המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.
ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.
לפי הנרטיב הפרו-פלסטיני, המשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה. הם מציגים עצמם כנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים
לכן, ההסברה הישראלית חייבת להכיר את המשפט הבינלאומי לעומק, ולדעת להתמודד עם הטענות המשפטיות המופנות כלפיה.
לא מספיק להציג עובדות בשטח, צריך גם לדעת להפריך את הנרטיב המשפטי הפרו-פלסטיני, ולהציג אלטרנטיבה משפטית אמינה ומשכנעת.
לדוגמה, הטענה שישראל "כובשת" את יהודה ושומרון נשענת באופן שגוי על פרשנות מעוותת של המשפט הבינלאומי. כדי להפריך טענה זו, יש להבין את ההגדרה המשפטית של כיבוש, ולהראות כיצד המציאות בשטח שונה מהותית ממנה. כך גם לגבי טענות על "אפרטהייד" ו"רצח עם", שדורשות ניתוח משפטי מעמיק והבנה של המורכבות בשטח.
ההסברה הישראלית חייבת גם להשתמש במשפט הבינלאומי ככלי חיובי. יש להדגיש את זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור, זכות המעוגנת במשפט הבינלאומי, בסעיף 51 של אמנת האו"ם. יש להראות שפעולותיה הצבאיות של ישראל הן מוצדקות, ושהן נועדו להגן על אזרחיה.
רצח עם – האשמה שאין לה בסיס
מכל ההאשמות שמופנות כלפי ישראל בזירה הבינלאומית, המונח "רצח עם" (Genocide) הוא הקשה, המסוכן והטעון ביותר. זו לא סתם ביקורת פוליטית – אלא האשמה בפשע החמור ביותר שקיים במשפט הבינלאומי.
ולמרות זאת, האשמה זו מופיעה שוב ושוב בשיח הפרו-פלסטיני – החל מהשוליים הרדיקליים ברשתות החברתיות ועד לאולם בית הדין הבינלאומי בהאג. זו טענה שנשמעת כבר למעלה משבעים שנה – אך קיבלה תנופה מחודשת במיוחד לאחר מלחמת "חרבות ברזל".
ההסברה הישראלית חייבת להשתמש במשפט הבינלאומי ככלי חיובי. יש להדגיש את זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור, זכות המעוגנת במשפט הבינלאומי. יש להראות שפעולותיה הצבאיות מוצדקות והגנתיות
אבל האם יש בה אמת?
לפי אמנת מניעת ענישה על רצח עם משנת 1948 – אותה אמנה שנוסחה בעקבות זוועות השואה – רצח עם מוגדר כמעשים שנעשים "בכוונה להשמיד, כולה או חלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית".
היסוד המרכזי הוא הכוונה וההקשר שלו למעשים. אין מדובר רק בפגיעה קשה, ולא אפילו בהריגת אזרחים – אלא במטרה מוצהרת וברורה להשמיד קבוצה שלמה.
וכאן בדיוק מונחת קריסת הטענה כלפי ישראל.
מה שישראל עושה – ומה שלא
מדיניות ישראל מול רצועת עזה אינה מכוונת להשמדת העם הפלסטיני, אלא לנטרול איום טרור מובהק – חמאס. היעדים הצבאיים מוגדרים: בסיסי טרור, משגרי רקטות, מנהרות, ופעילים חמושים.
נכון, במהלך לחימה אינטנסיבית נפגעים גם אזרחים, ואפילו עשרות אלפי אזרחים, אך אין בכך כדי להעיד על כוונת השמדה. נהפוך הוא: צה"ל משקיע מאמצים ניכרים כדי למנוע פגיעה באזרחים.
גם מבחינת יחס הנפגעים – לפי נתונים שונים (המשתנים כמובן לפי מקורות), היחס בין מחבלי חמאס לבין אזרחים שנהרגו הוא בסביבות 1 ל-2 או 1 ל-3.
יחס זה שונה דרמטית ממקרי רצח עם – כמו רואנדה, סרברניצה או השואה – שם ההשמדה הייתה שיטתית, מכוונת, חסרת הבחנה, וללא שום ניסיון למנוע פגיעה באזרחים.
מדיניות ישראל מול רצועת עזה אינה מכוונת להשמדת העם הפלסטיני, אלא לנטרול איום טרור מובהק – חמאס. היעדים הצבאיים מוגדרים: בסיסי טרור, משגרי רקטות, מנהרות, ופעילים חמושים
מלחמה מול ארגון שמשתמש באזרחים כמגן אנושי
אחת הסיבות המרכזיות לנפגעים אזרחיים בעזה היא האסטרטגיה של חמאס עצמו – להציב מטרות צבאיות בלב אוכלוסייה אזרחית.
זהו פשע מלחמה בפני עצמו.
המשפט הבינלאומי מכיר בעובדה שבמקרים כאלה – האחריות לנפגעים אינה בהכרח על הצד שתוקף, אלא על הצד שאחראי ושמפר את החוק.
רטוריקה לעומת מציאות
לפעמים, טענות לרצח עם מבוססות על ציטוטים מבודדים המוצאים מהקשרם של אנשי ציבור, פוליטיקאים או קצינים – דברים שאומרים בלהט הקרב, לעיתים בזעם או בכאב.
גם אם מחר יקום מנהיג אוקראיני ויצהיר שהוא "רוצה לחסל את כל הרוסים", אף אחד לא יקבע שאוקראינה מבצעת רצח עם – אם בפועל היא נלחמת רק בחיילים רוסים, מגנה על אזרחים, ופועלת לפי כללי המשפט הבינלאומי.
כך גם במקרה הישראלי: גם אם נאמרו ביטויים קיצוניים – לא על זה נמדדת אשמת רצח עם. נדרשת כוונה שיטתית ממלכתית, שמתורגמת למדיניות בפועל של השמדה.
במקרה של ישראל – אין דבר רחוק מזה. מדובר בדמוקרטיה שמבקרת את עצמה ללא הרף, שיש לה מערכת משפט עצמאית, תקשורת חופשית, וביקורת פנימית.
מסר מסוכן לעולם
הבעיה באשמה של "רצח עם" אינה רק בשקר שבה, אלא בהשלכות הרחבות שלה.
היא יוצרת הקבלה מוסרית בין ישראל לבין נאצים ורוצחי המונים, ובכך מטשטשת את ההבחנה בין דמוקרטיה שנלחמת על קיומה – לבין משטרים שמבצעים פשעים נגד האנושות.
הבעיה באשמת "רצח עם" היא גם שקריותה וגם בהשלכותיה הרחבות – הקבלה מוסרית בין ישראל לרוצחי המונים, וטשטוש ההבחנה בין דמוקרטיה שנלחמת על קיומה – למשטרים שמבצעים פשעים נגד האנושות
בנוסף, מדובר במסר הרסני בזירה הבינלאומית. כי אם ישראל מוצגת כרוצחת עם, איך יוכל אזרח מערבי לתמוך בה? איך תוכל מדינה דמוקרטית להמשיך לשתף איתה פעולה או להקשיב לה?
השורה התחתונה
האשמת ישראל ברצח עם איננה מבוססת משפטית, אינה עומדת במבחן המציאות, ואינה מוסרית. זו טענה מסוכנת, שמעוותת את המשפט הבינלאומי, פוגעת בזיכרון קורבנות רצח עם אמיתיים, ומשמשת כלי תודעתי בידי תנועות שמטרתן לבטל את עצם קיומה של מדינת ישראל.
ההסברה הישראלית חייבת לבנות נרטיב משפטי חזק שמציג פרשנות מאוזנת למציאות ומדגיש את זכותה של ישראל להגן על אזרחיה. עליה גם לחשוף את השימוש הסלקטיבי והרגשי במונחים כמו "אפרטהייד" ו"רצח עם", שמטרתו לעורר זעזוע ולא לשקף אמת.
לבסוף, יש להדגיש את המחויבות של ישראל לחוקי הלחימה, את מאמציה להימנע מפגיעה באזרחים, ואת אחריותו הישירה של חמאס שמשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי – לאבדות האזרחיות, גם על פי הדין הבינלאומי.
רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו@Manofsteel mango steel
1. נכון שהמשפט הבינלאומי מושפע מאינטרסים פוליטיים ולאומיים. אבל זה לא סותר את העובדה שהוא משפיע בצורה עמוקה על דעת הקהל הבינלאומית. הציבור, התקשורת, האקדמיה והרשתות החברתיות רואים במשפט הבינלאומי סמכות מוסרית. לכן ישראל צריכה לדעת להשתמש בכלים המשפטיים האלו בצורה חכמה כדי לקדם את העמדות שלה ולסתור טענות שקריות.
2. אתה גם צודק וגם טועה: נכון שכל פעולה של ישראל מעוררת תגובה רגשית או פוליטית, לא משנה מה. אבל זה גם נכון שהמשפט הבינלאומי תופס מקום הולך וגדל בשיח. מספיק להיכנס לכל דייביט על ישראל באינטרנט, ותמצא שם מושגים כמו "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם", "פשעי מלחמה". כל אלה נלקחו ישירות מהמשפט הבינלאומי. להתעלם מזה זה לוותר מראש על אחת מזירות ההשפעה המרכזיות.
3. אתה מתעלם מהעובדה שכבר ציינתי את זה. המילה "חלק" מתייחסת לכך שהמבצע אינו חייב לרצות לרצוח או לרצוח את כל בני הקבוצה כדי שייחשב כרוצח עם. הדוגמה הקלאסית לכך היא סרברניצה ששם נרצחו כ-8,000 בני אדם. זה הוכר כרצח עם, למרות שמדובר רק בחלק קטן מהקבוצה הכללית, בגלל שהייתה כוונה מובהקת למחוק את הקהילה באותו אזור.
4. אתה שוב מתעלם מהיסוד הקריטי ביותר בפשע רצח עם: הכוונה. לא כל פעולה, וחמורה ככל שתהיה, היא רצח עם. גרימת סבל קשה, פגיעה או אפילו הרס רחב – זה לא מספיק. אם לא ניתן להוכיח כוונה מוצהרת וברורה להשמיד את הקבוצה באופן מלא או חלקי כקבוצה, ההגדרה המשפטית פשוט לא מתקיימת.
5. הניסיון שלך לבסס טענת רצח עם על ציטוטים סלקטיביים של חברי כנסת או שרים הוא שגוי, מטעה ונופל בכשלים לוגיים. המשפט הבינלאומי לא עוסק ברגשות של פוליטיקאים ולא בדברי הסתה, אלא במדיניות וכוונה בפועל. המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ושל צה"ל היא לפעול נגד חמאס, לא נגד העם הפלסטיני. ציטוטים סלקטיביים – אינם שווי ערך להחלטות אסטרטגיות, לפקודות צבאיות או לפעולה ממוסדת. לבלבל בין אמירה של פוליטיקאי לבין מדיניות מדינה זה ליפול בכשל איש קש (Strawman) ובכשל סיבתיות (Post hoc)
1. לפי הריאליזם הבינלאומי, המשפט הבינלאומי, פרשנות מעשים, הענקת לגיטימציה או שלילת לגיטימציה, וכן התגובות בציבור, בדיפלומטיה ובתחום שיתופי הפעולה — כל אלו מוכתבים על ידי אינטרסים לאומיים ומאזני כוח ולא רק על פי נורמות או משפט.
2. דיון משפטי מדוקדק וניסוחים פורמליים חשובים בעיקר בקרב חוגים מצומצמים. בפועל, כל פעולה נושאת עמה השלכות. מעבר לשאלות יעילות צבאית, קיימות סוגיות מוסר ונורמות בינלאומיות שלא ניתן לעצב לחלוטין בנרטיב: לעניין פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, כמו נשים, ילדים, הרעבת אוכלוסייה, הרס תשתיות אזרחיות ומניעת סיוע. הצדקות ביטחוניות או טיעונים אחרים אינן צידוק אוטומטי כאשר נוצרת פגיעה רחבת היקף, שהרסה עולה על "מסה קריטית" מסוימת – עניין שנבדק בפועל ובראיות.
3. לפי ההגדרה המשפטית, ג'נוסייד הוא כוונה להשמיד "קבוצה" או חלק מהותי ממנה. הפסיקה הבינלאומית מפרשת "חלק מהותי" כאזור גאוגרפי חשוב, או קבוצה שיש להשמדתה פוטנציאל לפגוע בקיום העתידי של הקבוצה כולה, בין אם דמוגרפית ובין אם תרבותית. אין הכרח שכל הקבוצה תושמד בפועל; נדרשת כוונה ממוקדת והיקף נזק משמעותי — הן במעשים המכוונים והן בתוצאותיהם.
4. "גרימת נזק חמור לגוף או לנפש לבני הקבוצה" — די שהנזק יפגע בהיקף משמעותי של האוכלוסייה, כך שיש בו כדי לסכן את עתיד הקבוצה. או: "העמדת הקבוצה בתנאי חיים שבכוחם להביא להשמדתה הגופנית, כולה או חלקה." הערה: "חלקה" מתייחס לחלק מרכזי לקיום הקבוצה או לשימור המבנה החברתי שלה. גם מניעת ילודה, או העברת ילדים לקבוצה אחרת — די בכך שהפעולה פוגעת באופן משמעותי באופי הדמוגרפי או התרבותי של הקבוצה.
5. יש לתעד ולא לשכוח את ההתבטאויות של בכירים ובעלות תפקיד והשאלה מה הייתה כוונתם, לדוגמה:
• "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… שימותו."
• "כל התינוקות בעזה הם האויב."
• "אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו."
• "אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים."
• "אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה."
• "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולא אכפת."
• "להכרית, למחוק."
• "אין בלתי מעורבים… להפגיז ללא רחם מהאוויר! תמרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים."
6. ישראל היא דמוקרטיה על מלא, ולצה"ל יש קוד מוסרי והוא פועל רק לפי המשפט הבינלאומי, עם ליווי של הפצ"רית ויועצים, ויש בגצ עצמאי מבקר, ויועמשית עצמאית, ותקשורת שמדווחת את כל העובדות בשקיפות, והממשלה רציונלית ושומרת חוק ורודפת שלום ואמת ומוסריות, אז אין מה לדאוג.
7. הסברה טובה תמיד נשענת על מדיניות צודקת וחכמה וטובה, ועל האמת וערכים טובים ואנושיות.