בימים אלה נזכרתי בספרה של מרגרט מקמילן "המלחמה ששמה קץ לשלום: כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה", שנכתב במלאת מאה שנים למלחמה הארורה ההיא.

הספר, בתרגומה של כרמית גיא, מציע תשובות לשאלה מדוע לא נמנעה המלחמה שהסיכויים להצלחתה לא היו ברורים, ואילו הנזקים בנפש וברכוש היו בלתי נמנעים. כמו כן מעלה הספר את השאלה מה הביא את ההמונים באירופה לחגוג ברחובות הערים באופוריה בלתי נשלטת בראשיתה של מלחמה, שתמיט עליהם חורבן. הנה כמה תובנות העולות מן הספר שפרסמתי בעבר בכתב העת של אוניברסיטת תל אביב "המרחב הציבורי" וראויות כמדומני להתבוננות חוזרת כיום.

מדוע לא נמנעה מלחה"ע ה-1, שהסיכויים להצלחתה לא היו ברורים, ואילו נזקיה בלתי נמנעים? מה הביא המונים באירופה לחגוג ברחובות באופוריה בראשית מלחמה, שתמיט עליהם חורבן?

הערצת הצבא

עטיפת הספר "המלחמה ששמה קץ לשלום"

ההערצה שרחשה דעת הקהל של שלהי המאה ה-19 לצבא כמגזר האצילי ביותר של האומה וההפצה של ערכי המיליטריזם בחברות האזרחיות, כותבת מקמילן, הזינו את ההנחה כי המלחמה אינה בהכרח אסון ואפשרו השתוללות בתחום החימוש הצבאי לקול צהלתם של ההמונים.

המקרה המובהק היה פיתוח הצי הגרמני על ידי שר הימייה אלפרד טירפיץ, שהשכיל להשתמש בהערצת הצבא גם בקרב האליטות – באוניברסיטאות, בעולם העסקים ועוד. הערצת הצבא, כותבת מקמילן, הפכה בעייתית במיוחד כאשר היו מי שהחלו להאמין כי יש לה בסיס, בראש ובראשונה הגנרלים עצמם.

עליבותם של מנהיגים

מקמילן מציירת את דיוקנאותיהם של מי שהובילו את האנושות אל המלחמה הגדולה, ומגלה את העליבות האנושית שאינה פוסחת גם על מי שהילת מנהיגות נקשרת בהם. אנו מגלים כאן שוב עד כמה אלה המכונים "קברניטים" נדמים לעיתים קרובות יותר לחבורת מלחים הוללים וסובאים.

המחברת מציינת את עליבותם לא רק של המנהיגים שנודעו בכך, כקיסר וילהלם השני והצאר ניקולאי השני, אלא גם של דמויות שאיישו את הדרגים הנמוכים יותר ואשר התנגדותם לכל מאמץ מרוכז לחשוב הוליכה אותם לאשליות בדבר יכולתה של ארצם לשלוט ללא מצרים בסביבתם.

מקמילן מגלה את העליבות האנושית שאינה פוסחת גם על מי שהילת מנהיגות נקשרת בהם. אנו מגלים כאן שוב עד כמה אלה המכונים "קברניטים" נדמים לעיתים קרובות יותר לחבורת מלחים הוללים וסובאים

פטפוטים בתקשורת

בעולם של ראשית המאה העשרים, בו החלו עמים לעצב עמדותיהם ביחס למצב הבינלאומי, בהסתמך על העיתונות הכתובה – נודעה חשיבות רבה לאמירות חסרות אחריות כגון דברי הבל של הקיסר וילהלם השני בריאיון ל"דיילי טלגרף" הבריטי ב-1908 בדבר הבריטים המטורפים שאינם מבחינים בכוונותיו ‏הטובות. אמירות שעוררו סערת רוחות וחיזקו את התפישה של ארצו כמדינה מסוכנת, פרועה וחסרת רסן המונהגת על ידי דמות בלתי צפויה.

סובלנות כלפי "עשבים שוטים"

רצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד ביוני 1914, הגפרור שהצית את אש המלחמה, הוסבר על ידי הרוצח הבוסני-סרבי גברילו פרינציפ בין השאר בתשוקתו המורבידית. תשוקה זו הייתה משותפת לצעירים במדינות הבלקן, שאהבו את האלימות וראו בטרור מכשיר למימוש שאיפות לאומיות.

רבים מהם היו אחוזי בהלה מן העולם המודרני, מה שהביאם למעשים קיצוניים שלא בהכרח תרמו למטרותיהם. ולמרות שמדובר בקבוצות רדיקליות קטנות יחסית, היו השלטונות מוכנים לסבול את הפעולות הרצחניות שלהם כאשר שירתו את מטרותיהם.

פלגנות במחנה השלום

העולם של ראשית המאה העשרים ידע תנועות שלום, שביקשו לשכנע את הציבור הרחב ומנהיגיו עד כמה חסרת שחר ומסוכנת היא המלחמה. היו מי שהאמינו כי השלום הוא בלתי נמנע, שכן חברות לא נוטות להתאבדות המונית שהיא תוצאתה היחידה של מלחמה בעידן התעשייתי. אך מקמילן מדגישה בהקשר זה את חילוקי הדעות המאפיינים תנועות שלום מאז ומתמיד.

בעולם של ראשית המאה העשרים, בו החלו עמים לעצב עמדותיהם ביחס למצב הבינלאומי, בהסתמך על העיתונות הכתובה – נודעה חשיבות רבה לאמירות חסרות אחריות, כגון דברי הבל של הקיסר וילהלם השני‏

לסיכום, הרעיון העולה מן הספר הוא כי מלחמת העולם הראשונה פרצה לאו דווקא בשל מערך ‏הבריתות האירופי, ההתפשטות הקולוניאלית ויתר הסיבות שההיסטוריונים וההיסטוריוניות נוהגים ‏למנות בהקשר זה. היא פרצה כתוצר של גורמים כגון אלה שנמנו כאן, מה שמותיר אותנו עם שאלות קשות ‏הנוגעות למצבה של ישראל כיום: ‏

1. הניתן לרסן את הערצת הצבא? ככל שההישגים של צה"ל, המוסד, השב"כ ויתר כוחות ‏הביטחון מרשימים, ההתלהבות מן ההישגים הללו גורמת לאובדן חוש המידה בקרב רבים. גם אלו ‏התומכים ללא עוררין בניסיון המטורף לעצור מעצמה אזורית כאיראן מפיתוח נשק גרעיני ‏באמצעות הפצצות אוויריות. ‏
2. הניתן לנטרל את עליבותם של שרים מושחתים, הוללים וסובאים, היוצאים ללא הרף לנסיעות ‏מיותרות לחו"ל בענייני משרדם לכאורה ומתעלמים לחלוטין מחובתם לדאוג לענייני משרדם ‏הממשיים? עניינים כגון דאגה למיגון הולם, תחבורה סבירה וכדומה? ‏
3. הניתן למצוא דרך לרסן שר ביטחון המצייץ בטוויטר ציוצים מטופשים ומזיקים שדברי ההבל של ‏הקיסר וילהלם השני מתגמדים לעומתם?‏
4. היש מקום לעשבים שוטים בעלי תשוקה מורבידית בקבינט שבו מתקבלות החלטות בסוגיות ‏של חיים מוות?‏
5. ובעיקר, הניתן להפסיק את הפלגנות באופוזיציה ולגרום לה לפעול בנחישות להפסקת ‏המלחמות בעזה ובאיראן? ‏

פרופסור אמריטוס מיכאל קרן שימש מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת קלגרי בקנדה ומרצה כיום במכללה האקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו העיקרי הוא היחסים בין אינטלקטואלים ופוליטיקה. בין ספריו, "בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה"; "העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית"; "מקצוענים נגד פופוליזם: ממשלת פרס 1984-86", "פרקליט אחר: ביוגרפיה של אמנון זכרוני"; "ספרות פוליטית במאה העשרים", "מציאות ובדיון בחילופי האלף", ועוד. בקרוב ייצא לאור "התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות בישראל".