יותר מכל היבט מדכא אחר בפסק דינו של בג"ץ שניתן ביום שלישי השבוע, בעניין הליך מינוי נציב שירות המדינה, פסק הדין – שניתן בהרכב מורחב – מעיד על התפרקותו של בית המשפט העליון, והתפוררותה של הלכידות המקצועית והקולגיאליות הפנימית שאיפיינו את המוסד ברמה כזו או אחרת בכל שנותיו.

על ההלכה המשפטית והפרשנות המתבקשת לסעיפי החוק, ועל מרחב התמרון שעל בית המשפט להותיר לממשלת ישראל אפשר להתווכח מקצועית; אך מהלומות שיפוטיות מתחת לחגורה בין השופטים לבין עצמם, מעידות שסדקים עבים נבקעו במבצר, גם אם הוא עדיין לא נפל.

פסק הדין ניתן במסגרת הליך נדיר של דיון נוסף בפסק הדין שניתן בהרכב של שלושה שופטים בבג"ץ במאי 2025, בעתירות נגד החלטת הממשלה שלפיה נציב שירות המדינה הבא ימונה כמינוי אישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא בהליך תחרותי.

חוק שירות המדינה (מינויים) אמנם מעניק לממשלה פטור מחובת מכרז לתפקיד הנציב, אך בג"ץ פסק שאין בכך כדי למנוע חיוב הממשלה בהליך תחרותי.

פסק הדין שניתן בהרכב השלושה היה שנוי במחלוקת, וניתן בדעת רוב של הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז, נגד דעת מיעוט מהדהדת של המשנה נעם סולברג

פסק הדין שניתן בהרכב השלושה היה שנוי במחלוקת, וניתן בדעת רוב של הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז, נגד דעת מיעוט מהדהדת של המשנה לנשיא נעם סולברג.

בקשת הממשלה לדיון נוסף הגיעה לשולחנו של השופט דוד מינץ, שהחליט כלאחר יד – ובניגוד לגישה הרווחת המקמצת מאוד באישור הליך דיון נוסף – לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב.

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מינץ גם חרג מהכללים וקבע מועד לדיון, שביקש לכפות הלכה למעשה על הנשיא עמית את ההרכב, כך שהשופט יוסף אלרון ישב בו בטרם פרישתו. עמית הגיב בהתחכמות משלו, קבע דיון למחרת פרישתו של אלרון, כך שבמקומו נכנסה להרכב השופטת יעל וילנר.

החישובים המחנאיים האלה הובילו בסופו של דבר את תוצאת פסק הדין. בדיון הנוסף הפכה דעת הרוב של עמית וברק-ארז לדעת מיעוט; ואל סולברג הצטרפו וילנר ומינץ.

מלכתחילה היו ברורות עמדותיהם של ארבעה מחמשת השופטים, וההכרעה כולה הונחה לפתחה של וילנר. אפשר לראות את החלטתה להצטרף לעמדותיהם של סולברג ומינץ כיישור קו עם המחנה השמרני; ואפשר גם לראות בפסק דינה מעין איתות לעמית, שעל אף שהיא אינה ממוקמת במשבצת הרגרסיבית הקיצונית של מינץ, היא לא תשתף פעולה עם מניפולציות פרוצדורליות של הנשיא במטרה להשיג רוב לפסיקותיו.

אפשר לראות את החלטתה של וילנר להצטרף לעמדותיהם של סולברג ומינץ כיישור קו עם המחנה השמרני; ואפשר גם לראות בפסק דינה מעין איתות לעמית, שהיא לא תשתף פעולה עם מניפולציות פרוצדורליות של הנשיא

את פסק הדין המרכזי של שופטי הרוב כתב השופט מינץ. לגופה של המחלוקת המשפטית, מינץ הצטרף לעמדתו של סולברג כפי שהובעה בדעת המיעוט בפסק הדין הקודם, ולפיה החוק אינו מחייב את הממשלה לקיים הליך תחרותי במינוי הנציב. כלומר – לא רק פטור ממכרז, אלא גם פטור מוועדת איתור.

עד כאן הדיון הענייני. אך פסק הדין כולל חלקים נרחבים שבהם השופטים מחליפים מהלומות, ואפילו לא אלגנטיות במיוחד.

השופטת יעל וילנר בדיון בבג"ץ על העברת הכספים למוסדות החינוך החרדיים בניגוד לחוק. 8 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

מינץ מרחיב על הפער שבין הדין המצוי לבין הדין הרצוי – טקטיקה קלאסית של שופטים שמרנים, המבקשים לגדור את מרחב התמרון השיפוטי לגבולות הדין המצוי. אך הוא עושה זאת בלשון בוטה: "על מנת להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטה שקיבלה הממשלה בנוגע להליך המינוי של הנציב", הוא כותב בביקורת על פסק דינם של עמית וברק-ארז, "לא די לזעוק את חשיבות ועצמאות תפקידו או את 'מוטת השליטה' של הנושא בו".

מינץ מרחיק לכת עד כדי לכנות את פסק דינם של עמית וברק-ארז כבלתי משפטי: "טענה להיעדר אמצעים בארגז הכלים […] אינה יכולה להצדיק שימוש בהנמקות לבר משפטיות השייכות למחוזות השכנים למשכננו" – ברמיזה לכך שעמית וברק-ארז פועלים כפוליטיקאים, לא כשופטים. הלסת נשמטת.

גם לסתו של עמית נשמטה. "בכל הכבוד", הוא השיב למינץ מעל דפי פסק הדין, "אני דוחה מכל וכל את הדרך שבה הציג חברי את דעת הרוב בפסק הדין". ועמית ממשיך:

"חברי חופשי כמובן לחלוק עליי באשר לטיבם של השיקולים הענייניים שבפני הממשלה; או להטעים כי התשתית העובדתית אינה מצדיקה את העברת נטל הראיה אל שכם הממשלה. אך מכאן ועד תיאור דעת הרוב כנסמכת על 'הנמקות לבר משפטיות' או כיוצרת מצב שבו 'במחי יד יירמסו עקרונות יסוד' בשיטתנו – רב מאוד המרחק.

"המציאות עצמה אינה שיקול 'לבר-משפטי' כפי שנטען על ידי משיבי הממשלה. המציאות היא חלק בלתי נפרד מעולם המשפט, וחלילה לנו מלהתייחס אליה כשיקול שאינו ממין העניין".

"המציאות עצמה אינה שיקול 'לבר-משפטי' כפי שנטען על ידי משיבי הממשלה. המציאות היא חלק בלתי נפרד מעולם המשפט, וחלילה לנו מלהתייחס אליה כשיקול שאינו ממין העניין"

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בדיון בעתירות נגד מינויו של דוד זיני לתפקיד ראש שב"כ, 18 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מינץ ציטט פסק דין ישן שהגדיר את הליך המכרז כ"ספינת הדגל" של הליך המינוי בשירות המדינה. את הפטור ממכרז שהעניק המחוקק לתפקיד נציב שירות המדינה, פירש מינץ כפטור מהליך תחרותי בכלל. על כך השיב עמית: "פטור מ'ספינת הדגל' אין משמעו פטור מדיני הימאות בכלל", והוסיף: "אינני מכיר כלל פרשני לפיו מכלל לאו נגזרים לאווים רבים אחרים".

סולברג השיב לעמית באותה לשון: "כאשר הספינה גם כך משייטת במים סוערים, יש להיזהר שבעתיים טרם טלטול עוצמתי נוסף".

אחת מאבני המחלוקת בין השופטים, הן בפסק הדין הקודם והן בהרכב המורחב, היה נעוץ בפסק דין של בג"ץ משנת 2011, שהשופט עמית היה שותף לו, אז נדחתה עתירה נגד הממשלה ביחס להליך מינוי הנציב.

סולברג ומינץ נהנו לסנוט בעמית על כך ששינה כביכול את עמדתו מפסק הדין ההוא לעומת היום. בפסק דינו של עמית כעת, הוא מציין כי העתירה ההיא תקפה הליך תחרותי, שבמסגרתו נבחנו 150 מועמדים לתפקיד, מצב שונה בתכלית מהכוונה הנוכחית, לאפשר לראש הממשלה לבחור נציב בבחירה אישית.

בעניין זה משיב עמית לסולברג ומינץ: "לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו – גם להתרפק בערגה על פסק הדין משנת 2011 וגם לדחות את ההליך המעין-תחרותי שעמד בבסיסו".

בעניין זה משיב עמית לסולברג ומינץ: "לא ניתן להחזיק את החבל בשני קצותיו – גם להתרפק בערגה על פסק הדין משנת 2011 וגם לדחות את ההליך המעין-תחרותי שעמד בבסיסו"

יש שורה של נזקים משפטיים שפסק הדין הזה גורם, גם מעבר להשלכה המיידית שלו – מתן רשות לראש הממשלה לבחור נציב שירות מדינה כלבבו, כמעין מינוי אישי.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג, ינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

כך, למשל, קביעתו של מינץ שלפיה גם בגיבוש מנגנון הקבע לבחירת נציב שירות המדינה בעתיד, ניתן להפוך אותו למעין מינוי פוליטי, שייבחר על יסוד "עמדותיו המקצועיות בנוגע לאופן יישומה" של מדיניות הממשלה.

עמדה זו הופכת במידה רבה את השירות הציבורי כולו, שהאתוס שלו הוא ממלכתיות וא-פוליטיות, לצבוע בצבעים פוליטיים. זהו מהפך של ממש, לגמרי לא שמרני.

עמית השיב למינץ תשובה פשוטה וברורה בעניין זה: "הנציב הבא שיתמנה, צפוי לעבוד תחת שלוש ממשלות, כך שהכוונה להעמיס על גבו של המינוי קרבה 'רעיונית-מקצועית' או 'פוליטית-רעיונית' לממשלה הספציפית המכהנת כיום – נוגדת את האופי הממלכתי-מקצועי-עצמאי של התפקיד".

הנזק מתבטא גם בכך שרוב מבין שופטי ההרכב בדיון הנוסף סבורים ששיקולים שעניינם "תפיסת עולם רעיונית" – מונח מכובס לתפיסה פוליטית – צריכים להדריך את הממשלה במינוי הבכיר ביותר בשירות הציבורי

הנזק מתבטא גם בכך שרוב מבין שופטי ההרכב בדיון הנוסף סבורים ששיקולים שעניינם "תפיסת עולם רעיונית" – מונח מכובס לתפיסה פוליטית – צריכים להדריך את הממשלה במינוי הבכיר ביותר בשירות הציבורי, גם במסגרת הליך תחרותי של ועדת מכרזים או ועדת איתור. מדובר מעתה, לפי בג"ץ, בשיקול ענייני. כך כתבה השופט וילנר:

"שיקולי 'תפיסת עולם רעיונית' מתייחסים, בעיקרו של דבר, להשקפתו הרעיונית של המועמד ביחס לסוגיות מקצועיות הכרוכות בתפקיד הנציב, שמדיניות הממשלה רלוונטית להן. דמיון בהשקפה כאמור יסייע בהגשמת מדיניות הממשלה".

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה בוועדת חוקה של הכנסת, 30 בספטמבר 2025 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

כך גם הלשון המזלזלת של מינץ כלפי עמדת היועצת המשפטי לממשלה, התורמת לעליהום שהפרקליטות והייעוץ המשפטי חווים ממילא מכיוון המערכת הפוליטית:

"שינוי עמדה המבוסס במידה רבה על ה'עדיף', ה'ראוי' וה'רצוי', תוך מתן פרשנות להחלטות הממשלה שאינה מסתברת מלשונן, ותוך העלאת טעמים מאולצים להצדקה לסטות מהעמדה הנחרצת והבלתי מסתייגת שאומצה על ידי בית משפט זה אך לפני מספר שנים, מעורר קושי משמעותי".

אין בשפה המשפטית השתלחות יותר בוטה מזו.

מינץ גם מנצל את הרגע הזה – דווקא את הרגע הזה, שבו לכלל שופטי העליון, אפילו למינץ עצמו, ברור שהממשלה והכנסת משתוללות – כדי לחזק את "חזקת התקינות המנהלית", כלומר את נקודת המוצא השיפוטית, שלפיה רשויות המדינה פועלות כדין, והנטל על העותר להוכיח אחרת הוא נטל כבד.

זוהי חזקה שכבר מזמן אבד עליה הכלח, ואולם דווקא כעת היא זוכה לזריקת חיזוק ועידוד מכיוון בג"ץ. "הדברים צריכים להיאמר באופן ברור: כמו כל רשות מנהלית, גם לממשלה עומדת חזקת תקינות מנהלית. כל ממשלה. יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה", כותב מינץ.

"הדברים צריכים להיאמר באופן ברור: כמו כל רשות מנהלית, גם לממשלה עומדת חזקת תקינות מנהלית. כל ממשלה. יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה", כותב מינץ

לנוחות הקוראים, מינץ מתמצת את תפיסת עולמו השיפוטית במשפט אחד קולע: "בית המשפט אינו קובע את הנורמה. גם לא בוחן את הגיונה או את תבונתה". ובעברית קלה: תקבל הממשלה כל החלטה שהיא חפצה בה, מטופשת או מופרכת ככל שתהא, אנחנו כאן כדי לוודא את יישומה.

השופט דוד מינץ, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והמשנה לנשיא נעם סולברג בדיון בעתירות נגד מינויו של דוד זיני לתפקיד ראש שב"כ, 18 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לדידו של מינץ, כלל לא היה צריך להידרש לעתירות בעניין מנגנון מינוי הנציב, ועל בית המשפט היה לדחות את העתירות הללו על הסף ולהמתין לעתירות שיגיעו ביחס למינוי עצמו, כאשר יבוצע. להנמקת עמדתו, מינץ עושה שימוש שגוי בפסיקות בעניין עתירה מוקדמת, המוגשת טרם זמנה.

חמור יותר – מעמדתו עולה כי אף דינן של העתירות בעניין מנגנון הדחת היועצת המשפטית לממשלה היה להידחות. זוהי עמדה מסוכנת ביותר, המעניקה חסינות לגזרה שלמה של החלטות ממשלה, הבאות לשנות סדרי עולם מנהליים, ואינן כוללות מינוי או הדחה של בעל תפקיד.

תוצאתו המעשית של פסק הדין היא שראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה זה שימנה, בזמן הקרוב, נציב שירות מדינה כראות עיניו. דלתו של בג"ץ תהיה פתוחה בפני עותרים אם הבחירה תהיה קיצונית ובלתי מתאימה, אך הנזק הוא בעצם מתן כוח עודף נוסף לראש הממשלה, שכפי שהשופט עמית ציין בפסק דינו, נהנה גם כך מריכוז כוח קיצוני בדמוקרטיה הכביכול פרלמנטרית שלנו.

"לא מופע של הפרדת רשויות לפנינו כפי שסבור חברי השופט מינץ", כתב עמית, "אלא מופע של העצמת-יתר של כוחה של הרשות המבצעת, וליתר דיוק, כוחו של ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, יהא אשר יהא. בשאילה ממילותיו של חברי המשנה לנשיא נעם סולברג: לא פיזור וביזור הכוח לפנינו – אלא ריכוזו".

"לא מופע של הפרדת רשויות לפנינו כפי שסבור חברי השופט מינץ", כתב עמית, "אלא מופע של העצמת-יתר של כוחה של הרשות המבצעת, וליתר דיוק, כוחו של ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, יהא אשר יהא"

ואגב ריכוז כוח: השופט עמית עתיד לשמש נשיא בית המשפט העליון במשך עוד כשנתיים וחצי, לפני שהשרביט יעבור אל הנשיא הבא, סולברג, אם שיטת הסניוריטי תישמר.

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והמשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג בדיון על העתירות נגד פיטוריו של ראש שב"כ רונן בר, 8 באפריל 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ואולם בהיסטוריה של העליון נודעו רגעים שבהם שופט אחר, נשיא עתידי מיועד, נטל לידיו את כוח ההנהגה האמיתי בעליון, מידיו של הנשיא המכהן. דורית ביניש עשתה כך לאהרן ברק, ומרים נאור עשתה כך לאשר גרוניס.

פסק הדין בדיון הנוסף בפרשת שיטת מינוי נציב שירות המדינה, עשוי להירשם – במבט היסטורי – כרגע שבו כוח ההנהגה האמיתי בעליון עבר מידיו של יצחק עמית לידיו של נעם סולברג.

פסק הדין בדיון הנוסף בפרשת שיטת מינוי נציב שירות המדינה, עשוי להירשם – במבט היסטורי – כרגע שבו כוח ההנהגה האמיתי בעליון עבר מידיו של עמית לידיו של סולברג