מעט אחרי יום השנה השני ל-7.10 וסיומה (הזמני?) של המלחמה וחזרת החטופים החיים וחלק מהחללים, יום הזיכרון הממלכתי ה-30 לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל יצוין מתוך סערת התקופה המורכבת שבה אנחנו חיים – ביטחונית, לאומית וחברתית.

אולי יותר מתמיד, למערכת החינוך יש השנה תפקיד משמעותי במיוחד בציון היום הממלכתי. בבואם לעשות זאת עומדים בפני צוותי החינוך שני אתגרים כבדי משקל. הראשון הוא פרימת הממלכתיות ושבר אמון עמוק בין הרשויות השלטוניות.

למערכת החינוך יש השנה תפקיד משמעותי במיוחד בציון היום הממלכתי. בבואם לעשות זאת עומדים בפני צוותי החינוך שני אתגרים כבדי משקל. הראשון – פרימת הממלכתיות ושבר אמון עמוק בין הרשויות השלטוניות

המתח בין הרשויות והתחושה של כל אחת מהן שהאחרת פוגעת בסמכותה וחודרת למרחב הפעולה שלה – זו המציאות שמתוכה צומח בעוצמה משבר האמון מכל הצדדים. העובדה שגם סמלי שלטון המשתתפים בטקסים ממלכתיים נתפסים לעתים כצד במחלוקת, במקום כסמל של אחדות, ממחישה עד כמה זקוקה החברה הישראלית לחיזוק רעיון הממלכתיות ולשיקומו של שיח ציבורי מכבד.

דווקא מתוך העימותים הנוקבים האלה מתבהר היטב תפקידה של מערכת החינוך כעת – לא רק לשמר את זכרו של רבין, אלא להחזיר לתלמידות ולתלמידים את האמון במוסדות המדינה, בהכרעות דמוקרטיות ובהכרח שבשיח אחראי. יום רבין השנה אינו רק יום זיכרון למנהיג שנרצח אלא קריאה לחינוך ממלכתי אמיתי, המבוסס על עקרונות של צדק, שלטון החוק, כבוד הדדי ואחריות אזרחית.

מתוך משבר הממלכתיות מוטל עלינו – אנשי החינוך – לבסס את משמעותה הערכית בעיני המתחנכים, ולחזק את ההבנה כי דמוקרטיה איננה רק שיטת שלטון אלא תרבות של שיח, גבולות ואמון.

מוטל עלינו לא לטשטש מחלוקות – אלא להדריך כיצד לנהל אותן באחריות, לא להעלים ביקורת – אלא להפוך אותה לכלי ללמידה דמוקרטית, וכמובן לא השכיח ולא לשכוח את העבר – אלא להבין ממנו איך לבנות עתיד טוב יותר.

דווקא מתוך העימותים הנוקבים מתבהר תפקיד מערכת החינוך כעת – לא רק לשמר את זכר רבין, אלא להחזיר לתלמידות ולתלמידים את האמון במוסדות המדינה, בהכרעות דמוקרטיות ובשיח אחראי

האתגר החינוכי השני הכרוך ביום השנה ה-30, שרק ילך ויעמיק, נובע מהפיכת הזיכרון להיסטוריה. שלושה עשורים חלפו מאז אותו מוצ"ש נורא – עדיין זיכרון חי לרבים מאתנו ופצע שמסרב להגליד. אבל דור חדש של המוני תלמידים, ועמם גם הצעירים שבמורים, לא נולדו עדיין בזמן הרצח, ועבורם מדובר בפרק היסטורי רחוק, ללא נגיעה וצריבה אישיות. זו מציאות שמחייבת אותנו לחשיבה חינוכית עמוקה ומקורית – איך להצליח לחבר את הדור הצעיר, התזזיתי, שצמח עם הרשתות החברתיות, לסיפור שלא חווה אך ממשיך להשליך עמוקות על דמותה של המדינה שבה הוא גדל. 

יום רבין אינו יכול להסתכם בשיעור היסטוריה, אלא חייב להיות יום של למידה רב ממדית, הקשבה ואחריות. המשימה שלנו איננה רק לספר מה קרה ב-4.11.95 וקודם לכן, אלא לעזור לתלמידים, בצורה מורכבת ואחראית, להבין מדוע זה קרה ומה המשמעות של זה כיום. האתגר הוא להפוך את המועד ליום של שיח רלוונטי, שבו בני הנוער מזהים את עצמם כחלק מהסיפור הישראלי, ולא כצופים אדישים ומשועממים מהצד.

יש כאן גם שיעור חשוב לקבוצה הולכת וגדלה של מורים צעירים, שנדרשים לעיתים ללמוד את ההיסטוריה יחד עם תלמידיהם, ואגב כך לפתח לעצמם כלים רגשיים וערכיים לשיחה על נושאים טעונים: שנאה, פילוג, אלימות פוליטית ודמוקרטיה.

שנה וחודש לפני שנרצח, בנאום בטקס חלוקת פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול אמר רבין:

"אנו נמצאים בעיצומו של קרב ללא תותחים, במלחמה ללא אש, שתהיה אולי מן החשובות והמכריעות בתולדות העם היהודי: המלחמה על דמותה של מדינת ישראל. מי אנחנו? לאן אנו חותרים? איזה עם אנחנו רוצים להיות?"

מפעים להיווכח כמה נותרו הדברים רלוונטיים ונכוחים. גם היום אנחנו נדרשים לשוב ולשאול – מי אנחנו כחברה? מה אנחנו רוצים להיות כעם? איך נוכל לחיות כאן יחד, מתוך כבוד, אחריות ותקווה?

יום רבין לא יכול להסתכם בשיעור היסטוריה, עליו להיות יום של למידה רב ממדית, הקשבה ואחריות. המשימה אינה רק לספר מה קרה ב-4.11.95 וקודם, אלא לעזור להבין מדוע זה קרה ומה המשמעות של זה כיום

הדור הצעיר של היום, הדור שאנו מחנכים, הוא דור התקומה החדש. בידיו תופקד האחריות לעתיד החברה הישראלית, לשימור הדמוקרטיה ולמניעת אלימות מכל סוג. אבל נדמה שזהו גם הדור שצריך ללמוד מחדש את המשמעות והחשיבות העמוקה של הממלכתיות – לצד ערבות הדדית ואהבת האדם והארץ, מידות שהדור הזה, באמצעות לוחמי צה"ל הצעירים, הוכיח בשנתיים האחרונות שניחן בהן מעל ומעבר. בשדה הקרב, כמו גם במרחב האזרחי באינסוף מהלכי סיוע חברתי.

ביום רבין ה־30 אנו לא רק זוכרים את העבר, אנחנו נושאים מבט אל העתיד ומבקשים יחד לשוב ולבנות כאן שפה של תקווה, הקשבה ואחריות משותפת לגורלנו. יהי זכרו של יצחק רבין ברוך, ותהא דרכנו דרך של פיוס, אחדות ושלום – בתוכנו לפני הכול.

מטי בילו היא מנהלת התיכון הרב-תחומי עמל רמות-מקיף ז' באר שבע וחברת המועצה לחינוך ממלכתי-עברי.