התקפת חמאס על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה ב-7 באוקטובר, בדומה למתקפת הפתע של צבאות מצרים וסוריה על כוחות צה"ל בתעלת סואץ וברמת הגולן ב-6 באוקטובר 1973, משקפים כשלון מובהק של ההרתעה הישראלית.
הדמיון המצמרר של התבוסה בימים הראשונים של שתי המלחמות והכאב הרב בחברה הישראלית על המחיר הכבד ששולם אז במחיר חיילי צה"ל ועתה בחיי אזרחים וחיילים, מצביע על כשל מנהיגותי עמוק ומתמשך בכל הקשור לניהול מדיניות הביטחון של ישראל, ובעיקר על הישענות יתר על אסטרטגיית הרתעה כתחליף למדיניות לפתרון סכסוכים.
האסטרטגיה של הרתעה נוסחה לראשונה על ידי אנשי אקדמיה בתחום היחסים הבינלאומיים בהקשר הנשק הגרעיני. הרעיון הבסיסי פשוט: כוח ההרס של הנשק הגרעיני הוא נורא כל כך שאין כל מטרת מלחמה שתצדיק את המחיר הכבד של מלחמה גרעינית.
ההצלחה של רעיון הרתעה כדרך להימנע ממלחמות בהקשר הגרעיני, אומץ במהרה על ידי מקבלי החלטות גם במישור הקונבנציונאלי, למרות ההבדלים העצומים בין הרתעה גרעינית לקונבנציונאלית.
ההצלחה של רעיון הרתעה כדרך להימנע ממלחמות בהקשר הגרעיני, אומץ במהרה על ידי מקבלי החלטות גם במישור הקונבנציונאלי, למרות ההבדלים העצומים בין הרתעה גרעינית לקונבנציונאלית
בשני העשורים הראשונים לקיומה, מדינת ישראל נשענה על הרתעה קונבנציונאלית ובראשית שנות ה-70 של המאה העשרים נוספה לה – על פי מקורות זרים – הרתעה גרעינית לא מוצהרת.
ההישענות הישראלית הנרחבת על הרתעה כאסטרטגיה מרכזית לניהול הסכסוך עם מדינות ערב, הפכה את המלחמות והעימותים במזרח התיכון כ"שדה ניסויים" לבחינת תיאוריות וסוגיות שונות בחקר אסטרטגיית ההרתעה הקונבנציונאלית.
להרתעה גרעינית וקונבנציונלית יש לכאורה מטרה אחת משותפת: מניעת מלחמה ושינוי הסטטוס קוו באמצעים צבאיים. בפועל, ההרתעה הגרעינית הופכת בזמן משבר לרלוונטית לשני הצדדים רק במקרה איום גרעיני או קיומי מובהק מבחינת המדינה המרתיעה.
הרתעה קונבנציונלית היא מורכבת הרבה יותר. היא מבוססת על תפיסות הצדדים את מאזן הכוחות ביניהם; הערכות מודיעיניות של כוונות היריב ("קונספציה") שלעתים עשויות להיות שגויות ("מיסקונספציה"); שיקולי פוליטיקה פנימית של המרתיע והמורתע; חישובי עלות־תועלת מורכבים של הצד השוקל יציאה למלחמה; ועוד.
ההרתעה הישראלית בשנות כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלה הייתה סיפור הצלחה. מנגד, שנים ספורות לאחר פרישתו, במאי 1967, קרסה ההרתעה הישראלית עם כניסת כוחות מצרים לסיני ופרוץ מלחמת ששת הימים, אולם היא לא לוותה במתקפת פתע.
ההרתעה הישראלית בשנות כהונתו של בן-גוריון כראש ממשלה הייתה סיפור הצלחה. מנגד, שנים ספורות לאחר פרישתו, במאי 1967, קרסה ההרתעה הישראלית עם כניסת כוחות מצרים לסיני ופרוץ מלחמת ששת הימים
תוצאות הניצחון הישראלי במלחמת יוני 1967, ששינו את פני המזרח התיכון בהרבה מובנים, לא גרמו לראשי הממשלה בישראל לדורותיהם ליזום חשיבה מחודשת לשם עדכון מדיניות הביטחון – בסוגיות כגון השלכות העומק האסטרטגי שהשיגה ישראל בחזית הדרום, או השליטה על עם אחר במזרח – והתאמתה לנסיבות שהשתנו.
![צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/06/AP6706060461-1024x640.jpg "צה"ל אוסף שבויי מלחמה ברצועת עזה ביום השני של מלחמת ששת הימים, 6 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)")
התקפת הפתע של מצרים וסוריה על ישראל באוקטובר 1973 הייתה המקרה הראשון שבו ישראל שילמה מחיר כבד ביותר בחיי אדם ועלויות כלכליות בשל הישענות על אסטרטגיית הרתעה במקום אימוץ מדיניות לפתרון הסכסוך. הסיפור ההיסטורי העגום של הנסיבות הפוליטיות שהובילו למלחמה ההיא נחקרו וידועות היטב, ולא אחזור עליו.
המקרה השני, בנסיבות חמורות יותר ובמחיר גבוה יותר בחיי אזרחים וחיילים, היה התקפת חמאס בשמחת תורה.
שתי המלחמות הללו, בהבדל של 50 שנים בדיוק, הן ביטוי לאחד הכשלים הבולטים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל: ההישענות הרבה של מקבלי ההחלטות על הרתעה כתחליף למדיניות.
שתי המלחמות הללו, בהבדל של 50 שנים בדיוק, הן ביטוי לאחד הכשלים הבולטים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל: ההישענות הרבה של מקבלי ההחלטות על הרתעה כתחליף למדיניות
היכולות הצבאיות החזקות שבנתה ישראל אפשרו עם השנים לכמה מראשי הממשלה להימנע מגיבוש מדיניות פרו־אקטיבית לפתרון הסכסוך, ובמקום זאת לבחור בשמירה על הסטטוס קוו כברירת מחדל.
במהלך שני העשורים שחלפו מאז מלחמת אוקטובר 1973, מוקד הסכסוך במזרח התיכון עבר מהסכסוך הבין מדינתי בין ישראל למדינות ערב חזרה לסכסוך הפנימי מול הפלסטינים.
מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, הייתה העימות הצבאי הראשון מיני רבים בין ישראל לפלסטינים שחלקם כונו "אינתיפאדה" ועימות השיא – נכון לעכשיו – היה ההתקפה הקשה של חמאס על יישובי הדרום. לא במפתיע, גם בזירה מול הפלסטינים המשיכה ישראל לאמץ אסטרטגיית הרתעה כתחליף למדיניות לפתרון הסכסוך.
יצחק רבין היה ראש הממשלה הראשון שהפנים כי אין די בהישענות על הרתעה בזירה הפלסטינית. כראש ממשלה בתחילת שנות ה־90, הוא הגיע לתובנה החשובה, שלפיה לעוצמה צבאית ולהישענות על אסטרטגיית הרתעה קונבנציונלית (וגרעינית) צריכה להיות בסופו של יום מטרה מדינית.
כראש ממשלה בתחילת שנות ה־90, רבין הגיע לתובנה החשובה, שלפיה לעוצמה צבאית ולהישענות על אסטרטגיית הרתעה קונבנציונלית (וגרעינית) צריכה להיות בסופו של יום מטרה מדינית
הרתעה מוצלחת היא אמצעי להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב והפלסטינים – לא מטרה בפני עצמה לשמירה על הסטטוס קוו הטריטוריאלי.
מנחם בגין ורבין היו ראשי הממשלה הראשונים שחתמו על הסכמי שלום עם מדינות ערביות. יצחק רבין חתם גם על הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ושילם על כך בחייו. אהוד ברק ניהל משא ומתן על הסכם לסיום הסכסוך עם סוריה ועם הפלסטינים בהנהגת יאסר ערפאת, ובשני המקרים לא הושגו הסכמים.
אריאל שרון התעלם לחלוטין מיוזמת השלום הסעודית־ערבית משנת 2002, אימץ מדיניות בעייתית למדי של מהלך של נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה, ללא הסכם. אהוד אולמרט ניהל משא ומתן עם הפלסטינים בהנהגת מחמוד עבאס, אולם שיחות אלו לא הגיעו לכלל הסכם. הם לפחות ניסו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכיהן בתפקיד יותר שנים מכל ראשי הממשלה שקדמו לו, נשען לחלוטין על הרתעה צבאית כתחליף למדיניות למציאת פתרון בדרכי שלום בסכסוך עם הפלסטינים. מחדל 2023 הוא כולו פרי התנהלותו בתפקיד ב-14 השנים האחרונות.
פרשנים פוליטיים מציגים בהרחבה את מניעיו ואין צורך לחזור על הדברים. אני נוטה לקבל את הגרסה, שהמוטיבציה העיקרית שמניעה את נתניהו בקבלת ההחלטות שלו היא לא טובת המדינה או העם אלא האובססיה שלו להישאר בתפקידו בכל מחיר.
נתניהו מכיר היטב את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ויודע שראשי ממשלה רבים בישראל איבדו את תפקידם לאחר מלחמות/אינתיפאדות לא מוצלחות או נכשלו במו"מ להשגת הסכם.
נתניהו מכיר היטב את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל ויודע שראשי ממשלה רבים בישראל איבדו את תפקידם לאחר מלחמות/אינתיפאדות לא מוצלחות או נכשלו במו"מ להשגת הסכם
על רקע זה, ומסיבות פוליטיות פנימיות ("שמירה על הבייס"), הוא דבק שוב ושוב ב"החזרת ההרתעה" ברצועה ובגדה ונמנע בעקביות מלהיפגש עם מנהיג הרשות הפלסטינית. נאום בר אילן היה שקר אחד מיני רבים. הוא אפילו לא ניסה.
הרתעה כללית היא כלי אסטרטגי מרכזי המסייע בניהול סכסוך מתמשך, אך היא אינה תחליף למדיניות לפתרון בדרכי שלום של סכסוך בין מדינות או של סכסוך פנימי.
במחקרים על הרתעה קונבנציונלית נטען שהיא צפויה להיכשל אם היא אינה מלווה בצעדים מדיניים לצמצום העימות והתחשבות במצוקותיו של היריב המורתע.
המחיר ששילמו הנרצחים בעוטף עזה קשורים – מלבד לאידיאולוגיה והקיצוניות של חמאס – למצור הנמשך על הרצועה ולמצוקות החיים של תושבי עזה מאז הנסיגה הישראלית.
יש לומר ביושר: האחריות על המצב הקשה בעזה מאז 2007 מוטלת בעיקר על חמאס – שהיא תנועה קיצונית, אסלאמית פונדמנטליסטית – אך במידת מה גם בשל המצור שישראל הטילה על הרצועה לאחר הנסיגה החד-צדדית שלה.
האחריות על המצב הקשה בעזה מאז 2007 מוטלת בעיקר על חמאס – שהיא תנועה קיצונית, אסלאמית פונדמנטליסטית – אך במידת מה גם בשל המצור שישראל הטילה על הרצועה לאחר הנסיגה החד-צדדית שלה
קשה לדמיין התקפה רצחנית כזו על ישובי העוטף, אם הרצועה הייתה פורחת ומשגשגת כמחוז הדרומי של מדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום עם ישראל ומצרים עם נמל מודרני, שדה תעופה בים, הכנסות משדה הגז מרין, מתיירות, ומאפיינים אחרים של חברה מודרנית.
הדרך לצאת מהתבוסה והשבר הנורא שפקד את ישראל בשמחת תורה ולהשתקם כחברה ומדינה חייבת לעבור בארבע תחנות מרכזיות:
- המתקפה הקרקעית בעזה צריכה להיות ממוקדת, תוך חסכון מרבי בחיי חיילים ואזרחים לא מעורבים ברצועה;
- כניסה למו"מ מואץ בתיווך בינלאומי על החזרת כל האזרחים והחיילים החטופים בכל מחיר; במקביל, ישראל צריכה לבקש מנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ומנהיגי מדינות מערביות אחרות ליזום הקמתו של כוח בינלאומי שיכלול חיילים ממדינות ערביות בחסות האו"ם אשר יקבל עליו את האחריות על השליטה ברצועה לתקופת ביניים ויקדם תכנית לשיקומה;
- הפלת הממשלה הכושלת ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, וקביעת בחירות בהקדם האפשרי;
- במערכת הבחירות, על הבוחרים לתבוע מכל המפלגות – למעט הסקטוריאליות – להציג במסע הבחירות את התוכנית שלהם להסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים.
אחרי הבחירות יש לקוות שהממשלה שתיבחר תפעל לסיום השליטה הממאירה בעם אחר. תכליתה הראויה של עוצמתה הצבאית הרבה של ישראל, פרט למניעת מלחמות, היא לאפשר ניהול משא ומתן לשלום שיהיה כרוך בפשרות למען הדורות הבאים.
ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחברו של הספר "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו