"בארץ להד"ם, פוסע לו אדם
ואור גדול זרוע על יומו
וכל תינוק נרדם, בארץ להד"ם
וארץ להד"ם בחלומו".

זה הוא הבית האחרון בשיר "ארץ להד"ם" של נעמי שמר. שיר נחמד, ביצועים נעימים, במיוחד זה של מירי אלוני.

כמה שנים אחרי פרסום השיר, השתמש בו דן מירון במסה שכתב על שיריה של נעמי שמר, ששמה היה "זמירות מארץ להד"ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו".

בתמצית – הוא הציג את השירים שכתבה בתור כאלו המייצרים מציאות כוזבת, להד"ם, ארץ ישראל שהיא אשליה של ארץ ישראל. כמו סימולקרה, אם נלך עד לז'אן בודריאר.

דן מירון השתמש בשיר במסה שכתב על שירי נעמי שמר – "זמירות מארץ להד"ם: מקומה של נעמי שמר בחיינו". בתמצית – הוא הציג את השירים שכתבה ככאלו המייצרים מציאות כוזבת, להד"ם, ישראל שהיא אשליה של ישראל

בעצם, ארץ להד"ם היא לא רק המקרה של שירי נעמי שמר, אשר נזקי האשליה שיצרה מוגבלים – אלא שנראה כי כמעט כולנו חיים באיזו ארץ מדומיינת. לא משנה כמה המציאות מתדפקת על דלתנו, כמה עוצמתית היא המציאות המגיעה אלינו – יש לישראלים – לציבור הישראלי, לעיתונאים הישראלים, לפוליטיקאים ישראלים, יכולת מדהימה לא לשבור את האשליה.

אלו לא רק תומכי בנימין נתניהו, שגם אחרי השבעה באוקטובר מצליחים למצוא כל אשם באסון שקרה, ובדשדוש המתמשך ובהרס הצפון – כל אשם, מלבד נתניהו וממשלתו.

אלו לא רק חברי הקואליציה שמספרים כי עוד רגע יהיה "ניצחון מוחלט" וכי "יחד ננצח", ולא נראה להם מוזר שראש ממשלה שם כובע אווילי של "ניצחון מוחלט" בצילום ממטוס ראש הממשלה היקר והמתפרק.

וכמובן, לדעת אנשי הקואליציה ועוזריהם, הבעיה היחידה היא שיש כאלו שמפריעים לאותו "יחד ננצח" ומאשימים את אחים לנשק ושקמה ברסלר והיועמ"שית ובג"ץ והשמאל ומה ומי לא.

אלו גם חברי אופוזיציה, שכשעלתה להצבעה ההצעה המוזרה של לא להקים מדינה פלסטינית, ברחו מאולם המליאה, וחלקם (אנשי מפלגות בני גנץ וגדעון סער) הצביעו נגד הקמת אותה מדינה (שהם עדיין, אחרי שנים, לא יכולים להציע לה כל אלטרנטיבה – כי, כמובן, אין).

ארץ להד"ם היא לא רק בשירי שמר, שנזקי האשליה שיצרה מוגבלים – אלא נראה שכמעט כולנו חיים בארץ מדומיינת. לא משנה כמה המציאות מתדפקת על דלתנו, יש לישראלים – יכולת מדהימה לא לשבור את האשליה

אלו גם אנשי אופוזיציה דוגמת יאיר לפיד, שטרח והודיע לאחר החלטת בית הדין בהאג:

"חוות הדעת של בית הדין בהאג היא מנותקת, חד צדדית, נגועה באנטישמיות ובאי הבנת המציאות בשטח. היא משרתת רק את הטרור האסלאמי ואת המערכה נגד ישראל".

כי הרי לדעתו, ולדעת רבים, אין כיבוש, והפלסטינים בכלל לא תחת כיבוש, וגם לא מגיעה להם מדינה משלהם, וגם השטח הוא בכלל של ישראל עוד מתקופת אברהם אבינו, וגם אנחנו לא אחראים בכלל למה שקורה בו, וגם המתנחלים קיצוניים ופרועים אבל אין אלימות מתנחלים (ולא משנה כמה סרטים של אלימות כזו ייראו).

כולנו רוצים לחשוב שאנחנו חיים במדינה, בחברה, בקולקטיב חיובי. האמריקאים עסוקים בלספר לעצמם שוב ושוב איך הם "המדינה מספר אחת בעולם", כאילו למישהו מלבדם אכפת מכך. וכך גם הישראלים.

אנחנו רוצים צבא חכם, חזק ומוסרי; אנחנו רוצים להיות צודקים; אנחנו רוצים שכולם ידעו שאנחנו רוצים שלום ורק הפלסטינים המעצבנים לא מאפשרים את זה. אנחנו רוצים שכולם ידעו שאפילו אם בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, עמיחי שיקלי ודומיהם הם שרי ממשלה – הרי שמה שהם אומרים בכלל-בכלל לא משקף את ישראל האמיתית. אבל מה שהיינו רוצים שיהיה אמיתי, הוא השקר, הוא הלהד"ם.

אנחנו רוצים שכולם ידעו שאפילו אם סמוטריץ', בן גביר, שיקלי ודומיהם הם שרי ממשלה – הרי מה שהם אומרים בכלל לא משקף את ישראל האמיתית. אבל מה שהיינו רוצים שיהיה אמיתי הוא השקר, הוא הלהד"ם

כולנו היינו שמחים אם כל מה שהיה להגיד על ישראל הוא שלאסף רפפורט יש חיוך יפה והוא נוסע באוטובוס למרות כל המיליארדים, ולספר כמה לעדן הראל היה קשה עם קריאות הבוז, ולהגיד כמה העולם לא מבין כמה קשה לנו, ולהגיד שהחיילות הישראליות הן גיבורות וכל הכבוד, לספר על מצעד הגאווה שיש לנו, אפילו בירושלים, לספר על זוכי נובל, על סופרים ומשוררים ובימאי קולנוע, ועל גל גדות ובר רפאלי וחוץ הים בתל אביב ואילת.

אבל האמת היא שהחיוך היפה של אסף רפפורט (וכל הכבוד לו) מייצג פערי השתכרות מטורפים שיש בישראל, במדינה שבה יש מעטים שיש להם הרבה, ורבים שקורסים תחת חובות.

והאמת שהעולם לא מבין כמה קשה לנו, כי בחודשים האחרונים השמדנו כמעט את כל עזה, הרגנו כארבעים אלף עזתים, וכל זה אחרי כמעט שישים שנות כיבוש שממשלות ישראל אפילו כבר לא מנסות לעשות כאילו אנחנו רוצים יום אחד לסיים.

האמת היא שקריאות הבוז לעדן הראל אולי לא נעימות לה, אבל הן על רקע של המלחמה האינסופית בעזה. ונכון שכל כך הרבה נשים צעירות עושות כל כך הרבה, ונהדר שלנשים יש מקום בצה"ל – שפעם לא היה, אבל זה לא רק חלק מכיבוש, אלא גם חלק מחברה שבחלקים גדולים ממנה הן מודרות ממרחבים ציבוריים – גם בצבא.

כולנו היינו שמחים אם כל מה שהיה להגיד על ישראל הוא שלאסף רפפורט יש חיוך יפה והוא נוסע באוטובוס למרות כל המיליארדים, ולספר כמה לעדן הראל היה קשה עם קריאות הבוז, וכמה העולם לא מבין כמה קשה לנו

והאמת שאת מצעד הגאווה כמעט כל חבר קואליציה מנסה לצמצם או להעלים או לפחות להשכיח – ואין בישראל לא חתונה ללהט"ב וגם לא חתונה אזרחית בכלל.

והאמת שזוכי הנובל שלנו הם אולי הישראלים האחרונים לזכות, כי רמת מערכת החינוך ורמת האקדמיה הולכת וצונחת, ובריחת המוחות בעיצומה ורק מתגברת מאז השבעה באוקטובר, וממשלות ישראל משקיעות הרבה יותר ברבני ערים ושכונות מאשר בתקנים אקדמיים.

והאמת שסופרים ומשוררים ובימאים שלא מתאימים לרוח השלטון הימני מוקצים ומותקפים. והאמת שחופי הים של תל אביב ואילת הם הרבה פחות בטוחים משהיינו רוצים לחשוב. והם גם לא כל כך נעימים.

הבעיה היא שהחיים בארץ להד"ם והבריחה מהמציאות הם דבר הרסני.

ההתעלמות הכרונית מהכיבוש ומהפלסטינים, העלתה את הממשלה הימנית הקיצונית הנוכחית שבה נציגי מאיר כהנא שולטים במשטרה, שמשך עשורים נדחפה עוד ועוד לפיזור הפגנות ושירות הממשלה. ואיך גם ההפיכה המשטרית מבית היוצר של הממשלה הזו, וגם כישלון השבעה באוקטובר וכל מה שבא אחריו – הם תוצר של התעלמות זו.

צה"ל שהיה פעם צבא מרשים, ערכי, צנוע ושהצליח מעל ומעבר למשאביו – הפך לצבא שמן ולא כל כך מוצלח – צבא שנכשל בשבעה באוקטובר ולא מצליח לספק ביטחון בדרום ובצפון.

האמת היא שהחיים באותה ארץ להד"ם שבה אנחנו וילה בג'ונגל, והערבים חיות אדם וממשלת ישראל לא מייצגת את מדינת ישראל, והכיבוש הוא תקלה קטנה – אם בכלל קיים, והחרדים בכלל שומרים על הגחלת, הבעיה עם כל אלו – שזה לא עובד. המציאות מגיעה אלינו.

זוכי הנובל שלנו הם אולי האחרונים, כי רמת מערכת החינוך והאקדמיה צונחת, ובריחת המוחות בעיצומה ומתגברת מאז ה-7 באוק', וממשלות ישראל משקיעות הרבה יותר ברבני ערים מאשר בתקנים אקדמיים

והבעיה, הבעיות, מחמירות גם משום שהן אפילו לא חלק מהדיון. כל חיסול של "בכיר" מביא עלינו מתקפת טילים ומרגמות, ועדיין אין אופוזיציה שתדרוש להפסיק להשתמש בכלי הגס והבלתי יעיל הזה. הכיבוש – כבר אמרנו, נכון? וגם צה"ל לא ישתפר אם לא נאפשר דיון ציבורי במה שהצבא עושה, מה הוא יכול ולא יכול וכמה עולה לנו.

תמיד נחמד שיהיה קצת אסקפיזם. ובחיינו המתישים והלחוצים נחמד לסיים יום עבודה עם בירה או סדרה קומית או תכנית ריאליטי לא מזיקה. אבל כשהציבור הישראלי ברובו, ובעיקר האנשים שחושבים שהם אופוזיציה חוזרים על הפזמון משירה של נעמי שמר:

"קח אותי עכשיו לשם, דרך לא אדע
אל ארץ זו חמדתי – ארץ להד"ם".

אז יש לנו בעיה. ראינו כמה גרוע יכול להיות, ואם לא נתעורר – יכול להיות גרוע יותר.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.