כשאנחנו שומעים את המונח "האחים המוסלמים", אנחנו מדמיינים בדרך כלל אוטומטית את חמאס ותנועות אסלאמיסטיות מיליטנטיות הפועלות במצרים, בירדן ובמדינות נוספות.

הדימוי כולל נאומי הסתה ושילהוב המונים לג'יהאד, מסגדים שמייצאים טרור, אידיאולוגיה טוטלית שלא מסתפקת רק בהיבט הדתי-אישי אלא שואפת לשלוט במוסדות המדינה, בחינוך, בכלכלה, ובחיי היום־יום של כל אזרח – ובקצה שלה כמובן ברבריות בלתי-נתפסת, כזו שאנו מכירים מקרוב מהתנועה המקומית בעזה, הלא היא חמאס.

אבל כשמנקים לרגע את המילים הטעונות ומביטים במבנה, באסטרטגיה ובחזון – מתגלה תמונה מטרידה: יש בישראל תנועות דתיות יהודיות שהדמיון בינן לבין "האחים המוסלמים" גדול ממה שנוח לנו להודות.

כשמנקים לרגע את המילים הטעונות ומביטים במבנה, באסטרטגיה ובחזון – מתגלה תמונה מטרידה: יש בישראל תנועות דתיות יהודיות שהדמיון בינן לבין "האחים המוסלמים" גדול ממה שנוח לנו להודות

1

הדמיון הראשון הוא החיבור הבלתי־נפרד בין דת לפוליטיקה.

האחים המוסלמים, מראשית דרכם בשנות ה־20 של המאה הקודמת, לא הסתפקו בלדרוש הקפדה על השריעה במישור האישי. הם ביקשו להפוך אותה לחוק המדינה, לכפותה על כלל הציבור, ולהבטיח שהחיים הציבוריים יתנהלו לפי פרשנותם לאסלאם.

בישראל, אמנם בשם היהדות ולא האסלאם, פועלות קבוצות דתיות עם חזון דומה: חקיקה על פי ההלכה ("גיור כהלכה", לדוגמה), החלת סמכויות דתיות רחבות על כלל האוכלוסייה, ותפיסה שהמדינה היא אמצעי להגשמת רעיון משיחי, לא מסגרת אזרחית שוויונית לכל תושביה.

2

הדמיון השני הוא האחיזה במערכות החינוך.

האחים המוסלמים בנו את כוחם בעיקר דרך שליטה בחינוך הדתי – מהגיל הרך ועד האוניברסיטאות. המטרה: ליצור דור חדש שמחשבתו מעוצבת לפי האידיאולוגיה.

בישראל, מגזרים דתיים מפעילים מערכות חינוך נפרדות, סגורות לביקורת חיצונית, שמלמדות בעיקר את עולמן הפנימי ומתעלמות לעיתים קרובות מתכנים כלליים, מהוראת מדעים מודרניים ועד אזרחות דמוקרטית.

האחים המוסלמים לא הסתפקו בלדרוש הקפדה על השריעה במישור האישי. הם ביקשו להפוך אותה לחוק המדינה, ולכפותה על כלל הציבור. בישראל, בשם היהדות ולא האסלאם, פועלות קבוצות דתיות עם חזון דומה

כמו אצל האחים המוסלמים, כאן גם ישנו דגש על חינוך ל"שליחות" – תחושה שכל תלמיד הוא חייל במערכה תרבותית־דתית. וזה עוד בלי לדבר על חזונה של מפלגת נועם בדבר הנחלת "זהות יהודית" (יהודית במקרה שלה = הפרשנות האולטרה-אורתודוכסית-משיחית ליהדות) לתלמידי ואזרחי ישראל.

3

הדמיון השלישי – השימוש בחסד ובפעילות חברתית ככלי לגיוס ותודעה.

אחד ממרכיבי העוצמה של האחים המוסלמים במצרים – ואף בעזה בראשית דרכה של חמאס – היה רשת הענק של בתי חולים, קופות צדקה, חינוך ורווחה, חלוקת מזון וסיוע לנזקקים. השירותים הללו לא ניתנו סתם מתוך נדיבות – הם ביססו נאמנות פוליטית ודתית.

בישראל, אפשר לראות מערכות צדקה, גמ"חים ושירותי קהילה שמספקים מענה אמיתי למצוקות, אך גם מייצרים תלות ומגבירים את ההשפעה של הנהגה דתית־פוליטית על אוכלוסיות חלשות. ש"ס, לדוגמא.

4

הדמיון הרביעי – הסגירות התרבותית והרתיעה מהשתלבות בעולם המודרני.

האחים המוסלמים תמיד ראו במערב מקור להשחתה רוחנית, מוסרית ותרבותית, ושאפו להקים "חומת הגנה" מפני השפעותיו. אצל חלק מהזרמים הדתיים בישראל ישנה מגמה דומה – ניתוק מהתרבות החילונית, מהתקשורת, מהאקדמיה ומהשיח הציבורי הכללי, מתוך תפיסה שכל אלה מסוכנים לערכי הקודש. גם כאן, התוצאה היא קיטוב עמוק בין קבוצות בחברה.

אחד ממרכיבי העוצמה של האחים המוסלמים, שביססו נאמנות, היה רשת בתי חולים, קופות צדקה, חינוך ורווחה וסיוע לנזקקים – בישראל, מערכות צדקה, גמ"חים ושירותי קהילה מספקים מענה למצוקות ומייצרים תלות

5

הדמיון החמישי – החשיבה הגלובלית־אידיאולוגית.

האחים המוסלמים אינם תנועה מקומית בלבד; יש להם סניפים, שלוחות וקשרים עם תנועות דומות ברחבי העולם. גם חלק מהתנועות הדתיות בישראל רואות את עצמן כחלק מפרויקט יהודי עולמי – רשת של קהילות ותומכים בגולה, אידיאולוגיה שמחברת בין קצוות שונים של העולם היהודי, ותחושה שהם מנהלים מאבק היסטורי־נצחי ל"הצלת הנשמות התועות" מקרב יהודי העולם ש"לא זכו" לנהוג באורח חיים יהודי במובן הדתי.

*  *  *

צריך להדגיש: הדמיון הזה אינו אומר שיש כאן טרור או אלימות כמו אצל האחים המוסלמים. רוב התנועות הדתיות בישראל פועלות במסגרת החוק, ואלימות היא קו אדום עבורן. אבל המנגנונים – החינוך, השליטה במוסדות, השימוש בחסד, הבידול התרבותי, והחזון של קידום ערכי הלכה כאלה ואחרים – הם אותם מנגנונים בדיוק.

השאלה היא מה המשמעות של זה לחברה הישראלית.

האם אנחנו רוצים להמשיך במסלול שבו קבוצות מיעוט אידיאולוגיות־דתיות, עם חיבור עמוק לפוליטיקה, קובעות את סדר היום של כולנו?

האם אנחנו מוכנים להשלים עם מצב שבו ערכים דתיים־סקטוריאליים דוחקים הצידה את העקרונות האזרחיים־דמוקרטיים שעליהם הוקמה המדינה?

והאם נבין, בזמן, שההיסטוריה המצרית – שבה האחים המוסלמים צברו כוח עצום דרך חינוך וחסד, עד שיצאו ממנה פוליטיקאים, מחוקקים ואף שליטים – יכולה לשמש גם לנו כתמרור אזהרה?

צריך להדגיש: הדמיון אינו אומר שיש כאן טרור או אלימות כמו אצל האחים המוסלמים. אבל המנגנונים – החינוך, השליטה במוסדות, השימוש בחסד, הבידול התרבותי, וחזון קידום ערכי הלכה כאלה ואחרים – דומים

הרי ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. "יהודית" לא חייבת להיות מילה נרדפת ל"הלכתית", ודמוקרטיה לא יכולה להיות מילה ריקה מתוכן. אם נמשיך לטשטש את ההבחנה, נמצא את עצמנו לא רחוקים מהמודל של "האחים המוסלמים" – רק בגרסה העברית, עטופה בטלית ותפילין.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.