מופע האימים האחרון שבו איתמר בן גביר נאחז בדוכן המליאה תוך כדי כך שמפנים אותו בכח אחרי שסרב להגיד לאחמד טיבי, יו״ר הכנסת בפועל, ״אדוני יו״ר הכנסת״ הזכיר לי את חיבורו של הפילוסוף ומבקר רולאן בארת' ״עולם ההאבקות״ בספרו ״מיתולוגיות״ (1957).

הספר עוסק במיתוסים בני ימנו, בסמלים שחבויים בהם ובאופן שבו אידאולוגיה ובעיקר עיוותים אידאולוגים מתוקשרים והופכים למציאות מובנת מעליה.

דרמה במליאת הכנסת: @itamarbengvir הורד בכוח מדוכן הכנסת לאחר שכינה את יו"ר הישיבה @Ahmad_tibi "מחבל". צפו pic.twitter.com/zrnrNvVuIG

— ערוץ כנסת (@KnessetT) July 26, 2021

בחיבור ״עולם ההאבקות״ בארת' טוען שהאבקות נוסח WWF היא לא ספורט אלא ספקטקל, מופע ראווה שמתקשר מיתולוגיה בת זמננו, עולם ערכי, לקהל הצופים. בהאבקות הרי יש כללים אבל אף אחד לא באמת דבק בהם. המתאבקים הם סטראוטיפים גרוטסקיים. ולאורך הספקטקל אנחנו חוזים שוב ושוב בסבל פיזי, ברמיסה של הכללים, ובסופו של דבר בתבוסה של הנבל. אנחנו לומדים מהמיתוס הזה שיש טובים ויש רעים, שיש חוקים אך יש גם מי שלא מכבדים אותם, אבל בסוף, נעשה עמם צדק. אז הכל בסדר.

בהאבקות הרי יש כללים אבל אף אחד לא באמת דבק בהם. המתאבקים הם סטראוטיפים גרוטסקיים. לאורך הספקטקל אנחנו חוזים שוב ושוב בסבל פיזי, ברמיסה של הכללים, ובסופו של דבר בתבוסה של הנבל

את העדשה ששם בארת' על עולם ההאבקות אפשר לשים על מה שהתרחש כאן. בצד אחד של הזירה יש לנו את איתמר "הגענו לסמל נגיע גם אליך" בן-גביר. בצד השני יש לנו את אחמד "מדינת כל לאומיה" טיבי. על דוכן המליאה אפשר להגיד כמעט כל דבר שטנה, כל עוד פותחים על פי כללי האתיקה ״אדוני יו״ר הכנסת״. כי כללים במיתוס הזה, הם כללים.

איתמר בן גביר עצמו חוזר ושואל ״איפה זה כתוב בפרוטוקול״. כללים הם הכל. ״אתה לא אדוני!״ אומר ״איתמר האיום״ ל״ד״ר טיבי״. בוז! הקהל צועק. האם ״ד״ר טיבי״ יעשה סדר? ״אתה מחבל!״ צועק ״איתמר האיום״ (שידוע כמי שלפעמים מאיים בתביעה על מי שעושה לו דבר דומה).

מה ״ד״ר טיבי״ יעשה? הוא מנסה אבל חוטף בום! ״אתה צריך להיות בכנסת בסוריה לא כאן!״. אווו, כואב. וממש כמו בהאבקות סופרים עד 3 וזהו, ״איתמר האיום״ נפסל.

זה אולי עובד בג׳ודו אבל לא בספקטקל. אוחז בדוכן הכנסת תוך כדי שתולשים אותו בכח משם. נו, זה לא ישר מWWF? ואז הוא חוזר! וממשיך לדבר!! ושוב באים מאבטחים והפעם מלווים אותו החוצה. הקהל במליאה סוער.

אז מה למדנו?

לכאורה למדנו שאיתמר בן גביר לא מכבד את הכללים. שאחמד טיבי התעקש עליהם. שהיה בלאגן, אבל בסוף הכללים ניצחו. יש סדר במליאה וסדר בעולם. אפשר לחיות את החיים הקטנים והשקטים שלנו בבטחון שצדק הוא חוק טבע כמו גרוויטציה.

בצד אחד של הזירה איתמר "הגענו לסמל נגיע גם אליך" בן-גביר. בצד השני ״אחמד מדינת כל לאומיה" טיבי. על דוכן המליאה אפשר להגיד כל דבר שטנה, כל עוד פותחים עפ"י כללי האתיקה ״אדוני יו״ר הכנסת״

הבעיה עם המיתוס הזה, כמו עם מיתוסים אחרים בני ימנו, היא שהוא שקר.

כולנו זוכרים איך באמצע חודש מאי השתוללה ברחובות מדינת ישראל אנרכיה אלימה. על פי ערוץ 12 מפכ״ל המשטרה אמר בדיון הערכת מצב:

"מי שאחראי לאינתיפאדה הזו הוא איתמר בן גביר. זה התחיל עם ההפגנה של להבה בשער שכם, המשיך בפרובוקציה בש'ייח ג'ראח, ועכשיו הוא מסתובב עם פעילי להבה בערים. אתמול הצלחנו להרגיע את עכו והוא הגיע עם פעילים באוטובוס וגרם לתסיסה. אין למשטרה כלים להתמודד איתו“.

בעוד שבספקטקל שצוייץ ורוטוווט להמונים יש הפי אנד כי הצדק ניצח, המציאות הרבה יותר מדאיגה.

בארת׳ היה מעודד אותנו לגרד עוד שכבה של משמעות הסמלים. הרי אלו לא היו סתם חברי כנסת, אלו היו אחמד טיבי ואיתמר בן גביר, על כל מה שהם מסמלים בתרבות הפופולרית. מאש״ף ועד כ"ך, מכיבוש ועד עליונות יהודית. אז מה המיתוס שמתוקשר כאשר במליאת הכנסת של מדינת ישראל אחמד טיבי מוציא החוצה את איתמר בן גביר כי לא אמר ״אדוני״?

עם קצת יותר דם, זו היתה הרי סצינה מסרט של טרנטינו.

אנחנו לומדים שגם אם יש בישראל גזענות, ישראל (כפי שמסומלת על ידי הכנסת) היא לא מקום גזעני. אנחנו לומדים שגם אם יש בישראל עליונות יהודית, בסוף החוק שיוויוני.

האם המיתוס הזה משקף את המציאות או עושה מיתולוגיזציה של עמדה אידאולוגית?

אלו לא סתם חכ"ים אלא טיבי ובן גביר, על כל מה שהם מסמלים בתרבות הפופולרית. מאש״ף עד כ"ך, מכיבוש עד עליונות יהודית. אז מה המיתוס שמתוקשר, כשבכנסת ישראל טיבי מוציא את בן גביר כי לא אמר ״אדוני״?

הספקטקל האחרון הוא אחד מאינספור מופעים שכולם, באופן פרדוקסלי, מטפחים מיתוס של דמוקרטיה. היא מובנת לנו מאליו כאילו מדובר בגרוויטציה.

גם אחרי 54 שנות משטר צבאי על אוכלוסיה אזרחית, גם עם אי של תיאוקרטיה בלב מערכת המשפט בכל הקשור לדיני משפחה, גם עם שחיתות שלטונית שסופה אינו קרוב בקלפטוקרטיה של יו״ר הליכוד – על כל הסבל האנושי הממשי שאלו מחוללים – כשאנחנו רואים שאחמד טיבי מצליח בסוף להוציא את איתמר בן גביר מהמליאה כי לא אמר ״אדוני״, אנחנו נרגעים. לא צריך למשטר ציבור בכח כשאפשר למשטר אותו עם סמלים.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם. Nitzan Waisberg is a design thinking specialist, lecturing and advising various organization. She is also a social and political activist in the field of education. She served as a Consulting Professor at the Stanford University d.school before returning to her homeland to find it almost unrecognizable. She lives in Hod-HaSharon with her husband and their four children.

מהפכת המידע היא אולי המהפכה הגדולה ביותר שידעה האנושות. אם כך, תהיתי איך יכול להיות שעולות טענות כי מדינת ישראל, אומת הסטארט-אפ שמצטיינת בחדשנות טכנולוגית ומודיעינית ואמורה לשלוט בזירה התודעתית ביד רמה לא נחלה הצלחה כבירה במרחב התודעתי של הזירה הבינלאומית אל מול חמאס.

כדי להבין את זה נצטרך לחזור אחורה בזמן, לשדה הלחימה המסורתי, זה שלפני פרוץ המהפכה.

איך יתכן שמדינת ישראל, אומת הסטארט-אפ שמצטיינת בחדשנות טכנולוגית ומודיעינית ואמורה לשלוט בזירה התודעתית ביד רמה, לא נחלה הצלחה כבירה במרחב התודעתי של הזירה הבינלאומית אל מול חמאס

בשדה הקרב המסורתי ניצבו זה מול זה צבאות יריבים. בדרך כלל מה שגזר את גורל הלחימה היה עוצמתם הצבאית, כוח האדם ואמצעי הלחימה שהעמידו  הצדדים לצד אסופת משתנים אסטרטגיים. הקרב התנהל בזירה תחומה והציבור ניזון בעיקר מתעמולה מכוונת על ידי השלטונות. ואז הגיעה מהפכת המידע ושינתה סדרי בראשית.

שדה הלחימה המודרני מתרחש בסביבה רווית תקשורת ועל כן הוא סבוך יותר משדה הקרב המסורתי שהיה מוכר עד לפרוץ מהפכת המידע. חזית הלחימה כבר אינה לוטה בערפל, הציבור כבר אינו ניזון מרסיסי מידע.

התקשורת תמיד הייתה, אז מה בעצם השתנה בשנים האחרונות?

מאזני הכוחות השתנו. אנו נמצאים ונמצאות בעולם אשר בו, בזכות המהפכה הטכנולוגית, אפשר לשתף מידע ודיסאינפורמציה בכמויות עצומות ובמהירות באמצעות האינטרנט, רשתות הסלולר והלווין.

התקשורת היא מכפיל כוח. היא תחרותית, עצמאית, דעתנית ובעלת ציוד צילום חזותי, משוכלל ונייד שמאפשר לה להעביר בזמן אמת את התמונה, כפי שנקלטה בעדשת הצלם ואת פרשנות המצב כפי שמחליטים הכתבים לכל פינה בעולם. כיום, גם אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו – אמצעי תקשורת.

העולם החדש הפך את הזירה התקשורתית לשדה לחימה בפני עצמו, אנחנו כבר לא חיים בעולם של דיאלוג באש בלבד אלא של מלחמת נרטיבים.

התקשורת היא זכוכית מגדלת, היא צופה בזירת ההתרחשות ומשקפת אותה. דוגמה לכך ניתן לראות בתמונות הקשות מעזה שהדהדו בכל רשתות המדיה.  מהפכת המידע גם משפיעה על עמדותיהם של אזרחי המדינה והעולם, מה שהביא להפגנות נגד ישראל, לעלייה ברמת האנטישמיות בעולם ולהתפרעויות של יהודים וערבים בישראל. השפעה זו על האזרחים מביאה כתוצאה מכך להשפעה גם על קבלת ההחלטות של מקבלי ומקבלות ההחלטות ואף על גורל והמשך המערכה.

כיום, גם אנחנו, כל אחד ואחת מאתנו – אמצעי תקשורת. העולם החדש הפך את הזירה התקשורתית לשדה לחימה בפני עצמו, אנחנו כבר לא חיים בעולם של דיאלוג באש בלבד אלא של מלחמת נרטיבים

וכעת ל"שומר החומות".

מדינת ישראל היא מדינה בעלת עוצמה צבאית ומודיעינית גדולה מאוד וכפי שאמר תא"ל בדימוס רונן מנליס, דובר צה"ל לשעבר, בכנס ב2018 במכון למחקרי ביטחון לאומי בו נכחתי – העלאת הנושא הפלסטיני לסדר יומה של התקשורת העולמית היא לא משימה קשה מידי עבור חמאס. למה? כי טבעי שהצד הנחות צבאית יוכל לערער את לגיטימיות הלחימה של הצד שכנגד, למרות השימוש של חמאס בטרור, לוחמת גרילה וטילים אל עבר אוכלוסייה אזרחית.

מבחינת לוחמה תודעתית, אפשר לבקר את מדינת ישראל על הפלתו של בניין אלג'לאא, בניין התקשורת שבו עשתה שימוש תקשורת בינלאומית, ובתוכה גם אל ג'זירה, מבלי שהוצאה כל הודעה שנותנת סיבה הגיונית לכך.

ניתן לומר שמניעת כניסתם של עיתונאים לעזה מתפרשת בעיניי התקשורת הבינלאומית כניסיון הסתרה שלא נמצא לו כל היגיון הסברתי. כשתמונות ההריסות והמתים מתפרסמות, מתבקש לבקר את חוסר הנוכחות וההסברה הישראלית במרחב הדיגיטלי העולמי והמקומי, ועם זאת להחמיא לישראל על הישג תודעתי שהוביל לתקיפת מערכת המנהרות התת-קרקעיות.

כעת, כשברור לנו שלאור אי-הסימטריות במישור הצבאי יש קושי ממשי בהשפעה על דעת הקהל הבינלאומית. אבל אני רוצה לדבר על התוצאה ולא על הדרך. התוצאה היא לא רק התחזקות תנועות החרם נגד ישראל, אלא גם מה שאינספור סבבים מבהירים לנו. הקהילה הבינלאומית נוטה להזדהות עם החלש, זה שאין לו כיפת ברזל וחיל אוויר עוצמתי שיגן עליו.

"החלש" במקרה זה הוא הפלסטינים, הוא לעולם לא חמאס. אף על פי שחמאס הוא ארגון טרור שמסווה את פעולותיו בתוך אוכלוסייה אזרחית ולמרות ניסיונותיה של ישראל לפגוע רק בפעילי טרור, הדבר לא קורה בפועל. ישראל מצדיקה בכך את פעולותיה בהן נהרגים גם פלסטינים שאינם טרוריסטים, ילדים, נשים וגברים. את הרג החפים מפשע של ישראלים ופלסטינים אסור לנו לקבל.

הסבבים הללו נמשכים שנים רבות מידי. הם לא יעצרו בקרוב. צריך לדבר על פתרון ולא רק על הרתעה. מלחמת התודעה, על כל רבדיה, הן הגלויים והמוכרים כמו חלוקת כרוזים, הקמת אתרי אינטרנט פיקטיביים ושיחות טלפון, והן הסמויים – תוכל להועיל לא רק לניסיונותינו למנוע גינויים מהמדינות השונות, להטמעת הנרטיב הישראלי או לביצוע מהלכים טקטיים, היא יכולה להביא לשינוי ברחוב הפלסטיני, הישראלי והעולמי באופן שיקדם את פתרון הסכסוך.

הסבבים הללו נמשכים שנים רבות מידי. הם לא יעצרו בקרוב. צריך לדבר על פתרון ולא רק על הרתעה. מלחמת התודעה, על כל רבדיה, יכולה להביא לשינוי ברחוב הפלסטיני, הישראלי והעולמי באופן שיקדם את פתרון הסכסוך

הסבבים הללו מבהירים לנו, לאור הקמתה של ממשלה שלא מתכננת לעסוק בעניינים מדיניים ובטח לא תפעל לפתרון הסכסוך, שהפתרון המדיני הוא לא אופציה כבר שנים רבות. אבל היום, ובשדה הלחימה המודרני יותר מתמיד – הפתרון המדיני הוא הכרח.

טל פרנק היא סטודנטית למשפטים בשנה א' במכללה למנהל שכותבת על פמיניזם, אפליה מגדרית באקדמיה, הסללה מגדרית, על למה חשוב לדבר בלשון נקבה ועל פוליטיקה, כי הכל פוליטי. בנוסף היא מתעניינת ביחסים בינלאומיים, משפט צבאי, הייטק וזכויות בעלי החיים.