הקיץ עבר, ואנו לקראת הימים הקדושים ביותר של הלוח השנה היהודי.
במהלך החודש האחרון התקיימו דיונים משמעותיים בפלטפורמות ובפורומים יהודיים שונים סביב נושא עברייני מין ומקומם בחיים היהודיים. רבים דנו האם ומתי ניתן לאפשר לעברייני מין לחזור לחיים הקהילתיים היהודיים. לטעמי, הנושא הבסיסי של כל אחת מהשיחות הללו הוא – האם יש מקום לסלוח לפוגעים מינית? ואם כן, איפה, מתי ואיך?
רבים דנו האם ומתי ניתן לאפשר לעברייני מין לחזור לחיים הקהילתיים היהודיים. לטעמי, הנושא הבסיסי של כל אחת מהשיחות הללו הוא – האם יש מקום לסלוח לפוגעים מינית? ואם כן, איפה, מתי ואיך?
למרות שאני מעריכה את השיחות שמעלות את הנושאים הללו לתודעה ולמיקוד הציבוריים, אני מאמינה שהם לעתים קרובות לא במקום ומפספסים כמה מהעקרונות המרכזיים במשמעותן של התשובה והסליחה ביהדות.
אמנם אני בשום פנים ואופן לא סמכות רוחנית, והפורום הזה לא נותן מספיק מקום וזמן לדון במלואו בנושא מורכב כל כך, אבל אני חושבת שחשוב להרהר בכמה היבטים של תשובה בתחום הפגיעות המיניות סביב ראש השנה ויום כיפור.
ראשית, אני רוצה להתחיל בתזכורת לכך שהדיון בנושא הסליחה יכול להיות טריגרי עבור נפגעי פגיעה מינית ויקיריהם. למרבה הצער, רבים מהדיונים בפורומים הציבוריים מתעלמים מנקודה זו, ולכן לא רק שהדיון לא יעיל – אלא אף יכול להיות אכזרי.
יש עוד היבט שנשכח לעתים קרובות. תומכי הפוגעים מציגים בקביעות לכף זכות את הטיעון של הספק, כי הם "כנראה עשו תשובה". עם זאת, אחד מעיקרי הסליחה הבסיסיים ביותר במסורת היהודית היא העובדה שחטאים בין בני אדם אינם נסלחים בנקל לפני שהאדם שנפגע סלח לפוגע.
במילים פשוטות, תשובה לא מתאפשרת ללא הכרה בעוולה, התנצלות וניסיון לתקן עם הנפגע. זה בלתי הגיוני שמתעלמים מהמושג הבסיסי הזה, ולכן העמדות האלו הן לא הלכתיות, וניסיון שקוף למניפולציה בחסות הדת.
תשובה לא מתאפשרת ללא הכרה בעוולה, התנצלות וניסיון לתקן עם הנפגע. זה בלתי הגיוני שמתעלמים מהמושג הבסיסי הזה, ולכן העמדות האלו הן לא הלכתיות, וניסיון שקוף למניפולציה בחסות הדת
הניסיונות האלו נעשים יומרניים עוד יותר; לעתים קרובות אני שומעת מקורבנות שאומרים להם "עזוב את זה בשקט" או "למה אתה לא ממשיך הלאה?", כאשר המושג "תשובה" משמש להצדקת הטיעון: "להשאיר את העבר בעבר".
זה נכון לחלוטין שחלק מהנפגעים מחליטים להתמקד בריפוי האישי שלהם ולא "לפתוח דברים" מול הפוגע שלהם. אך זו צריכה להיות הבחירה של כל נפגע מה לעשות. וצריך לתמוך בו בהחלטתו ובקצב שלו. אבל חייבים להפריד בין ההחלטה הזו, המגיעה ממקום של ריפוי וצמיחה אישיים – מהסוגייה של סליחה או תשובה.
למעשה, אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת. הרמב"ן בהלכות דעות אומר אמירה, שיש הרואים בה שנויה במחלוקת.
"כשאדם אחד חוטא לרעהו, [הקורבן] לא צריך לשנוא שנאה ולשתוק… אלא חובה עליהם לדבר [אל העבריין] ולומר, 'למה עשית כך וכך ולמה חטאת אותי [בכך]?'".
ניתן בהחלט להבין זאת כאילו הרמב"ם מטיל את נטל פתיחת התשובה על הקרבן. אפשר גם להבין את זה כמעצים קורבנות, מעודד אותם להשמיע את כאבם ולדרוש את ההתנצלות, ההכרה והאישור המגיעים להם. הרמב"ם מזכיר לנו שלחץ על נפגעים – "פשוט עזוב את זה" – זה יותר מאשר לא נחמד, זה נוגד את ההלכה.
תחום נוסף בו נעשה שימוש מניפולטיבי בתשובה מול קורבנות הוא הלחץ המופעל עליהם לסלוח לפוגע בהם. אבל ה"שולחן ערוך" דן ברעיון שדחיית הסליחה יכולה להיות חשובה ואף להועיל לחוטא, כשהיא עוזרת לו לתפוס את חומרת מעשיו.
גם הלחץ המופעל על נפגעים לסלוח לפוגעים הוא שימוש מניפולטיבי בתשובה. אבל ה"שולחן ערוך" דן ברעיון שדחיית הסליחה יכולה להיות חשובה ואף להועיל לחוטא, כשהיא עוזרת לו לתפוס את חומרת מעשיו
בחברה שבה זה עדיין כל כך נפוץ לשמוע אנשים מבינים מתעללים – דחיית הסליחה יכולה לעזור לעבריין להבין שלא ניתן לפטור את מעשיו או "לתקן" אותם בקלות. אלה שמאמינים שהם עוזרים איכשהו למצב על ידי כפיית סליחה מתעלמים מהמציאות של התעללות, מתאכזרים לקורבן ולא יעילים כלפי המתעלל.
בסופו של דבר, כאשר דנים בסוגיות סביב תשובה וסליחה בכל הנוגע להתעללות מינית, חשוב לזכור שלא יכולה להיות תשובה כל עוד האוטונומיה, הריפוי והרצונות של הנפגע/ת אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות. זה תמיד קודם.
שנזכה לראות שנה של שלום, של ריפוי, של צדק וחסד. ושתהיה לנו החוכמה והרגישות לתמוך בקורבנות במה שנכון וטוב להם.
שאנה אהרונסון היא מנכ"לית מגן לקהילות, מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בחברה החרדית, הפועל ליצירת קהילות מוגנות. היא בעלת תואר Bs. בפסיכולוגיה, כמו גם הסמכה והכשרה בייעוץ לליווי חינוכי, מניעת התעללות וטיפול IFS. ניסיונה החל בהדרכת נוער בסיכון וכעוזרת מנהלת ב"צופיה", בית מגורים טיפולי לנערות מתבגרות. היא מתנדבת כמאמנת לדיני אישות יהודיים ועוזרת לידה לנשים עם היסטוריה של פגיעה מינית ונפגעות אלימות. היא מתגוררת עם משפחתה במטה יהודה, ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולדעתי כאשר הפוגע עושה הכל כדי להשתנות: חרטה על המעשה וקבלה להבא, טיפולים של שנים, קבוצות יעודיות ושירות מבחן ארוך והליכים משפטיים קשים, ריצוי עונש, תשלום פיצויים לנפגעים, "חרם חברתי" ארוך, שיקום קשה וחזרה לחברה(עם עבר פלילי). והוא מבין את חשיבות התהליך ומקבל אחריות. אחרי כל זה הוא יכול להאמין שהוא עשה תשובה שלמה באמת, ושהוא אדם אחר. לצערו אין הוא יכול ליצור קשר עם הקרבן כי ברור לו שהקרבן לא ימחול לא לעולם וזה מובן- למה שימחול לו בכלל אחרי שנהרסו לו החיים? לכן, הוא לא מעז לעשות את הצעד הזה. אבל זה לא משנה כבר כי הוא מבחינתו עשה את כל המאמצים הדרושים בתהליך התשובה. והמשך נבירה בעבר שלו היא עצת היצר שרוצה לגרום לדשדש ולהתבחבש בחטא- וזה ממש איסור.
לדעתי כאשר הפוגע עושה הכל כדי להשתנות: חרטה על המעשה וקבלה להבא, טיפולים של שנים, קבוצות יעודיות ושירות מבחן ארוך והליכים משפטיים קשים, ריצוי עונש, תשלום פיצויים לנפגעים, "חרם חברתי" ארוך, שיקום קשה וחזרה לחברה(עם עבר פלילי). והוא מבין את חשיבות התהליך ומקבל אחריות. אחרי כל זה הוא יכול להאמין שהוא עשה תשובה שלמה באמת, ושהוא אדם אחר. לצערו אין הוא יכול ליצור קשר עם הקרבן כי ברור לו שהקרבן לא ימחול לא לעולם וזה מובן- למה שימחול לו בכלל אחרי שנהרסו לו החיים? לכן, הוא לא מעז לעשות את הצעד הזה. אבל זה לא משנה כבר כי הוא מבחינתו עשה את כל המאמצים הדרושים בתהליך התשובה. והמשך נבירה בעבר שלו היא עצת היצר שרוצה לגרום לדשדש ולהתבחבש בחטא- וזה ממש איסור.