השבוע נזכרתי באחת התמונות הקשות ביותר שנצרבו אצלי מאז ומעולם. זה היה ב-25 בפברואר 1996, פברואר השחור. פברואר של הפיגועים הנוראים. פברואר בו הממשלה של שמעון פרס דיממה ברחובות וראש האופוזיציה בנימין נתניהו עשה מה שהוא יודע הכי טוב, רקד על הדם.

באותו בוקר התעוררתי בשכונת מגוריי בבית הכרם מבום חזק, פיצוץ אדיר שקרע את האוויר. לא הייתי צריך לפתוח רדיו, אינטרנט עוד בקושי היה, אבל ידעתי. עוד פיגוע, קרוב קרוב לבית.

באותו בוקר התעוררתי בשכונת מגוריי בבית הכרם מבום חזק, פיצוץ אדיר שקרע את האוויר. לא הייתי צריך לפתוח רדיו, אינטרנט עוד בקושי היה, אבל ידעתי. עוד פיגוע, קרוב קרוב לבית

זה לקח כמה דקות עד שהבנו ששוב, עוד פיגוע נוראי, עוד אוטובוס שפוצץ על יושביו בידי מחבל מתאבד. קו 18, הקו "שלי" זה שהייתי נוסע בו לפחות פעמיים שלוש בשבוע מבית הכרם לכל מקום.

זה היה פיגוע אחד בתוך סדרה איומה. שבוע אחרי זה יתחולל פיגוע נוסף באותו קו בדיוק, ולמחרת, הפיגוע בדיזינגוף סנטר. זה כבר היה לקראת הסוף, אבל מאוחר מדי.

בחזרה לאותו פיגוע. מאוחר יותר באותו היום הבנו שיוני ברנע ז"ל, בנו של העיתונאי מהחשובים בישראל, נחום ברנע, היה אחד הנספים בפיגוע. הלב נשבר. אבל למחרת, כשהגיע העיתון, הלב נצבט שוב. באחד העמודים בעיתון נראתה תמונתו של נחום ברנע יושב ליד אחד משברי האוטובוס, פנקס קטן של עיתונאים בידו והוא מבקש לתאר מהשטח את המראות הקשים. לא רחוק ממנו שכבה מכוסה גופתו של בנו. חייו עמדו להיקרע לרסיסים והוא אפילו לא ידע.

בתור עיתונאי אמיתי, פובליציסט עם כבוד למקצוע, השכים קום ואץ למקום הפיגוע, פיזית. זה היה מכמיר לב, זה היה מרסק וזו הייתה עדות לרמתו העיתונאית של ברנע ובני דורם. אנשים שלא כתבו מילה בעיתון מבלי שבדקו אותה אישית. שנים קודם לכן וגם לאחר מכן, היה זה ברנע שקם כל בוקר, לבש מעיל פשוט, ג'ינס מהוה, פנקס, ויצא לשטח. לעזה, לחברון, לצפון הארץ ולדרומה, להתחבר לקולות ולרעשים, להבין מקרוב מה קורה ולהביא את הזווית הייחודית של פרשן שהוא קודם כל אדם שדבק בעובדות. גם אם הן לא מוצאות חן בעיניו.

אגב שלושה חודשים בלבד מאוחר יותר, בסוף מאי 1996, נערך העימות המפורסם בין שמעון פרס לבנימין נתניהו. ברנע כתב אז בטורו המשפיע: "מחמת הזהירות, נטו אתמול הפרשנים לסכם את העימות בין פרס לנתניהו בתיקו. בכל הכבוד, אני נוטה לחלוק עליהם. נתניהו, כך נדמה לי, ניצח אתמול". כעבור יומיים ניצח נתניהו את פרס ונבחר לראשות הממשלה. ברנע, שתמך בפרס, הסביר אחר כך: "בעבודתי העיתונאית הנאמנות שלי היא למקלדת בלבד".

"בכל הכבוד, נתניהו, כך נדמה לי, ניצח אתמול", כתב נחום ברנע. כעבור יומיים ניצח נתניהו את פרס ונבחר לראשות הממשלה. ברנע, שתמך בפרס, הסביר אחר כך: "בעבודתי העיתונאית הנאמנות שלי היא למקלדת בלבד"

קאט, 27 שנה קדימה. ראש הממשלה הוא מי שהיה ראש האופוזיציה אז, נתניהו, שעשה קריירה מריקוד על הדם, הסתה ושיסוי. ברנע נאלץ לפנות את מקומו בראש המוסף של ידיעות אחרונות לכוכב החדש, עמית סגל.

שלא כמו ברנע, עמית סגל לא מאמין ביציאה לשטח. קשה לו, הוא מדלג מאולפן לאולפן, מפודקאסט אחד לבלוג וידאו שני, חמוש בחיוך זחוח ובטלפון חכם. קחו ממנו את הטלפון ואין לו דבר. שום מידע, אפס תובנות, רק הגיגים על גבי הגיגים שנוצקו בבית מתנחלי ימני קיצוני.

התאריך הוא ה-5 ביולי 2023. אזרחי ישראל יוצאים בהמוניהם לרחובות, למחות על פיטוריו של קצין המשטרה הבכיר והמוערך עמי אשד. כ-25 אלף איש, על פי ניתוחי לווין, מתאספים בצומת קפלן ובאיילון. ואז, תופים, עמית סגל מצייץ. עיתונאי העל מצייץ ממושבו באולפן, שעל פי מידע טוב שקיבל, יש במקום 8000 איש בלבד.

האם יצא למקום? האם טרח לכתת רגליו כמה קילומטרים ממקום מגוריו? האם טרח להגיע לשטח, לשמוע את הקולות, להבין את הסיפור לעומקו? לא, לא עמית סגל שלנו. האיש הרי פרסם ספר בשם: "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית". בספר בן 280 העמודים מתיימר סגל לספר את כל סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, משנת 1948 ועד ימינו. מה הבעיה? צריך להיות חוקר רציני? לאסוף הררים של חומר? מה פתאום, מספיק להיות עמית סגל שמבין בכל ומסוגל מבלי לצאת מהחדר בבית או מהאולפן, לספר את סיפורה המלא של הפוליטיקה הישראלית.

בספר בן 280 העמודים מתיימר סגל לספר את כל סיפור הפוליטיקה הישראלית, מ-1948 ועד ימינו. מה, צריך להיות חוקר רציני? לאסוף הררי חומר? מה פתאום, מספיק להיות עמית סגל שמבין בכל בלי לצאת מהבית

מי שגדל בגלי צה"ל שסיסמתה הייתה "מדברים מהשטח", מעדיף לדבר, ולדבר הרבה, על הכל, רק לא מהשטח. מכל מקום, על כל נושא, בתנאי שזה לא בשטח. השטח הוא קשה ועמית שלנו הוא אדם עדין. ועסוק. אין לו זמן לצאת לשטח. זה לעיתונאים כמו איתי אנגל, רונן ברגמן ובני הדור הישן. עמית שלנו יודע הכל, מהבית. מהספה.

וזו, אם תרצו, באמת על קצה המזלג, סיפורה של העיתונות הישראלית. מנחום ברנע שיוצא בבוקר קפוא בירושלים להסתכל מקרוב על שלד של אוטובוס, כדי להיטיב לכתוב את טורו ביום שישי, שלד של אוטובוס שבצירוף מקרים מזעזע שוכבת בו גופתו הדוממת של בנו, ועד לעמית סגל שלא טורח לצאת מהאולפן ומתיימר מהכורסה לקבוע כמה אנשים יש בקפלן או ,לספר את סיפורה של העיתונות הישראלית".

האחד עיתונאי ענק, עם סטנדרטים שנחצבו באבן, מגדלור של יושרה עיתונאית, השני פטפטן קטן, יהיר וזחוח, עם סטנדרטים שצויצו בטוויטר ואפס מחוייבות לעובדות או ליושרה עיתונאית.

הראשון, למרבית הצער, לקראת סוף דרכו בידיעות, השני פרשן העל של ערוץ 12, ידיעות אחרונות ולמעשה כל גוף תקשורת אחר. הראשון סיקר כל מלחמה ממלחמות ישראל עמוק מהשטח, השני היה הכי קרוב לסכנת חיים כשחווה ערב גיבוש בפיינטבול. אם בכלל.

מנחום ברנע שיוצא בבוקר קפוא בירושלים להסתכל מקרוב על שלד אוטובוס כדי להיטיב לכתוב את טורו, ועד לסגל שמתיימר מהכורסה לקבוע כמה אנשים יש בקפלן או "לספר את סיפור העיתונות הישראלית"

ועד שזה לא ישתנה, עד שהתקשורת שלנו לא תחזור לכתבים אמיתיים, עיתונאים שרודפים אחרי סיפורים ולא אחרי אג'נדה, מדווחים מהג'בלאות ולא מהכורסאות, נישאר עם העמית סגלים ועם המראה העקומה בה הם מנסים לשקף לנו את המציאות.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, חבר הקואליציה לביטחון אזורי. לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.