רשימה זו לקוחה מתוך ספר בהתהוות בנושא הנרטיבים:

מהיכן נתחיל לספר את הסיפור המשותף שלנו כיהודים?

ניתן להתחיל מתחילת הסיפור המקראי, הוא סיפור בריאת העולם והאדם. אולם נקודת פתיחה זו היא סיפורה של כלל האנושות מנקודת המבט היהודית, ולאו דווקא סיפורם של היהודים. ניתן להצדיק בחירה זו בכך שהתנ"ך הוא הבסיס הראשוני לתרבות היהודית, ולכן הוא מייצג סיפור תרבותי משותף.

אפשרות אחרת היא להתחיל בסיפור יציאת מצרים, שהוא ראשית הגיבוש של העם היהודי. זוהי תחילתה של ההיסטוריה היהודית בעיניו של הסופר המקראי. ואולי נכון יותר לפתוח בדמותו של רבי יוחנן בן זכאי, שהוא הסיפור של היהודים בגלות לאחר חורבן בית שני, שכן היהדות שהתפתחה בגלות היא בעלת צביון שונה מזו של היהדות המקראית.

כל בחירה מייצגת דגש רעיוני שונה במקצת. הבחירה בתחילת הסיפור המקראי שמה דגש על המאפיינים התרבותיים האוניברסליים של היהדות. הבחירה בסיפור יציאת מצרים מדגישה את הממד הלאומי, ואילו הבחירה ברבי יוחנן בן זכאי מדגיש את ההיבטים הדתיים הלכתיים שהתגבשו ברובם בגלות.

הבחירה להתחיל בראשית הסיפור המקראי, מדגישה מאפיינים תרבותיים אוניברסליים של היהדות. בחירה בסיפור יציאת מצרים מדגישה את הממד הלאומי, וסיפור בן זכאי מדגיש היבטים דתיים הלכתיים

בתרבות היהודית הזיכרון של הסיפור המשותף, במיוחד יציאת מצרים, מעוגן במצוות ובטקסים. היהדות הבינה כי זיכרון שאינו מעוגן בפרקטיקה נוטה להישכח. הטקס המרכזי הוא סדר פסח, שנועד במיוחד לחבר את הילדים לזיכרון המשותף. הסיפור קשור גם למצוות רבות, ובכלל זה  מתן זכויות לגר, לעבד, לאמה ולבהמה. מצוות אלה מלוות באמירה "כי עבד היית במצרים, ויפדך ה' אלוהיך משם" – הדת היהודית הבינה שעל מנת שהסיפור ישפיע ויעצב את הזהות יש לקשור אותו לחיי היום יום. כלומר, הסיפור אינו רק זיכרון העבר, אלא מנגנון לעיצוב התודעה בהווה.

ואולי הזהות המשותפת היא הטקסטים?

עמוס עוז ובתו ופניה עוז זלצברג בספרם "יהודים ומילים" רואים את הלאומיות היהודית כתלויה בספרים. היהדות לשיטתם היא בעיקר תרבות טקסטואלית.

"הרציפות היהודית נסמכת מאז ומתמיד על המילה המדוברת ועל המילה הכתובה. […] קו הרצף היהודי אינו ביולוגי אלא מילולי".

לפי תפיסה זו, היהדות היא תרבות, שאולי הדת היא מקורה, אך אין להעמיד אותה על הדת בלבד. היא גם שפה, ספרות, אמנות ורעיונות ודעות, וזכותו של כל ישראלי להחליט מה מן הירושה הגדולה הוא יאמץ. תפיסה זו מאפשרת גם לישראלים החילונים להתחבר לתרבות בלי לאמץ מחויבות דתית, ואף אם אינם רואים את המציאות ההיסטורית כמכוונת על ידי ההשגחה העליונה.

עוז ובתו פניה בספרם "יהודים ומילים", רואים את הלאומיות היהודית כתלויה בספרים, יהדות כתרבות טקסטואלית בעיקר. לפי תפיסה זו, היהדות היא תרבות שאולי הדת היא מקורה, אך אין להעמידה על הדת בלבד

ואולי לא הסיפור ההיסטורי חשוב אלא הסיפור העתידי?

ייתכן שבעבור הישראלים, שחלקנו אינם חולקים אותו סיפור משותף (למשל ערביי ישראל), לא הסיפור ההיסטורי הוא החשוב ביותר,  אלא הסיפור העתידי ושותפות הגורל שלנו החיים בחבל ארץ זה. גם בקרב האוכלוסייה היהודית ייתכנו מגוון סיפורים. סיפורו של החרדי נבדל מסיפורו של המתנחל ומסיפורו של הישראלי היהודי החילוני.

שותפות הגורל מחייבת אותנו לקיים דיאלוג מכבד בין נרטיבים סותרים. מטרת הדיאלוג אינה למחוק הבדלים אלא להבין מה החשיבות של הנרטיב עבור המחזיק בו, אילו פונקציות הוא ממלא השפעתו על הזהות וכיצד הוא מעצב תפיסת מציאות.

זו משימה לא פשוטה במציאות המקוטבת הנוכחית.

נשיא המדינה ראובן ריבלין בנאום בכנס הרצליה דיבר על שותפות שתתבסס על ארבעה יסודות:

1. מתן תחושת ביטחון לכל מגזר כך שכניסתו לשותפות אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו.
2. אחריות משותפת של כל המגזרים לגורלה ועתידה של מדינת ישראל.
3. הוגנות ושוויון. להבטיח שאף אזרח לא מופלה לרעה.
4. יצירת זהות ישראלית משותפת.

האם טמונה סכנה לנו הישראלים בסיפור המשותף היהודי?

מהו המסר של סיפור יציאת מצרים? יש כמובן המסר של תהילת האל שהושיע את עם ישראל והוציאו מעבדות לחרות. יש גם מסר חברתי של דאגה לחלש ליתום, לאלמנה, לדל ולגר כי " עבד היית במצרים" וכי "גרים הייתם בארץ מצרים". 

שותפות הגורל מחייבת לקיים דיאלוג מכבד בין נרטיבים סותרים. מטרתו אינה למחוק הבדלים אלא להבין מה חשיבות הנרטיב עבור המחזיק בו, אילו פונקציות הוא ממלא, השפעתו על הזהות וכיצד הוא מעצב תפיסת מציאות

החשש שלי הוא כי המסר הקורבני העולה מן הסיפור ישפיע לרעה על עיצוב ההיסטוריה הישראלית הנוכחית. האמירה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם" נטועה עמוק בנרטיב שלנו. בעיקר בחוויה הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית, היא חווית השואה, וכיום בחוויית השבעה באוקטובר ובאיומים האיראניים.

סיפורים נועדו לעצב את הזהות ולכוון את העתיד, ולכן השפעתם עלולה להיות מסוכנת. העתיד המכוון, במידה שיושפע מראיית עצמנו כקורבן ומחוסר אמון בעמי העולם ששואפים רק לכלותינו, עלול להביא לתחושת אפתיה מדינית או לחוסר יכולת לדמיין פתרונות פוליטיים.

בדומה לסכנת הנרטיב, קיים חשש שהשפה שמוטמעת בה מערכת אסוציאציות דתיות, תשפיע על הלך המחשבה של הישראלים ותגרום לאובדנם. חשש זה הובע במכתבו של פרופסור גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג.

שלום סבר שהשפה, המהווה ראי לתרבות היהודית, אינה חילונית באמת, גם אם נדמה לנו שחילצנו מתוכה את התוכן האפוקליפטי. לדבריו, יום אחד, עלולה להתפרץ בה מחדש העצמה הדתית נגד דובריה. ואז שאל: האם "יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה?"

המסר הקורבני בסיפור עלול לשפיע לרעה על עיצוב ההיסטוריה הישראלית הנוכחית. האמירה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" נטועה עמוק בנרטיב שלנו. בחוויית השואה, ובחוויות ה-7/10 והאיומים האיראניים

הסיפור האיראני

מיכה גודמן, בפודקאסט "מפלגת המחשבות", מצביע על דוגמה מעניינת לסיפור לאומי אחר: הסיפור האיראני. לדבריו, המשטר באיראן בנה סיפור המאחד שני זיכרונות היסטוריים.

הראשון הוא הזיכרון הדתי של הריגת חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, בקרב כרבלא בשנת 680 לספירה על ידי החליף הסוני. אירוע זה הוא אחד האירועים המכוננים בתודעה השיעית. הזיכרון השני הוא הזיכרון המודרני של התערבות המעצמות המערביות באיראן, ובראשן הפלת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בשנת 1953, במהלך הפיכה שנתמכה על ידי ארצות הברית ובריטניה, לאחר שהלאים את תעשיית הנפט האיראנית.  

שני האירועים יוצרים יחד סיפור של עם מדוכא שנאבק בכוחות חזקים ממנו.

במשך מאות שנים נתפס סיפור כרבלא כסיפור של סבל דתי הממתין לגאולה עתידית עם הופעת המהדי (המשיח). אולם במאה העשרים פירשו אותו מחדש הוגים כמו עלי שריעתי, ובהמשך גם האייתוללה רוחאללה חומייני. הם הפכו את חוסיין מדמות של קדוש הסובל על קידוש השם לדמות של מורד אקטיבי הנאבק בעוול. כך הפכה כרבלא למטאפורה פוליטית מודרנית: ה"מדכאים" מן העבר הוחלפו באימפריאליזם המערבי, ובייחוד בארצות הברית ובישראל.

במובן זה, המהפכה האסלאמית ביצעה מהלך דומה לזה שעשתה הציונות: מעבר מתודעה פסיבית לתודעה אקטיבית של פעולה היסטורית.

אולם בעוד שהציונות ביקשה לבנות מדינה וליצור חיים חדשים, הנרטיב המהפכני האיראני הפנה את האקטיביזם לכיוון של מאבק מתמיד נגד אויבים חיצוניים.

המהפכה האסלאמית ביצעה מהלך דומה לציונות: מעבר מתודעה פסיבית לתודעה אקטיבית. אך בעוד שהציונות ביקשה לבנות מדינה, הנרטיב האיראני הפנה את האקטיביזם למאבק מתמיד נגד אויבים חיצוניים

גם הסיפור היהודי המרכזי, יציאת מצרים, מתאר מאבק בין עם קטן לאימפריה גדולה. אך המבנה הסיפורי שלו שונה.

בסיפור זה העבדות איננה סוף הסיפור אלא נקודת מוצא. הסיפור נע מן השעבוד אל החירות, ומן הסבל אל יצירת סדר מוסרי חדש. הזיכרון של העבדות אינו נועד רק לשמר את הטראומה אלא גם ליצור מחויבות מוסרית: לדאוג לגר, ליתום, לאלמנה ולחלש. במובן זה הסיפור היהודי איננו רק סיפור של קורבן אלא גם סיפור של תיקון ושל אחריות.

הסיפור האיראני מדגיש את המשכיות הסבל והמאבק, ואילו הסיפור היהודי מדגיש את האפשרות להשתחרר ממנו ולבנות מציאות חדשה.

עם זאת, כמו כל נראטיב לאומי, גם שתי המסורות מורכבות יותר מן הסיפור שהן מספרות על עצמן: ביהדות מתקיימת לצד מסר הגאולה גם תודעה עמוקה של רדיפה מתמשכת, ובאיראן מתקיימת לצד נרטיב המאבק גם תרבות עתיקה ועשירה של מחשבה, שירה ופילוסופיה.

סיכום

עמים, כמו בני אדם, אינם פועלים רק מתוך אינטרסים אלא גם מתוך סיפורים. הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עברנו אינם רק פירוש להיסטוריה; הם גם המצפן המכוון את עתידנו. משום כך גם החברה הישראלית של ימינו, בדומה לחברה האיראנית, ניצבת בפני שאלה עמוקה: איזה סיפור משותף היא מבקשת לספר לעצמה, ומהו העתיד שהסיפור הזה יאפשר לה לדמיין.

הסיפור היהודי אינו רק סיפור של קורבן אלא גם סיפור של תיקון ושל אחריות. הסיפור האיראני מדגיש את המשכיות הסבל והמאבק, ואילו הסיפור היהודי מדגיש את האפשרות להשתחרר ממנו ולבנות מציאות חדשה

השאלה היא האם החברה הישראלית תצליח להשתחרר מתודעת הקורבן. תודעה שעלולה להקשות על חיפוש פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות הסכמות פוליטיות, פשרות ואף ויתורים טריטוריאליים. זוהי תודעה המזכירה במידה מסוימת את הדיאלקטיקה של האדון והעבד אצל הגל, ואת תפיסת העולם של משחק סכום אפס, שלפיה כל ויתור של צד אחד נתפס בהכרח כהפסד.

ומנגד עולה השאלה האם החברה האיראנית תצליח להשתחרר מן הרדיקליות והאלימות ומהנטייה לסמן את ישראל ואת המערב כאויב האולטימטיבי, אויב שמולו נתפס המאבק לא כוויכוח פוליטי אלא כמאבק קיומי.

בסופו של דבר, גורלם של עמים נקבע לא רק בידי כוחם אלא גם בידי הסיפור שהם מספרים לעצמם. משום שהסיפור על העבר קובע לא פעם גם את גבולות הדמיון של העתיד.

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.