מהמשטרה הירוקה דרך הייעוץ המשפטי ועד בתי המשפט, אם וכאשר יוגשו כתבי אישום.

זו ההזדמנות של המערכת להוכיח שההון עדיין צריך לחשוש מפני השלטון, שיש מי שמגן על הסביבה ועל הקבוצות המוחלשות באוכלוסייה, ושישראל לא מוכנה להשלים עם התנהלות של חצר אחורית נחשלת בכל מה שנוגע לפסולת.

זו ההזדמנות של המערכת להוכיח שההון עדיין צריך לחשוש מפני השלטון, שיש מי שמגן על הסביבה ועל המוחלשים באוכלוסייה, ושישראל לא מוכנה להשלים עם התנהלות של חצר אחורית נחשלת בכל מה שנוגע לפסולת

ואת כל זה, המערכת צריכה להוכיח בתקופה שבה שומרי הסף נמצאים תחת הפצצת שטיח מצד הממשלה, והמשטרה הירוקה אמורה להישלף באופן מלאכותי מהמשרד להגנת הסביבה ולהסתפח למשרד לביטחון לאומי של איתמר בן-גביר.

לכאורה, זו מערכה כנגד כל הסיכויים. אבל בסרטים ההוליוודיים זה אף פעם לא הפריע לגיבורים ללכת עד הסוף.

2

בימים כאלה, שבהם השלטון חותר לשינוי עמוק של מאזן הכוחות בינו לבין האזרחים והציבור, מקרים שבהם הקהילה והאזרחים מתעקשים להיאבק וגם מצליחים להשיג את מבוקשם אינם מובנים מאליהם. אחד כזה התרחש לאחרונה בפאתי ירושלים.

מבט כללי על כביש 16 ומנהרותיו המאפשרות גישה ישירה לחלקים הדרומיים והמרכזיים של העיר ירושלים ממערב, אוגוסט 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

שאלת נחיצותו התחבורתית של כביש 16 והנזקים הסביבתיים שגרם הועלו על נס עם השקת הכניסה החדשה לירושלים. אבל לכביש ענק כזה יש גם נזקים היקפיים.

לפני ארבע שנים, לרגל תחילת הסלילה, קיבלה חברת "שפיר הנדסה", מבצעת הפרויקט, אישור להקים מפעל בטון זמני בנחל רבידה – הוואדי שבין שכונות יפה נוף והר נוף.

תפקיד המפעל היה לספק בטון לסלילת הכביש. תושבי השכונות הסמוכות סבלו מאוד מפעילות המפעל שעבד גם בלילות, לעיתים גם בשבתות, יצר מפגעי רעש קשים והעלה ענני אבק.

"פעם הבית שלי היה מול יער, ופתאום מצאתי את עצמי עם חלון שפונה למפעל ענק", מספר עמיר סגל, חבר הנהלת המנהל הקהילתי של שכונת בית הכרם, "הרעש בלילות העיר את הילדים שלי וגם מתושבים אחרים בשכונות הסמוכות – הר נוף, יפה נוף ובית הכרם – הגיעו מאות תלונות".

"פעם הבית שלי היה מול יער, ופתאום מצאתי את עצמי עם חלון שפונה למפעל ענק. הרעש בלילות העיר את הילדים שלי וגם מתושבים אחרים בשכונות הסמוכות – הר נוף, יפה נוף ובית הכרם – הגיעו מאות תלונות"

התלונות לא שינו מהותית את המצב, מפני שברגע שמפעל כזה פועל בקרבת אזור מגורים, גם אם החברה מקפידה על הנהלים ומנסה למזער את הנזקים, מפגעי הרעש והאבק כמעט בלתי נמנעים. לתושבים נותר רק להתנחם בכך שיש תאריך יעד – מלכתחילה נקבע שהמפעל יפורק והיער ישוקם מיד עם סיום העבודות על הכביש.

המפעל של "שפיר הנדסה" בנחל רבידה בעת שהיה פעיל (צילום: עמיר סגל)

הכביש נפתח לתנועה בקיץ האחרון, ואז קרה מה שהתושבים – שיודעים שבישראל אין דבר קבוע יותר מהזמני – חששו ממנו: "שפיר הנדסה" פנתה לעירייה וביקשה להשאיר את המפעל לצורך הזנת פרויקטים אחרים באזור ירושלים.

אפשר להבין את החברה: לסגור אתר כזה ולפתוח במקום אחר זה מהלך יקר ומורכב. ואולם מזווית הראייה של התושבים, אחרי כמה שנות רעש ואבק הם לא רואים סיבה להמשיך לשאת בנטל לטובת תשתיות שמרוחקות מהם.

בקרב התושבים התקבל הרושם שהעירייה נוטה לאשר את הבקשה, וזה היה הרגע שבו הם התעוררו. מאות מיילים הציפו את מקבלי ההחלטות בעירייה, סגן ראש העיר יוסי חביליו גויס לעזרה, השרה להגנת הסביבה דאז תמר זנדברג קיבלה פניות, נציגי המנהל הקהילתי הפעילו לחץ על מנכ"ל עיריית ירושלים איציק לארי.

וזה עבד. באוקטובר הוציא המנכ"ל לארי הודעה רשמית כי על המפעל להתפנות עד ה-31 בינואר ולהתחיל בשיקום היער. רק שבישראל – גם את זה יודעים התושבים למודי הניסיון – יש פער בין ההנחיות הרשמיות למציאות בשטח. בבוקר ה-1 בפברואר התושבים פתחו את החלון וראו שהמפעל עדיין עובד. אז חזרו לפנות ולדרוש מהעירייה לממש את הוראותיה הלכה למעשה.

בשבועיים האחרונים זה סוף סוף התחיל לקרות. "המפעל הפסיק לעבוד והחומרים והמבנים מפונים בהדרגה", מדווח עמיר סגל, "אנחנו כמובן נהיה רגועים רק אחרי שהפינוי יסתיים והיער ישוקם, עד כמה שאפשר לשקם יער מקריעה כזו.

בשבועיים האחרונים זה סוף סוף התחיל לקרות. "המפעל הפסיק לעבוד והמבנים מפונים בהדרגה. אנחנו כמובן נהיה רגועים רק אחרי שהפינוי יסתיים והיער ישוקם, עד כמה שאפשר לשקם יער מקריעה כזו"

המפעל של "שפיר הנדסה" בנחל רבידה מתחיל תהליך פינוי, 16 בפברואר 2023 (צילום: עמיר סגל)

"הלקח שלי הוא שעם הרבה התעקשות, מאמץ משותף והתגייסות של הקהילה, עדיין אפשר להזיז דברים ולנצח במאבקים".

3

במבחן התוצאה, חילופי ההאשמות סביב תגבור הרכבת להפגנות בירושלים היו מיותרים. הרכבת תוגברה כשהיה צריך וכל המפגינים הגיעו אל היעד בשלום.

הסירוב של מירי רגב לתגבר את השירות מראש היה אולי טבול במניעים פוליטיים, אבל בפועל, בעיקר בשבוע השני שבו מספר המפגינים היה נמוך יותר, האזהרות מפני אסון היו מוגזמות ושיחקו לידיה של שרת התחבורה.

ובכל זאת, התבטאות אחת של רגב בראיון לירון אברהם חשפה טפח מתפיסת עולמה הבעייתית על תפקידה של תחבורה ציבורית: "משרד התחבורה הוא לא משרד היסעים פרטיים להפגנות", אמרה.

התבטאות אחת של רגב בראיון לירון אברהם חשפה טפח מתפיסת עולמה הבעייתית על תפקידה של תחבורה ציבורית: "משרד התחבורה הוא לא משרד היסעים פרטיים להפגנות", אמרה

אז זהו, שכשרבבות אנשים נוסעים להפגנה – זה הכול חוץ מהיסעים פרטיים. זה בדיוק התפקיד של תחבורה ציבורית – לשרת את הציבור ולאפשר לו להגיע ממקום למקום במערכות הסעת המונים.

תחנת הרכבת יצחק נבון בירושלים עמוסה בנוסעים שהגיעו להפגנה מול קריית הממשלה נגד המהפכה המשפטית, 13 בפברואר 2023 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

כשם שמיליונים שיוצאים בבוקר לעבודה לא מקבלים ממשרד התחבורה שירות של "היסעים פרטיים" ומיליוני תלמידים שנוסעים באוטובוס לבית ספר לא משתמשים ב"היסעים פרטיים", כך גם המסגור של המפגינים כפריווילגים שמצפים שהמדינה תסיע אותם על חשבונה הוא ספין ירוד.

הפגנה לא שונה ממשחק כדורגל או מופע גדול שרבבות אנשים מבקשים להגיע אליו, והצבע הפוליטי של המפגינים לא צריך לעניין את השרה בדיוק כמו שהשאלה באוהדים של איזו קבוצה מדובר אינה רלוונטית.

הפגנה לא שונה ממשחק כדורגל או מופע גדול שרבבות אנשים מבקשים להגיע אליו, והצבע הפוליטי של המפגינים לא צריך לעניין את השרה בדיוק כמו שהשאלה באוהדים של איזו קבוצה מדובר אינה רלוונטית

אלא שבימים אלה, שבהם כל הגבולות נפרצים, גם תפיסת ההפעלה של הרכבת הופכת לעניין פוליטי. ומה בשלב הבא – רכבות רק לאוהדי בית"ר ירושלים ולחברי מרכז ליכוד? כי מה שווה רכבת ישראל אם אנחנו לא שולטים בה.

4

ביקום מקביל למציאות הישראלית שהולכת ויורדת מהפסים, ישראל זכתה השבוע לעיטור של כבוד ממדור התיירות והטיולים של סי-אן-אן. ליתר דיוק – תל אביב. העיר שחוברה לה יחדיו בשבילי אופניים שולבה ברשימת 10 הערים בעולם שהכי טוב לראות אותן תוך כדי רכיבה על אופניים.

תל אביב בחברה טובה. כל האחרות ברשימה נטועות עמוק בלב העולם הדמוקרטי והליברלי: אנטוורפן, ברן, קופנהאגן, לייפציג, מלבורן, מונטריאול, סן פרנסיסקו, שטרסבורג ואוטרכט (שהיא ולא אמסטרדם נבחרה לייצג את הולנד).

אישה רוכבת על אופניים בטיילת בתל אביב. אילוסטרציה (צילום: iStock)

"עיר הבאוהאוס המתוחכמת ששוכנת לחוף הים התיכון היא גן עדן לאופניים", כותבים המחברים, "הטופוגרפיה שלה שטוחה כמו קופנהאגן אבל היא מציעה מזג אוויר חמים ושמשי יותר". שזה תיאור די מדויק, אם מתעלמים לרגע מהגיהינום המהביל המוכר בשם אוגוסט בתל אביב.

"עיר הבאוהאוס המתוחכמת ששוכנת לחוף הים התיכון היא גן עדן לאופניים. הטופוגרפיה שלה שטוחה כמו קופנהאגן אבל היא מציעה מזג אוויר חמים ושמשי יותר"

אנשי סי-אן-אן מתלהבים מהעובדה שבתל אביב אפשר להגיע בתוך דקות מאתר לאתר, למשל מכיכר רבין שמתוארת על ידם ככיכר המרכזית של העיר (שמישהו יעדכן אותם שהיא משמשת כיום כשטח תפעולי של הרכבת הקלה) לפארק הירקון ומשם לחוף גורדון. שדרות רוטשילד המוצלות מוזכרות כנתיב רכיבה משובח, חבישת הקסדות בעיר אינה חובה והתל אופן מציע אופניים להשכרה.

בסך הכול זה נכון – תל אביב הולכת ומשתבחת כעיר אופניים, ומספר הרוכבים בעיר גדל בהתאם. אבל הקלישאה שאורח לרגע רואה כל פגע לא תופסת הפעם. בעוד האורחים מתמוגגים, אנחנו, המקומיים, רואים את הכאוס של הדו-גלגליים על המדרכות, את השבילים שעדיין חסרים בעיקר בדרום העיר וביפו ואת מזג האוויר המאתגר של הקיץ במישור החוף.

ועדיין, בשורה התחתונה, לו הייתי צריך להראות את תל אביב לאורח מחו"ל, ההצעה הראשונה שלי הייתה לצאת לדווש ביחד. מכאן והלאה, הכול היה מתגלגל בקלות.

רוכבי אופניים בגן צ'ארלס קלור על חוף הים בתל אביב. אילוסטרציה (צילום: iStock)

5

רשות החשמל שחררה לפני מספר ימים הודעה מיוחדת לסיכום 2022: 10.1% מהאנרגיה שנצרכה בישראל מקורם באנרגיה מתחדשת. זה בהחלט רגע חגיגי, למעט העובדה שב-2016 החליטה ממשלת ישראל ש-10% חשמל מאנרגיות מתחדשות הם היעד ל-2020.

מתברר שהיעד הזה – שהוא מלכתחילה צנוע ביחס למקובל במערב – הושג באיחור משמעותי. או במילים אחרות: בניכוי לוח השנה, מצבנו מצוין.