בעוד דרג מקבלי ההחלטות דוחה קבלת החלטה על חקירת האירועים שהובילו לטבח ה-7.10, מניח בימים אלה צוות אקדמי דו"ח חמור במיוחד על שקרה בחמ"לים הקדמיים בגזרת עזה, תחת הכותרת: דו"ח תיעוד חיילות בחמ"לים הקדמיים בגזרת עזה.

הצוות בראשות השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, פרופ' איילת הראל ופרופ' שיר דפנה תקוע, בחסות אוניברסיטת באר שבע והמכללה האקדמית אשקלון, פורס בעבודת מחקר הנשענת על עדויות החיילות בחמ"לים הקדמיים – את תמונת המצב כפי שהתרחשה בשעות הגורליות בהן פרצו אלפי מחבלים את הגדרות ושעטו למסע הרצח, ההרג, האונס והחטיפות.

עבודת מחקר, הנשענת על עדויות החיילות בחמ"לים הקדמיים – פורסת את תמונת המצב, כפי שהתרחשה בשעות הגורליות בהן פרצו אלפי מחבלים את הגדרות ושעטו למסע הרצח, ההרג, האונס והחטיפות

הדגש אינו רק על הכישלון הצבאי אלא גם על ההיבט המגדרי. כבר בראשית הדברים אנו נחשפים לעדות המבהירה:

"אני אחראית לצפות במסכים. מה עושים עם הדיווח זה לא בידיים שלנו…אני יכולה להשפיע לייעץ …בסופו של דבר זה לא בידיי. גם לא בידי מי שעובד איתי. זו החלטה שהיא גם פוליטית מדינית".

התצפיתניות בחמ"לי התצפית הקדמיים לאורך הגבולות הן העיניים של הלוחמים בשטח. תפקידן הוא הפעלת מערכות לסיכול גורמים עוינים. העדויות על התפתחות המתקפה – בחלקן קשות להכלה:

"עם גופות ופצועים בקיר מאחורינו נשארנו צמודות למסכים של המצלמות שתפקדו, הקאנו והמשכנו לצפות, לעבוד ולדווח…ראינו הכל. הנחינו את הכוחות איך הם צריכים להגן על הישובים…זו לא גזרה שהיינו רגילות לראות".

וכשמתייחסים לעובדה שלא היה להן נשק כדי להגן על עצמן ולעובדה שהמבנים של החמ"ל לא היו ממוגנים – נפער מול עינינו הנתק בחשיבה המבצעית.

על פי אחת העדויות:

"המגורים הם מקלקר, בנחל עוז את שומעת קודם בום ואח"כ צבע אדום. המקום הממוגן היחיד הוא חדר האוכל. אין איפה להתקלח… ישנות כמו במחנה פליטים על הרצפה על מזרונים".

"המגורים הם מקלקר, בנחל עוז את שומעת קודם בום ואח"כ צבע אדום. המקום הממוגן היחיד הוא חדר האוכל. אין איפה להתקלח… ישנות כמו במחנה פליטים על הרצפה על מזרונים"

על פי עדות נוספת:

כשהכינו אותנו לפשיטה דובר על שניים שלושה אופנוענים ו-12 נכנסים, לא על המצב שנוצר…גם לא הכינו אותנו מה אנחנו צריכות לעשות במקרה כזה אם יש פשיטה בחמ"ל".

ומתוארים הרגעים שבהם התמונה התבהרה – יש פשיטה של מאות רבות של מחבלים, והם מתקרבים, וההנחיה של המפקדת הצעירה בשטח היא לסגור את הדלתות אך לא כל הדלתות נסגרות, ואיך שהן שומעות את המחבלים מתקרבים, ואיך המצלמות עובדות לסירוגין, והיריות לדלתות ועוד.

ובעדויות אחרות סופר:

"כל הדרך לבסיס הייתה מלאה בגופות בבסיס הרס גדול, המצלמות נפלו חוץ מרואה-יורה אחת".

"החבר'ה מגולני נטבחו…הם נכנסו למיגונית וחמאס כיתר אותם. החבר'ה בחוץ כולם נהרגו. היו שלושה גלים של 50-70 מחבלים בכל פעם".

ההכרה שרוב המפקדים נהרגו, ואלו שנפצעו נכנסו למיגונית לקבל טיפול וחזרו להילחם. או העדויות על הלוחמת חן דימרי שעמדה וחיפתה על חברותיה שנמלטו לחלק השני של המיגונית וניצלו כשברחו, ועדויות הורי התצפיתניות לפני הוועדה – מצמררות.

נכון כבר שמענו על ההתראות וההזהרות של התצפיתניות, אבל לקרוא את עדויות על התגובות שזכו להן כמו "בסדר, נעביר את זה הלאה", או: "אה בסדר זה ישן", זה מקומם.

את החלק בדו"ח, שמתייחס לעצם שילוב חיילות נשים בתפקידים שכרוכים באחריות לחיי אדם, מסכמים בוועדה לאחר שמיעת כל העדויות כי לחיילות יש תרומה מכרעת לביטחון המדינה.

על האפשרות שהיה כשל, בין השאר מכיוון שהמדווחות היו תצפיתניות ולא תצפיתנים, נכתב בוועדה:

"כל המידע היה ידוע גם לעיתונאים. המון גורמים נוספים העבירו המידע והוא היה מול העיניים. אבל הייתה החשיבה שחמאס מורתע".

על האפשרות שהיה כשל, בין השאר כי המדווחות היו תצפיתניות, נכתב בוועדה: "כל המידע היה ידוע גם לעיתונאים. המון גורמים נוספים העבירו המידע והוא היה מול העיניים. אבל הייתה החשיבה שחמאס מורתע"

עדות:

"התצפיתנית שאומרת למפקד בשטח – זה לא נכון מה שאתה אומר, אתה טועה, הולך להיות פה משהו…אני מזהה שהולכים לפגיעה…ואת יודעת שמדובר באדם שגם האלוף לא יכול לו ויש פחד – איך הוא תופס את הילדה מולו שמטיחה בו דברים כאלה…הוא יגיד: מי את? האלוף לא יגיד לי שאני טועה! אני אגיד מחר לאלוף לצאת למלחמה והוא יצא…את תבואי ותגידי לי שאני טועה?".

כותב האומן אלי שמיר:

מפעילי הבלונים לא האמינו. המפקדים העדיפו את הקונספציה על פני מראה העיניים…אולם התצפיתניות ראו את מה שמפקדיהן לכל אורך שרשרת הפיקוד סרבו לראות".

הוועדה כותבת שאין בדו"ח הזה כדי להטיל את האחריות על הדרג הצבאי או המדיני וכי ברור, שכשתקום ועדת חקירה ממלכתית – סיפור החיילות בחמ"לים הקדמיים יהיה חלק חשוב מניתוח הכשלים של ה-7.10. אבל חברות הוועדה השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, פרופ' אילת הראל ופרופ' שיר דפנה תקוע,
יודעות לצטט לסיכום את העדות הבאה מפי אביה של תצפיתנית שנהרגה:

"חטא היוהרה זה כל הסיפור של שבת בבוקר ה-7.10 במדינת ישראל. כי אנחנו הכי טובים, אנחנו הכי מושלמים, הכי חזקים, לנו לא יקרה כלום. אז הנה זאת המראה שלנו, כי הכל התפוצץ לנו בפנים".

ואז עדותה של אחת הקצינות:

"אני רוצה להבין מי אחראי על הקונספציה….כשיש החלטות מדיניות בקבינט הביטחוני של מה עושים עם הפועלים שמגיעים או לא מעזה? מה מרחב הפרימטר מרצועת עזה – 100 מטר 300, מטר או יותר, 500 מטר? מה הן הוראות הפתיחה באש כשמישהו מתקרב? יורים בו, הורגים אותו, או שלא? האם מכניסים את הכסף הקטארי לעזה או לא?".

בואו נגיד את זה פשוט, אומרת הקצינה:

"מי צריך ללכת לכלא מהשביעי באוקטובר? העובדה היא שיחיא סנוואר עבד עלינו. הוא עבד על כולנו. הוא עבד על מדינת ישראל ועל תושבי עזה. זה עניין ארוך שנים. צריך להודות אנשים רוצים פתרון אינסטנט. ואם זה קרה להם – איך נוודא שלא יקרה שוב?".

ולסיכום, מדגישות המחברות, נעביר את כל הממצאים לוועדת החקירה הממלכתית, שיהיו לה הסמכויות להחליט מי אחראי לכל חלק במחדל. אך אנחנו, הקוראים את הדו"ח, לא בטוחים כלל שזה מה שיקרה.

לסיכום, מדגישות המחברות, נעביר את כל הממצאים לוועדת החקירה הממלכתית, שיהיו לה הסמכויות להחליט מי אחראי לכל חלק במחדל. אך אנחנו, הקוראים את הדו"ח, לא בטוחים כלל שזה מה שיקרה

כולנו יודעים שאין כוונה ובוודאי לא רצון להקים ועדת חקירה ממלכתית. כזו שתוכל להוביל את כל חברי הממשלה הזו ואת העומד בראשה אל מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות מעתה ועד עולם.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.