"אמרתי להם אנחנו הולכים לצדיק פועל ישועות להשתטח על קברו. בעל פני הים היה יהודי למדן גדול שחידושיו מרקיעי שחקים בגובה פני הים. הוא היה נכדם המשותף של ה'פני יהושע' ו'אפיקי הים'".

כך הפך ברגע אחד מדריך הטיולים החרדי, ישראל שפירא, את ציון האבן בדרך לים המלח – המסמל את גובה פני הים – לקברו של בעל פני הים, ואִפשר לחסידים שטיילו עמו להשתטח על "קבר צדיק".

ברגע אחד הפך מדריך הטיולים החרדי ישראל שפירא את ציון האבן בדרך לים המלח – המסמל את גובה פני הים – לקברו של בעל פני הים, ואִפשר לחסידים שטיילו עמו להשתטח על "קבר צדיק"

אחת התכונות המיוחדות של המין האנושי היא הצורך שלו בסיפורים – ולכן לסיפורים יש כוח עצום. בין אם הסיפור של שפירא אמיתי ובין אם לא, הוא מדגים היטב את יכולתו של מדריך טיולים לברוא עולם שלם עבור המטיילים שהוא מוביל. ושפירא, יש להודות, יודע לספר סיפורים.

בתגובה לפוסט שהופיע בפייסבוק (ומצורף כאן) הבהיר שפירא כי לאחר התפילה על קבר הצדיק לכאורה, הסביר למטיילים מהו באמת "פני הים", והחסידים ידעו לצחוק באוטובוס על האירוע. אם הם יזכרו משהו מהטיול הזה, כנראה שזה יהיה השיעור הזה.

בשנים האחרונות אני עוקב אחר תרבות הטיולים של המתנחלים בגדה המערבית, והאופן שבו הם יוצרים מיתוסים וסיפורים שמטרתם אחת – להביא ישראלים לשטחי הגדה וכך לייהד אותה.

עבור ישראלים רבים, "סיפור יהודי" שווה ערך ל"זכות על הקרקע", ולכן משקיעים המדינה והמתנחלים מאמצים רבים בפיתוח אתרים ארכיאולוגיים שמספרים את הסיפור היהודי, תוך העלמה שיטתית של סיפורים מתקופות אחרות.

המקומות הנדירים (צילום: יח"צ)

שפירא, עיתונאי ב"כיכר השבת", פרסם כבר כמה ספרים. אחד מהם, "עזה מאז ולתמיד – תולדות יהדות עזה", נערך על ידי חברו ושותפו לדרך ז'אבו ארליך ז"ל – אחד מאבות הז'אנר שתיארתי לעיל.

אבל ספרו האחרון, "המקומות הנדירים – הקדושים והרטובים בארץ ישראל", פונה לכיוון אחר: זהו מדריך טיולים ייעודי לקהל החרדי, שמציג שורת אתרים – רובם מעיינות, חלקם הקטן בגדה המערבית – ונכתב בשפה נגישה למי שאינו מוצא עניין במסלולי הטיול המתנחליים.

בשנים האחרונות אני עוקב אחר תרבות הטיולים של מתנחלי הגדה, והאופן בו הם יוצרים מיתוסים וסיפורים שמטרתם אחת – להביא ישראלים לשטחי הגדה ולייהדה. לרבים, "סיפור יהודי" שווה ערך ל"זכות על הקרקע"

מכיוון שקהל הקוראים הוא חרדי, כאשר הוא עוסק בסוגיות שמעניינות את הציבור החרדי ישנה העמקה והפנייה למקורות נוספים באופן שלא תמיד ניתן למצוא בז'אנר המתנחלי, שדווקא מנסה ללבוש כסות מדעית.

בספר יש שלושה חידושים, או מוטיבים, שמעידים על השינוי העמוק שעובר על החברה החרדית.

1. הראשון והבולט לעין הוא קוד הסריקה שמופיע בסופו של כל פרק. הקוד מפנה את הקורא למיקום האתר בווייז, וממחיש שהקפיצה הטכנולוגית עשתה את דרכה לכיס של כמעט כל חליפה חרדית.
2. השני הוא הדרישה מהמטייל החרדי להשאיר אחריו מקום נקי החוזרת לכל אורך הספר, דבר שעד לא מזמן לא היה ברור מאליו.
3. הנקודה השלישית היא הקפיצה מהבדלנות החרדית לחיק הלאומנות תוך דילוג מופגן על הלאומיות. בניגוד לקרע הגלוי שנוצר בין הציונות הדתית לחרדים סביב סוגיית הגיוס והיחס למלחמה, התמונה שעולה מהספר שונה.

שפירא עצמו התגייס אחרי השבעה לאוקטובר לצה"ל. בשנתיים האחרונות הוא שירת חודשים ארוכים בכיתת כוננות. הספר מלא בהתייחסויות למציאות העכשווית דרך אזכורים של נופלים ושל מעיינות שהוקדשו להם. התחושה שעולה מהספר היא שההזדהות החרדית עם הישראליות מתאפשרת רק תוך אימוץ הדפוסים של הלאומנות המתנחלית.

ביטוי נוסף לאימוץ הגישה המתנחלית הוא נפקדותם של הפלסטינים מהספר, ואף שפרק אחד מוקדש כולו לכפר ע'גר, מוסלמים כמעט אינם מוזכרים בו, ואתריהם הקדושים גם הם נפקדים. שפירא, שמסוגל למכור את ציון גובה פני הים כקבר צדיק, נמנע מלספר על קברי קדושים מוסלמים.

אימוץ הגישה המתנחלית מתבטא גם בנפקדות הפלסטינים מהספר ובכך שאתריהם הקדושים נפקדים. שפירא, שמסוגל למכור את ציון גובה פני הים כקבר צדיק, לא מספר על קברי קדושים מוסלמים

לא ברור אם זוהי עמדתו הפנימית של שפירא, או שהעובדות שאינן מוצאות את דרכן לספרו פשוט מתכופפות בפני דרישות השוק. כך או כך, הקוראים לא רוצים לשמוע – והמציאות לא מוצגת.

לפני כמה שנים ביקרתי בנבי סמואל. שם פגשתי חרדים רבים שטבלו במעיין הנמצא באתר, אך סירבו להאמין שבעבר שכן שם כפר פלסטיני. הכפר היה חלק מהאתר הארכיאולוגי וכך גם המעיין. אחרי 1967 הרחיקו את הכפר מהאתר והוא הוקם מחדש כמה מאות מטרים משם. הטבילה של המתנחלים במעיין מונעת מתושביו הפלסטינים של הכפר להגיע. אגב, גם נשים נמנעו מלהגיע בשל כך.

גם בספרו החדש של שפירא ניכרת אותה השקפת עולם: טיול שמאשש את תמונת העולם השטוחה של המטייל החרדי, תוך טשטוש או מחיקה של ההקשר הפוליטי וההיסטורי.

באחד הערכים מתייחס שפירא לחלקה פלסטינית בלב בית"ר עילית. אחרי השבעה באוקטובר נמנעה מהפלסטינים גישה לשטחם, ושפירא מיהר להזמין את הציבור לבוא ולחמוס את פירותיהם. גם בספרו החדש הוא מזמין את הקוראים לפלוש לשטח כדי "להתחבר למורשת החקלאית של הרי יהודה".

בערך אחר, העוסק בעין שמעון, נכתב: "הבריכה בעומק של כמטר וחצי, מוזנת ממי מעיין עמית הסמוך, הנובע במרחק של כ-150 מטרים מהמקום. המעיין עצמו זורם לתוך בריכת בטון נפרדת בעומק מטר". שפירא לא מספר לקוראים שבריכת הבטון שימשה במשך שנים את השכנים הפלסטינים לחקלאות – וכיום משמשת את היהודים הבאים לנפוש בבריכה של המתנחלים.

אלו רק שתי דוגמאות לאופן שבו מוסתר הסיפור המלא מקוראיו של שפירא – סיפור שהם, כנראה, אינם רוצים לשמוע. רוב אתרי הספר נמצאים אמנם בגבולות הקו הירוק, אך גם בהם ניכרת אותה מטרה: לייצר חוויית טיול "נקייה" מקונפליקט, מבלי להידרש לשאלות קשות על שותפות, נישול והיסטוריה מורכבת.

אחרי ה-7/10 נמנעה מהפלסטינים גישה לחלקתם, ושפירא מיהר להזמין את הציבור לבוא ולחמוס את פירותיהם. גם בספרו החדש הוא מזמין את הקוראים לפלוש לשטח כדי "להתחבר למורשת החקלאית של הרי יהודה"

שפירא לא לבד. הוא רק עוד אחד מאלה שמציעים את הארץ כסיפור חד-ממדי. מדריכי טיולים, סופרים והיסטוריונים מטעם עצמם שבוחרים לברוא את ארץ ישראל באופן שבו הם רוצים שתהיה. לא משנה אם זה הר או מעיין – אם רק נדע לספר עליו סיפור טוב, הוא כבר יהפוך לקדוש.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".