לעקרון הכרעת הרוב יש שתי הצדקות שונות בתכלית, שמגיעות מעולמות רעיוניים שונים. ההצדקה אותה נאמץ תקבע באיזו מין מדינה נחיה.

*  *  *

עקרון הכרעת הרוב הוא אינטואיטיבי, כיוון שכבר כילדים הוא איפשר לנו לפתור סכסוכים בדרך לא אלימה. כאשר שתי קבוצות ילדים, אחת גדולה והשנייה קטנה, מתווכחות על הדרך בה יש לשחק בחצר, הילדים מבינים שהקבוצה הגדולה יותר יכולה לנצח אם תפעיל אלימות. עקרון הכרעת הרוב מאפשר לחסוך אלימות כזו: הוא נותן הערכה מקורבת לתוצאה הצפוייה של הסכסוך, מבלי שיהיה צורך להכות זה בזה בפועל.

כאשר שתי קבוצות ילדים, אחת גדולה והשנייה קטנה, מתווכחות על הדרך בה יש לשחק בחצר, הילדים מבינים שהקבוצה הגדולה יותר יכולה לנצח אם תפעיל אלימות. עקרון הכרעת הרוב מאפשר לחסוך אלימות כזו

גם אצל מבוגרים, עקרון זה משמש כמנגנון יעיל לפתרון סכסוכים. ואולם, זהו רק מנגנון אחד מכמה מנגנונים אפשריים, כמו הגרלה, פנייה לדמות סמכותית, או הכרעה לפי כמות ההשקעה הכספית בנושא – "בעל המאה הוא בעל הדעה". מדוע לבחור דווקא במנגנון הכרעת הרוב? כדי להבין זאת, נידָרש לנימוקים טובים יותר למנגנון הזה.

האדם כריבון

נימוק אחד לעקרון הכרעת הרוב מכיר בדעותיהם של האנשים הפרטיים כבעלות ערך. ההחלטה שתתקבל צריכה להתחשב בדעות הללו, ועקרון הכרעת הרוב הוא המנגנון הפשוט ביותר שבו הדבר יכול להתבצע.

מדוע בעצם להתחשב בדעותיהם של כלל האנשים? מה רע בכפייה של רצונו של אדם אחד על אחר? התשובה לכך היא הבסיס למוסר האנושי. אנחנו מבינים אותה אינטואיטיבית, אבל קשה לנו לנסח אותה במילים. קאנט, פילוסוף גרמני שפעל בסוף המאה ה-18, הציע לכך ניסוח מבריק:

לדעתו כל יצור בעל תבונה הוא "תכלית לעצמו". אנחנו משתמשים בדברים רבים בתור אמצעים למטרות שונות, למשל מגדלים גזר כדי לאכול אותו או מטפלים במכונית כדי לנסוע בה. כל דבר הוא אמצעי עבור דבר-מה אחר, מלבד יצורים תבוניים: אלה הם לא רק אמצעים עבור משהו אחר, אלא תכליות בעצמם, שאינן מכוונות לדבר-מה חיצוני. ב"יצורים תבוניים" קאנט התכוון כנראה לבני אדם בלבד, אך אפשר להרחיב את הרעיון שלו לכל יצור אשר מסוגל להרגיש ולחוות.

אם כל אדם הוא תכלית לעצמו, איך אפשר להצדיק שיטה פוליטית שבה אדם חייב לציית לשלטון? בשיטה הפוליטית האידיאלית, כל אדם הוא ריבון לעצמו: אין שלטון חיצוני לאדם שהוא ריבון מעליו, כי האדם צריך להיות הסמכות היחידה לגבי עצמו. יתר על כן, התפקיד היחיד שיכול להיות לשלטון הוא להבטיח את ריבונותו של האדם – למשל, כדי להגן עליה מפני אחרים.

כדי לאפשר זאת, כל מי שנתון תחת מרותו של השלטון חייב להיות גם שותף בו. כל תושב במדינה חייב להיות גם אזרח אשר בוחר את הממשלה. כך יש לו חלק בכל החלטה של הממשלה, וכאשר הממשלה כופה עליו את החלטותיה, זהו למעשה הוא עצמו אשר כופה את ההחלטות על עצמו. יתר על כן, הכפייה הזו מוצדקת משום שהיא נועדה מלכתחילה להגן על חירותו.

כל תושב במדינה חייב להיות גם אזרח אשר בוחר את הממשלה. כך יש לו חלק בכל החלטה של הממשלה, וכאשר הממשלה כופה עליו את החלטותיה, זהו למעשה הוא עצמו אשר כופה את ההחלטות על עצמו

אלה הם העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה הליברלית: העקרון הראשון הוא זכות בחירה אוניברסלית – ללא תלות במין, גזע, עַם או דת – לכל מי שכפוף לשלטון; אסור שיהיה הבדל בין יובל למוחמד, כל עוד שניהם כפופים לאותו שלטון, בין אם נולדו בתוך הקו הירוק או מעבר לו.

העקרון השני הוא זכויות אדם, שיבטיחו מעורבות מינימלית של השלטון בחייו של האדם. לבסוף, מטרתה של המדינה אינה לממש ייעוד היסטורי כלשהו, אלא להבטיח את חירותם של כלל תושביה. כיצד תוגדר חירות כזו – למשל, האם עליה לכלול חינוך חינם – זהו וויכוח פנימי בין מצדדיה של הדמוקרטיה הליברלית.

משיח עכשיו

לפי נימוק שני לעקרון הכרעת הרוב, יש ערך דווקא לציבור בכללותו, כיחידה אחת, ולא כמורכב מפרטים. דעתו הפרטית של כל אדם אינה מעניינת כשלעצמה, אלא רק דעת הקבוצה כולה. לכן אפשר לדבר על "דעת העם" באופן נפרד מדעותיהם הפרטיות של האנשים בו.

כיצד ייתכן שהקבוצה חשובה יותר מן הפרטים המרכיבים אותה? הדבר אפשרי רק אם יש בקבוצה איכות כלשהי החורגת מעבר לפרטים הללו. איכות מיוחדת כזו חורגת ממה שנגלה לעין, ומקורה צריך להיות מיוחד בהתאם – בשורשים היסטוריים קדומים או בהתערבות אלוהית.

לקבוצה זמנית ואקראית, כמו מחזיקי תעודת הזהות הישראלית, אין איכות כזו; היא תיתכן רק בקבוצה היסטורית מיוחדת, כמו העם היהודי, שנבחר לכאורה בידי האל. לכן בשיטה זו אין מדברים בדרך כלל על "רוב האזרחים", אלא על "רוב העם"; ועקרון הכרעת הרוב מממש את המחשבה, שייעודו ההיסטורי של העם חשוב יותר מרצונם האינדיבידואלי של בניו ובנותיו.

בשיטה זו אין מדברים בדרך כלל על "רוב האזרחים", אלא על "רוב העם"; ועקרון הכרעת הרוב מממש את המחשבה, שייעודו ההיסטורי של העם חשוב יותר מרצונם האינדיבידואלי של בניו ובנותיו

באורתודוקסיה היהודית נפוץ הרעיון, לפיו להכרעתו של העם יש משמעות תיאולוגית; רעיונות דומים קיימים גם אצל עמים אחרים. הוגים גרמניים שונים נתנו תפקיד הסטורי מיוחד לעם הגרמני, והאמינו בקיומו כישות על-טבעית עתיקה. ב-1808 כתב הפילוסוף הגרמני פיכטה ש"האלוהי" מתגלה בעם, ורק באמצעות העם יכולים חיי האדם להתחבר אל הנצח. למעשה, אין ערך לחיים בלי האומה.

הרוב חשוב משום שהוא מייצג את רוחו של העם – אותה ישות מיסטית, שיש לה תפקיד הסטורי מיוחד. אבל לא כל בני העם חייבים להיות מייצגים אותנטיים שלו: בוגדים, מתבוללים, וכל מי שאינו מבין את תפקידו ההסטורי של העם – אינם מייצגים את רוחו, ואין סיבה להתחשב בדעתם.

ואם כך, אז ייתכנו גם אנשים הפוכים, שמייצגים את רוח העם באופן אותנטי במיוחד. נציג אותנטי כזה של העם יראה נכוחה את תפקידו ההסטורי ויוביל את המדינה באופן מיטבי; העם עצמו יכול לבחור לוותר על חירותו ולתת את קולו למנהיג מסוג זה. ואכן, חשיבה כזו מובילה לעיתים קרובות לתמיכה במנהיגים אוטוקרטיים.

כך קרה לבני ישראל, שתבעו משמואל להמליך עליהם מלך; כך קרה גם במשטרים פשיסטיים במאה העשרים, בהם המנהיג העליון ייצג בגופו את העם. המנהיגים הללו לא פעלו נגד רצונו של "העם" – אדרבא, לשיטתם הם פעלו למימוש ייעודו ההיסטורי, כמו משיח אשר מוביל את עמו לגאולה.

גם מנהיגים "רכים" יותר, כמו פוטין או אורבן, מייצגים בגופם את העם. הנאמנות לרוח העם הופכת זהה לנאמנות אישית למנהיג; עקרון הכרעת הרוב מתגלם בעקרון הציות למנהיג, מנהיג אשר נבחר פעם, בעבר, בידי הרוב.

גם מנהיגים "רכים" יותר, כמו פוטין או אורבן, מייצגים בגופם את העם. הנאמנות לרוח העם הופכת זהה לנאמנות אישית למנהיג; עקרון הכרעת הרוב מתגלם בעקרון הציות למנהיג, מנהיג אשר נבחר פעם, בעבר, בידי הרוב

תכלית לעצמו או תכלית לעמו?

עקרון הכרעת הרוב משותף לשתי שיטות מחשבה שהן, למעשה, הפוכות בתכלית. האחת מבוססת על הרעיון שכל אדם הוא "תכלית לעצמו" וריבון על חייו. בשיטה זו על המדינה לשרת את הפרט, ויחד עם עקרון הכרעת הרוב חייבים לבוא רעיונות של זכויות אדם וזכות בחירה אוניברסלית.

בשיטה השנייה הכרעת הרוב מממשת את רוחו של העם, והיא באה יחד עם הכרה בייעוד הסטורי ייחודי ובמחוייבות לנאמנות מוחלטת. בשיטה זו, העם ומדינת הלאום עומדים מעל הפרט; האדם יכול לממש את עצמו רק דרך האומה.

העימות המתחולל במדינת ישראל אינו בשאלה אם לבית המשפט יש סמכות לפסול חוק כזה או אחר. זהו מאבק בין התפיסה הדמוקרטית-ליברלית של עקרון הכרעת הרוב, ובין התפיסה הפשיסטית-משיחית של אותו עקרון עצמו.

דני גליק הוא ד"ר לפיסיקה, עם ניסיון בביולוגיה ובלמידה ממוחשבת, מומחה לראייה ממוחשבת, ועובד כיום במחשוב קוונטי. נשוי ואבא לשני ילדים. מעורב במחאת התלפיונים בחצי השנה האחרונה.