יש רגעים שבהם שאלה מוסרית פשוטה מסרבת להיענות לתשובה פשוטה. כיצד ייתכן שבשמה של דת, המצָווָה לצדק, יושר וריסון כוח, ניתנת בישראל תמיכה ציבורית רחבה למהלכים פוליטיים הסותרים חוק, שוויון ונורמות חברתיות בסיסיות.

אין זו שאלה תיאולוגית, וגם לא סטייה שולית. זהו תהליך חברתי עמוק, המתרחש מול עינינו, ובמרכזו גיוס של קדושה לטובת נאמנות מחנאית.

הדיון איננו מכוון רק לחרדים, וגם לא רק לציונות הדתית. הוא נוגע למחנה דתי אמוני רחב יותר, הכולל דתיים לאומיים, מסורתיים, ולעיתים גם ציבור חילוני המאמץ שפה דתית של זהות, גורל ומאבק קיומי.

אין כאן טענה על קבוצה אחידה, אלא ניסיון להבין כיצד זהות דתית חָדֵלה לשמש בלם מוסרי, והופכת למעטפת שמכשירה חריגות פוליטיות בשם ההגנה על המחנה.

זהו תהליך שבמרכזו גיוס של קדושה לטובת נאמנות מחנאית. זו לא טענה על קבוצה אחידה, אלא ניסיון להבין איך זהות דתית חָדֵלה לשמש בלם מוסרי, והופכת למעטפת שמכשירה חריגות פוליטיות בשם ההגנה על המחנה

זה איננו ויכוח על עבירות פליליות של יחידים. הוא עוסק בשיתוף פעולה שקט ולעיתים גלוי עם מהלכים פוליטיים בעייתיים, בהצדקה שלהם, ובעיקר בהשעיית הביקורת. השאלה כאן איננה מי עבר על החוק, אלא כיצד נוצר מצב שבו החוק עצמו נתפס כמכשול, והביקורת עליו כמעשה עוין.

ההקשר ברור. בשנים האחרונות מתגבשת בישראל תודעת מצור פוליטית. מערכת המשפט מוצגת כאויב העם, התקשורת כבוגדת, האקדמיה כמנותקת, וארגוני זכויות אדם כסוכני חוץ. בתוך השיח הזה, הזהות הדתית והלאומית נטענת במשמעות מגוננת. לא עוד מערכת ערכים, אלא חומת מגן. לא עוד שאלות של מוסר, אלא של הישרדות.

כך ניתן להבין את התמיכה העיקשת בבנימין נתניהו גם בשעה שהוא עומד למשפט פלילי. התמיכה הזו איננה מבוססת על הכחשת האישומים, אלא על תפיסתו כסמל. נתניהו נתפס לא רק כפוליטיקאי, אלא כמגן המחנה מפני בג"ץ, התקשורת והאליטות. הביקורת עליו אינה נתפסת כדרישה לנורמות שלטוניות, אלא כהתקפה על הזהות עצמה.

במרחב הזה פועלים פוליטיקאים וארגונים שמעניקים לפוליטיקה תוקף דתי. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר אינם מציגים את עצמם רק כנבחרי ציבור, אלא כנושאי שליחות. הרחבת ההתנחלויות מוצגת כהגשמת ייעוד היסטורי, החלשת מערכת המשפט כהגנה על רצון העם, והמאבק במוסדות הביקורת כמאבק על דמותה היהודית של המדינה. לטענתי, ארגונים כמו פורום קהלת, אם תרצו, בצלמו ואחרים פועלים בדיוק במרחב הזה, שבו נאמנות קודמת לביקורת.

בישראל מתגבשת תודעת מצור פוליטית. מערכת המשפט מוצגת כאויב העם, התקשורת כבוגדת, האקדמיה כמנותקת, וארגוני זכויות אדם כסוכני חוץ. בתוך השיח הזה הזהות הדתית והלאומית נטענת במשמעות מגוננת

לתהליך הזה מצטרפת שפה דתית מפורשת. רבנים המזוהים עם הציונות הדתית מעניקים למהלכים פוליטיים עוגן רוחני, וממסגרים את המאבק כמאבק בין קודש לחול, בין נאמנות לבגידה. במציאות כזו, התנגדות פוליטית איננה רק עמדה אחרת, אלא איום מוסרי. הביקורת אינה לגיטימית, היא מחללת.

כאן מתרחש ההיפוך. התנהגויות שבעבר נחשבו פסולות נעשות לאותות נאמנות. התקפות על שופטי בית המשפט העליון מוצגות כהגנה על הדמוקרטיה, דה-לגיטימציה של מפגינים כהצלת המדינה, והסתה פוליטית כהבעת אמת. הערכים אינם נעלמים, הם מוכפפים. לא המוסר קובע את גבולות הפעולה, אלא המחנה.

בנקודה זו עולה כמעט תמיד טיעון נגדי, שלכאורה ראוי להישמע. גם הצד הליברלי מגייס ערכים מוסריים לטובת פוליטיקה; גם שם מסמנים יריבים כסכנה לדמוקרטיה; גם שם נשמע שיח של "קץ המדינה" ו"איום קיומי". אם כך, מדוע להאשים דווקא את המחנה הדתי. האם אין כאן פוליטיזציה כללית של מוסר, שאינה ייחודית לדת.

אלא שההשוואה הזו מחמיצה הבדל מהותי. כאשר מחנה ליברלי מגייס ערכים כמו שוויון, זכויות אדם או שלטון החוק, הערכים עצמם נותרים פתוחים לביקורת, לפרשנות ולערעור. הם אינם מקודשים, אלא נָדונים. לעומת זאת, כאשר שפה דתית מגויסת לטובת מאבק פוליטי, היא מעניקה לו מעמד שאינו ניתן לערעור. לא עוד עמדה שניתן להתווכח עליה, אלא אמת שמקורה בקודש. לא עוד מחלוקת אזרחית, אלא מבחן נאמנות מוסרי.

רבנים המזוהים עם הציונות הדתית מעניקים למהלכים פוליטיים עוגן רוחני, וממסגרים את המאבק כמאבק בין קודש לחול, בין נאמנות לבגידה. במציאות כזו, התנגדות פוליטית איננה רק עמדה אחרת, אלא איום מוסרי

ההבדל איננו בעוצמת הרגש הפוליטי, אלא במעמד הערכים. ערך ליברלי שנעשה כלי פוליטי ניתן עדיין לשיפוט מוסרי חיצוני. קדושה מגויסת, לעומת זאת, חוסמת מראש את אפשרות הביקורת. היא אינה רק טוענת "אנחנו צודקים", אלא רומזת ש"מי שמתנגד לנו חוטא". כאן טמון הסיכון האמיתי והוא לא בעצם המעורבות הדתית בפוליטיקה, אלא בהפיכת הפוליטיקה לשדה מקודש שבו שאלות של חוק, אחריות ומידתיות נדחקות הצידה בשם שליחות גבוהה יותר.

בשלב הזה הדת משנה תפקיד. במקום לשמש כוח מוסרי שמרסן שלטון, היא מגויסת להצדקתו. כאשר המנהיג מזוהה עם שליחות היסטורית, הביקורת עליו נתפסת כפגיעה בקדושה עצמה. זהו מנגנון מוכר מחברות אחרות, אך בישראל הוא נטען בעוצמה מיוחדת בשל ההיסטוריה, הטראומה והמתח המתמיד בין קיום לאובדן.

הסכנה אפוא, איננה בעצם האמונה אלא בהפיכתה לכלי פוליטי. ברגע שהקדושה ניתנת למהלכים של כוח, שליטה והשתקה, הדת מפסיקה להיות מקור אמוני בלבד והופכת למנגנון שמנטרל בלמים. הגבול כבר אינו עובר בין טוב לרע, אלא בין נאמנים לבוגדים, בין מי שבפנים למי שמחוץ למחנה.

דווקא משום כך, הביקורת הזו חשובה במיוחד לאנשים מאמינים. לא מפני שהם אשמים יותר, אלא מפני שיש בידיהם יותר. מי שמחזיק במסורת דתית מחזיק גם בשפה של גבולות, של איסור, של אחריות מוסרית שאינה תלויה בכוח. ודווקא בשם המסורת הזו צריך לצעוק בקול רם שדת שאינה מעמידה גבול למחנה שלה עצמה, מאבדת את ייעודה, והופכת למה ולמי שהייתה אמורה לבקר.

ערך ליברלי שנעשה כלי פוליטי ניתן עדיין לשיפוט מוסרי חיצוני. קדושה מגויסת, לעומת זאת, חוסמת מראש את אפשרות הביקורת. היא אינה רק טוענת "אנחנו צודקים", אלא רומזת ש"מי שמתנגד לנו חוטא"

מה קורה לחברה שבה הקדושה נודדת מן העיקרון אל האדם, מן המוסר אל הכוח, חברה שבה הדת מפסיקה לשאול שאלות קשות ומתחילה לספק תשובות נוחות? ברגע הזה, הדת כבר לא מגנה על החברה מפני עוול, אלא מאפשרת לעשות בשם הקודש דברים שבעבר לא הייתה מעזה לעשות בשם שום דבר אחר.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.