באיזה יום נתעורר כולנו ונגלה שהפסדנו. הפסדנו במלחמה כולה, וככל שהא מתמשכת אנחנו מפסידים יותר. ויום אחד, עוד ימים, שבועות, חודשים, נתעורר כולנו ונגלה שלא משנה כמה שלטים של "יחד ננצח" תלינו, ולא משנה כמה היו מי שנזהרו כל כך שלא להתווכח – מימין ומשמאל, ולא משנה כמה התגייסו למילואים, ולתמיכה בחיילים, ולתמיכה במפונים, ולהגן על ישראל ברשתות החברתיות – הפסדנו. נתעורר ונגלה שבבוקר השבעה באוקטובר הפסדנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים ומעמיקים את ההפסד.

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררה מדינת ישראל לאסון הגדול והנורא ביותר בתולדות המדינה. ככל שנקפו הדקות והשעות נחשפו עוד ועוד ממדי הזוועה של אותו היום. ותוצאות אותו היום היו כ-1,200 מתים וכ-260 חטופים, יישובים הרוסים ונטושים, שני בסיסי צבא שנכבשו ומדינה בהלם מוחלט. מדינה שרגע לפני כן חשבו תושביה כי הם חיים במדינה חזקה, חכמה, ומוגנת על ידי צבא חזק, עוצמתי ומטיל אימה על הכוחות המאיימים שסביבנו.

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררה מדינת ישראל לאסון הגדול והנורא ביותר בתולדותיה. מדינה שרגע לפני כן חשבו תושביה כי הם חיים במדינה חזקה, חכמה ומוגנת על ידי צבא חזק, עוצמתי ומטיל אימה

בשבעה באוקטובר גילינו כי הצבא לא חזה את התקפת חמאס (ובהמשך גילינו כי היו התראות לרוב) ולא הצליח לעצור את פלישת המאס (למרות שמדובר בארגון טרור קטן, מול צבא גדול), וכי במשך מעל 24 שעות לא הצליח הצבא להתגבר על המצוד והמצור שהושם על יישובים בתוך גבול ישראל.

הפחד, החרדה והזוועה הביאו לתגובה אוטומטית. כזו שאפשר לקבל בהבנה מלאה מאזרח ואזרחית, אבל לא מהנהגה – צבאית ומדינית. אך אלו המשיכו באותו הקו היהיר שהביא אותנו לכאן. התעלמות מהאיומים הקיימים, אמון בכוחו של הצבא שיוכל לעשות, ובכן, הכל.

גם כנגד העדויות, העובדות, האפודים, ואמצעי הלחימה והאוכל שאינם. ולאחר כשבועיים של שיתוק לאומי, בו גיוס המילואים הביא למאות אלפים היושבים ולא עושים דבר – והמפונים מצאו עצמם מיטלטלים בין בתי הארחה ומלונות ולא מוצאים מנוח לאחר כל שעברו – התחילה ההתקפה בעזה.

האפוד המשטרתי שראיתי לא הותיר מקום לספק: חורי הקליעים חדרו אותו, שוטר שהיה לובש אותו היה מת. האפוד הזה התקבל ברכש שביצע המשרד לבטחון לאומי וכעת מתברר שרובו פסול והמשטרה מסרבת לגעת בו. ככה זה כשהמשרד משתלט על רכש שהוא לא אמור לעשות. התחקיר מתפרסם הבוקר ב @calcalist @HashomrimOrg pic.twitter.com/I7m4Jj4Qtd

— רוני זינגר roni singer (@roni_singer) December 31, 2023

ולמרות שבועות של המתנה – ראויה – לא נוסחו מטרות מלחמה למעט הכרזות מתלהמות ולא מעמיקות. "יחד ננצח" וכן "נשמיד את חמאס". האם אנחנו יכולים להשמיד את חמאס? לא. לא כך בכל אופן. ואפילו אנשי כוחות הביטחון שסבורים כי איכשהו הדבר אפשרי נותנים להישג הזה כמה שנים עד שיוגשם.

ולמרות שבועות המתנה לא נוסחו מטרות מלחמה, למעט הכרזות מתלהמות ולא מעמיקות. "יחד ננצח" ו"נשמיד את חמאס". האם אנחנו יכולים להשמיד את חמאס? לא. לא כך בכל אופן

האם יש לנו אפשרות להילחם כמה שנים? לא. כמה חודשים נוספים? לא. הצבא מותש, המדינה בגירעון. זה לא מצב ללחימה ארוכה, לא של שנים, לא של חודשים. ספק אם בעוד כמה שבועות יוכל צה"ל להיות אפקטיבי.

ולראייה, ראו את שקורה עכשיו ומאז השביעי באוקטובר. השמדנו כל כך הרבה מעזה, והרגנו מעל אחוז מתושבי הרצועה – לא הישג להתפאר בו. אבל חמאס לא הושמד, לא הוכחד ולא נוצח. הצבא שקוע עד צוואר בעזה, ולא מסוגל לעשות שום דבר נוסף.

ישובי גבול הצפון מופגזים יום-יום וישובים רבים, למעשה, נחרבו בעקבות ההפצצות. רק פינוי התושבים משם הציל את חייהם. אך ההתקפה היא יומיומית. למעשה, מלחמה במעמד צד אחד. והצד הוא חזבאללה, המפציץ ללא הפסק וללא הפרעה. וצה"ל לא עושה דבר.

משום שלא הצבא ולא ההנהגה המדינית מסוגלים לפתוח עתה חזית נוספת. כשצה"ל עמוק בעזה, ובמקביל פרוש לעייפה בגדה המערבית, שומר על כל מאחז בלתי חוקי שצריך היה להיות מפונה לפני שנים. חיילי סדיר ומילואים מותשים, לא יכולים להכיל מעמסה נוספת.

שלושה חודשים אל תוך המלחמה, מלחמה נגד ארגון טרור קטן, כן, לא צבא של מדינה שכנה, לא כוחות מאיימים עם חיל אוויר וים ושריון – אלא קבוצות גרילה ספורות שמסתתרים במשך שבועות בין אוכלוסייה אזרחית מפוחדת ומדוכאת. וצה"ל לא מצליח.

לא הצבא ולא ההנהגה המדינית מסוגלים לפתוח עתה חזית נוספת. כשצה"ל עמוק בעזה, ובמקביל פרוש לעייפה בגדה המערבית, שומר על כל מאחז בלתי חוקי שצריך היה להיות מפונה לפני שנים

אגב, צה"ל לא יכול היה להצליח – מעולם לא הצליח צבא זר לנצח ארגון טרור או גרילה שלא במדינתו. מעולם. ומדוע שדווקא צה"ל יצליח? ההנחה הייתה יהירות טהורה שעתה מתנגשת במציאות הבלתי נמנעת.

שקיעה בבוץ העזתי. סבל ומוות לעזתים – כולל חפים מפשע (שישנם, והרבה) כולל ילדים וילדות ונשים וזקנים. וכולל מאות חיילים מתים. אלפי משפחות הרוסות בעזה, חלקן נמחקו כליל. מאות משפחות הרוסות בישראל. ועוד היד נטוייה, מסתבר.

ובינתיים מעל מחצית החטופים עדיין בעזה. בעצם, אולי. כי אנחנו יודעים על אלו שמתו כבר. מידי חמאס, אבל גם מידי צה"ל. שלושה שנורו – בפעילות שהתבררה כהפקרות, אם לא פשע. ועוד בשביעי באוקטובר נורו ונהרגו כתריסר על ידי קצין בכיר, שמזלו שהוא בן הציונות הדתית ולכן ידידיו במגזר קמו להגנתו, לא משנה מה. אבל תחקירים שונים מדברים על עשרות של הרוגים מהפצצות וכוחות צה"ל. כמה מתו – אין לדעת. אבל מה שבטוח הוא ששלושה חודשים עברו והם לא שבו.

ובינתיים הגירעון גדל ומעמיק. גירעון שהמהפכה המשפטית והדרישות הקואליציוניות המופרעות, יצרו מלכתחילה. גירעון שהולך וגדל כתוצאה מהמפונים שפונו במספרים חסרי תקדים, מגיוס המילואים האדיר שמעטים ממנו שוחררו, מעסקים משותקים – ולא רק בדרום ובצפון. עסקי תיירות משותקים, השקעות רבות קפאו.

חלקן – פשוט כי המצב מסוכן, ומי רוצה לבוא למדינה במלחמה. חלקן, משום שהמצב רעוע ומי רוצה להשקיע במדינה במלחמה, שהנהגתה המדינית, הכלכלית, הצבאית בלתי יציבה. וחלקן, כי מעמדה הבינלאומי של ישראל בכי רע.

אגב, צה"ל לא יכול היה להצליח – מעולם לא הצליח צבא זר לנצח ארגון טרור או גרילה שלא במדינתו. מעולם. ומדוע שדווקא צה"ל יצליח? ההנחה הייתה יהירות טהורה שעתה מתנגשת במציאות הבלתי נמנעת

המצב בכי רע משום שאנחנו הורגים בעזה ללא רחם, ללא הבחנה, ללא מוסר. ורע משום שאנחנו מפסידים, וכשאנחנו מפסידים מעמדנו מתערער עוד יותר.

והאנטישמיות עולה ופורחת גם במדינות בהן לא שמענו על אנטישמיות מעולם. בארה"ב, אנגליה, צרפת, רוסיה – אנחנו רגילים לשמוע – אבל היא מתגברת. אבל הנה אירועים אנטישמיים גם באוסטרליה למשל. בכל העולם. וישראל משותקת, לא מסוגלת לסייע לעצמה, לתושביה, לאזרחיה, לקהילות יהודיות בעולם. אם בכלל הממשלה מעוניינת ומתעניינת בכך. ולרוב ניכר כי זה כלל לא מעניינם.

שלושה חודשים לאחר השבעה באוקטובר צה"ל מותש, מוגבל, לא מסוגל לפעול יותר משפעל. בלתי יצירתי, נכשל בהצלת החטופים, נכשל בהשבת הביטחון. לא מסוגל להגן על גבול הצפון. לא מסוגל לפעול בים סוף. פשוט לא יכול.

ממשלת ישראל מנותקת, עוסקת בפוליטיקה קטנה והעברת תקציבים למקורבים, מנותקת מהציבור ואיבדה את אמון הציבור. כנראה שמי שלא מקבל משכורת מאיזה גורם קואליציוני לא יתמוך ולא תומך בממשלת השמד הזו.

מאה ושלושים חטופים לא חזרו, ומי מהם עדיין בחיים? ישובי הדרום והצפון נחרבו ונחרבים – וצה"ל לא מסוגל לפעול ולעצור זאת. מעמדה של ישראל מדרדר, מצבנו הכלכלי בכי רע. הלכידות שלנו נחלשת ומתרופפת. אזרחים בחרדה עד כדי כך שאיש טוב, גיבור, יובל קסטלמן, נרצח על ידי חייל מקרי שרק רצה "לעשות איקס" על הנשק. וגם על החייל הזה נמצא מי שיגן.

3 חודשים לאחר ה-7 באוקטובר צה"ל מותש, מוגבל, לא מסוגל לפעול יותר משפעל. בלתי יצירתי, נכשל בהצלת החטופים, נכשל בהשבת הביטחון. לא מסוגל להגן על גבול הצפון. לא מסוגל לפעול בים סוף. פשוט לא יכול

ישראל מפולגת, חלשה, מותשת. הצבא מותש ופקודות מופרות בו. חיילים נושאים מסרים פוליטיים ומשום שהמסרים מתאימים לימין, הם לא מפסיקים. למרות שממלכתיות אין שם.

וככל שהימניות והלאומיות והלאומנות מעמיקות – כך מעמיקה חולשתנו. וככל שמעמיקה חולשתנו מעמיקות הימניות, הלאומניות, הגזענות. הקשר בין חולשה לימניות ברור – אבל לא לכלל הציבור המפוחד – ובצדק. מפחידים אותנו אז אנו מפחדים. מטלטלים אותנו ולכן אנו מותשים, עייפים, מיואשים.

ישראל הפסידה את המלחמה הזו, ובכל יום היא מפסידה עוד ויותר. ובאחד הימים נתעורר כולנו ונגלה כי הפסדנו. עד כמה נפסיד עד אז? האם נוכל להפוך את התהליך ההרסני הזה? האם נמצא בנו מספיק חמלה עבורנו אנו, עבור החטופים שנראה כי נשכחו מלב הממשלה? עבור תושבי עזה שנותרו ללא בית, או בני משפחה או נטולי חיים?

את הלחימה יש לעצור מיד. כי כל יום הוא העמקת ההפסד. את הממשלה יש להדיח מיד, כי ראשיה וחבריה מוכיחים את חוסר כשירותם להוביל ולקבל החלטות. אבל זה וזה לא צפויים לקרות מיד. ולכן מה שנותר הוא להמשיך להתריע.

כל יום שאנו ממשיכים במלחמת נקמה זו הוא יום שבו אנחנו, הישראלים, והם, הפלסטינים מפסידים. מפסידים חיים, מפסידים בריאות, מפסידים כסף, מפסידים הווה ועתיד אפשרי.

את הלחימה יש לעצור מיד. כי כל יום הוא העמקת ההפסד. את הממשלה יש להדיח מיד, כי ראשיה וחבריה מוכיחים את חוסר כשירותם להוביל ולקבל החלטות. אבל זה וזה לא צפויים לקרות מיד

ויום אחד נתעורר כולנו ונבין עד כמה הפסדנו במלחמה הזו. למרות שבכל כביש אפשר לראות שלט מאיר ובו כתוב "התנועה תקועה, יחד ננצח!". והתנועה תמשיך ותהיה תקועה. ונגלה שהפסדנו, יחד ובנפרד.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.