צודקת השרה אורית סטרוק – זו תקופה של נסים, וגם לי קרה נס. אסביר: הייתי בטוחה שפג תוקפם של שני רעיונות שחשבתי לכתוב עליהם מאמרים. לא תמיד קל למצוא זווית מעניינת ומאוד הצטערתי, אך כעת, בזכות הקואליציה, התברר שהם רלוונטיים מתמיד.

לפעמים אני כותבת מאמר שקשור לתאריך. למשל, ביום פטירתו של בנימין זאב הרצל תיארתי את התרחקות ישראל מעקרונותיו. או, יום ירושלים סיפק הזדמנות לספר כמה מפוצלת היא בירתנו המאוחדת. חשבתי שאפשר לכתוב לפעמים על פרשות השבוע, והלקחים שהתורה מלמדת.

כמה שבועות אחרי יום השנה הראשון לאסוננו, התכוונתי להשתמש בתחנוני אברהם בפרשת "וירא", לפני חורבן סדום ועמורה, כדי לשאול האם אין צדיק אחד בכנסת, שיקרא: די! מספיק עם מלחמה חסרת תוחלת!

כמה שבועות אחרי יום השנה הראשון לאסוננו, התכוונתי להשתמש בתחנוני אברהם בפרשת "וירא", לפני חורבן סדום ועמורה, כדי לשאול האם אין צדיק אחד בכנסת, שיקרא: די! מספיק עם מלחמה חסרת תוחלת!

לא התכוונתי לח"כים חרדים, שהמלחמה לא נוגעת לבוחריהם. או למשיחיים, שרואים עצמם כקבלני משנה של ריבונו של עולם בכיבוש הארץ. כיוונתי לליכוד, במיוחד לאלו מנבחריו שהפגינו בעברם אומץ אישי. אסיר ציון יולי אדלשטיין? ראש שב"כ בדימוס אבי דיכטר? מישהו?

דמיינתי איך ח"כ נועז קורא את הפרשה לאור דבריי ומייד קם ומצהיר שהמנהיג העליון מוביל אותנו לחורבן באש וגופרית, כגורל הערים הרעות במקרא. בעקבותיו יקומו עוד, ובא לציון גואל. אבל בדיוק צץ משהו, ולא כתבתי.

פרשת "וירא" מאוד דרמטית – מופיעה בה גם עקדת יצחק. בין כללי המוסר שתרמנו לאנושות מצוי האיסור על קורבן אדם, שהיה מקובל בעולם הקדום. הסיפור מעורר שאלות פרשניות קשות. להבנתי הצנועה, את התשובות אפשר לסכם במשפט אחד: בעימות בין ציות ומוסר, על המוסר לנצח. ההוראה להקריב את יצחק נגדה את המוסר; דגל שחור התנוסס מעליה.

אילו היה נשאר לי מקום לעוד מאה מילים, הייתי מתבססת על הכתוב כדי להעלות השערות על פוסט-טראומה שיצחק חווה – אדם שראה מאכלת מונפת מעליו, נפשו לא תישאר כשהייתה. זה נכון כפליים כאשר המקריב הוא מי שהנעקד סומך עליו, מי שתפקידו לדאוג לו, לרווחתו ולעתידו.

גם על העקדה לא כתבתי. בשונה ממועדים קבועים שחוזרים מדי שנה, הסקתי שכבר לא יתאפשר לי להתבסס על הפרשה – היה ברור לכל בר-דעת שמייד המלחמה תסתיים, שהרי כל גורמי המקצוע מתנגדים לגרירתה ללא מטרה וכמה עוד אפשר, ולכן פג תוקפם של הרעיונות.

הייתי מעלה השערות על פוסט-טראומה שיצחק חווה – אדם שראה מאכלת מונפת מעליו, נפשו לא תישאר כשהייתה. זה נכון כפליים כאשר המקריב הוא מי שהנעקד סומך עליו, מי שתפקידו לדאוג לו, לרווחתו ולעתידו

לתדהמתי, חלפה שנה, וכלום לא השתנה – בפעם השנייה מאז האסון התקרב חג שמחת תורה, ושוב נפתח סבב חדש של קריאה בפרשיות: בראשית, נח, לך לך, ושוב וירא. התברר שרעיונות למאמרים שהייתי בטוחה שאבדו לנצח, עדיין תקפים, כאילו אנחנו והזמן דורכים במקום. למרות הכול, לא הופיע אף צדיק בסדום, וקורבן אדם נמשך ללא הפסקה.

התכוונתי להזמין את הקורא לבחור מי הקורבן: חטופים, חיילים, עזתים, או כל מי בתוך הקו הירוק או מחוצה לו, שבראיית הממשלה, חייו הפקר. אלא שאז הפציע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והורה לעצור את המלחמה, ובערב שמחת תורה החטופים החיים שבו. חיי רבים נותרו ועודם הפקר, אך הפואנטה של המאמר נחלשה. נפרדתי בצער מהטיוטה ולחצתי על כפתור DELETE.

תשאלו, איפה הנס? ובכן, לפני אי אילו ימים, לאחר שבכנסת נערך אירוע הצדעה למשפחות שכולות ומשפחות חטופים, משיתי את המסמך מסל המחזור. הכינוס היה הכי ממלכתי שיש – נכח בו יושב ראש הכנסת, שהוא שני במעמדו הייצוגי רק לנשיא המדינה, ראש הממשלה שלח ברכה מוקלטת, והאירוע שודר בערוץ הכנסת.

הוזמן מי שתמך בממשלה לאורך התקופה, מי שציית וברך כאילו אסור לערער על סמכותה, כאילו כל התבונה והמוסר מצויים בידיה, ויש לאמץ ללא עוררין את החורבן והקורבן שהיא זורעת. לעומתם, מי שפעל לפי הלקח הכפול של "וירא" – ערעור על סמכות, מוסר קודם לציות – לא נמצא ראוי, והודר.

לתדהמתי, חלפה שנה, וכלום לא השתנה – התברר שרעיונות למאמרים שהייתי בטוחה שאבדו לנצח, עדיין תקפים, כאילו אנחנו והזמן דורכים במקום. למרות הכול, לא הופיע אף צדיק בסדום, וקורבן אדם נמשך ללא הפסקה

וכך, בזכות הציות ללא סייג שהממשלה דורשת ומתוך השיסוי והפיצול שהיא מקדמת, יותר משנה אחרי שהרעיונות עלו בדעתי, וכשלושה חודשים אחרי תום המלחמה וגניזתם, התברר שהם עדיין תקפים. נס, או לא?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.