אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".

הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.

כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.

האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.

להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)

בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.

הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.

ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?

האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.

מה יפה בעיני בשירים?

שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.

שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.

מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.

אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.

נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)

וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.

הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.

אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.

בהצלחה לכל המתמודדות.דים

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

מדינת ישראל ניצבת בפני רגע גורלי. זהו צומת קריטי בו ייקבע עתידנו: התדרדרות למדינת יהודה או עצירת הטירוף והשבת הדמוקרטיה למסלולה.

בנימין נתניהו, איש מבוגר ותשוש, שולט בכל מנגנוני השלטון ומכך נובע כוחו המוחלט. ניסיונו הרב וכישוריו מאפשרים לו להפעיל את המערכות, אך שלטונו אינו נצחי. סופו יגיע – אם בדרך הטבע כמו כל אדם, או באמצעות שרידי שומרי הסף והמחאה הציבורית. השאלה המכרעת היא: מה יקרה אחריו?

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.

דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.