לרגע קצר, התרבות המערבית היהירה, שמזמן השתעממה מאזורים מרוחקים ומוכי אסון, חוזה בקסם, שנראה בעיניה כאחיזת עיניים מרושעת: הרקע, כלומר "הטבע", הופך להיות לחזית. הנה וירוס ללא תכלית.

מול הרבה יותר מידי הכרזות בפייסבוק, לפיהן זה נאיבי לחשוב שהמשבר העולמי הוא לא אירוע מהונדס בקפידה (מהי בדיוק מטרתו של מעשה כזה?), אני רוצה להציע הצעה אחרת לנאיביות – הנאיביות שבטענה שיש ריבון, אנושי, במעשה החירום הזה.

הנה מוסר השכל א-הומני שאפשר ללמוד מהאירוע הזה: תראו – בני האדם הם רק התווך בו עובר, מתפשט, משגשג ולבסוף דועך הווירוס הזה. הנה ישנה ישות, במובן הכי פחות מוחשי של המילה, שמתקיימת דרכנו ולא אנחנו דרכה. את זה קשה לנו, המאמינים האדוקים של עליונות האדם על הטבע ושל ניצולו בכל דרך אפשרית לשימושינו, לעכל.

הנה ישנה ישות, במובן הכי פחות מוחשי של המילה, שמתקיימת דרכנו ולא אנחנו דרכה. את זה קשה לנו, המאמינים האדוקים של עליונות האדם על הטבע ושל ניצולו בכל דרך אפשרית לשימושינו, לעכל

החיים הנוחים של המערב כבר השכיחו מאיתנו את העובדה שה"טבע" הוא לא רק דשא ירוק, ים נקי ועצים גבוהים. הטבע הוא גם רעידת אדמה, צונאמי, התפרצות הר געש שמחריבה את כל החיים סביבה, התרסקותו של מטאור וכן – גם מגיפה כלל עולמית. בתרבות שבה לכל דבר צריכה להיות תכלית אנושית – לבני אדם אחרים, לבעלי חיים לא אנושיים, לצומח ולדומם, הרי לא יתכן שצץ לו גורם חצוף שישנה את חיינו, ככה משום מקום. זו הראייה הזו, הנאיבית כמו שהיא אכזרית, שגורמת לנו לשכוח מהו הטבע ולמה הוא מסוגל, עם סיבה, אבל בלי תכלית.

הסיבה: במקום להאמין בתכלית, עלינו לחשוב ברצינות על הסיבה להתפרצותה של הקורונה, כמו להתפרצותן של הסארס, הפרה המשוגעת, שפעת העופות ושפעת החזירים. הנה, בלי שרציתי, שלוש המחלות האחרונות שהזכרתי הסגירו את הסיבה בשמן. בתור פעיל למען בעלי חיים, כשמדברים איתי על ההמצאה המוזרה הזו, "כפייה טבעונית", זה תמיד קשור לכך שיש לי את החוצפה לבקש מאנשים לא לתרום לרצח התעשייתי של בעלי החיים בדיוק בזמן שלא בא להם לשמוע על כך.

אולי הגיע הזמן – לצד סגר המדינה, התרסקות הכלכלה ומוות של בני אדם – לשים לב איך מלבד הפגיעה באינספור קורבנות לא אנושיים, ישנם גם כל כך הרבה קורבנות אנושיים לכפייה של תעשיית המזון מן החי, שמחוללת מגיפות ועמידות לאנטיביוטיקה שפוגעת ברבים כל כך, עוד לפני שפגעו בעצמם באמצעות בליעת גופותיהם של בעלי החיים.

כל כך כבדה אכילת בעלי החיים על כתפיהם של היצורים הלא אנושיים, של המערכת האקולוגית ושל בני האדם.

במקום להאמין בתכלית, עלינו לחשוב על הסיבה להתפרצות הקורונה, כמו להתפרצות הסארס, הפרה המשוגעת, שפעת העופות ושפעת החזירים. הנה, 3 המחלות האחרונות הסגירו את הסיבה בשמן

רוצים לדבר על ספינים? הנה מולנו ממש, נמצא הספין הגדול מכולם: הקונספירציה הערמומית שדרכה מצליחים מי שאוכלים חיות להימלט בכל פעם מחשבון נפש לאור הקטסטרופה לה הם גורמים. הנה הכפייה הגדולה – כפייה של אלימות, של סבל ושל מוות, כפייה של הרס סביבתי שאין שני לו וכפייה של מגיפה – של מוות לבני האדם.

עם קצת חשיבה אנחנו יכולים להדביק תכלית מועילה לאסון הנוכחי. ללמוד ממנו ולגדול בעזרתו, לעצור את האלימות האוניברסלית שלנו כלפי בעלי החיים ובכך גם לחסוך סבל מעצמנו. זה יכול לקרות ממש עכשיו, החל מהקניות המבוהלות הבאות שלנו בסופרמרקט הקרוב.

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.