אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".
הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.
כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.
האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.
בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.
הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.
ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?
האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.
מה יפה בעיני בשירים?
שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.
שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.
מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.
אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.
וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.
הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.
אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.
בהצלחה לכל המתמודדות.דים
מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון
חצי הגמר הראשון של האירוויזיון נערך אתמול במתחם אקספו בגני התערוכה בתל אביב. במהלך המשדר של התחרות נפרץ האתר של כאן על ידי האקרים פלסטינים, ששתלו בו סרטון המאיים בשיגור רקטות לתל אביב. בסרטון מוזהרים הצופים מסכנה למתקפת טילים והם מתבקשים להגיע למקלטים, כביכול.
כמו כן מציג הסרטון לוגו של צה"ל ומנסה לדמות תקיפות של מבנים בתל אביב. מנכ"ל תאגיד השידור "כאן" היפנה אצבע מאשימה לחמאס ואמר בראיון לגלי צה"ל כי התקיפה נוטרלה בתוך דקות.
בתחרות עצמה, 10 מדינות מתוך 17 שהתמודדו הבטיחו את השתתפותן בגמר הגדול שייערך בשבת: יוון, בלרוס, סרביה, קפריסין, אסטוניה, צ'כיה, אוסטרליה, איסלנד, סן מרינו וסלובניה.
חודשים ארוכים של הכנות התנקזו למשדר טלוויזיוני מושקע (למרות תקיפת הסייבר), וחצי הגמר השני יתקיים מחר. המקום של המשלחת הישראלית וקובי מרימי בגמר כבר מובטח הודות לזכייה של נטע ברזילי אשתקד. אתמול ברזילי פתחה את האירוע בביצוע של השיר toy שזכה בשנה שעברה בליסבון.
במתחם האקספו בתל אביב תיערך היום חזרה גנרלית לקראת חצי הגמר השני שיתקיים כאמור מחר וישתתפו בו 18 מדינות. חמש המדינות הגדולות באירופה, (איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת ובריטניה) עולות ישר לגמר, בין היתר, מאחר שהן המממנות הגדולות של התחרות. מדונה הגיעה הלילה לישראל ותופיע בגמר, למרות הלחץ הכבד שהופעל עליה לא להגיע מצד תומכי ה-BDS.
דנה אינטרנשיונל חזרה אתמול לאירוויזיון. הזוכה של התחרות ב-1998, ביצעה את השיר Just The Way You Are של ברונו מארס. במהלך האירוע הוקרן גם סרטון של אמן הווידאו קותימאן.
הכותרות הראשיות עכשיו
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
"מַר בִּיטָּחוֹן", חֲסַר הַבִּיטָּחוֹן, בְּמָרָתוֹן שֶׁל כַּחַשׁ
אֵין דָּרוֹם, כְּבָר אֵין צָפוֹן וְהַמֶּרְכָּז – גַּעַשׁ.
הוּא רָץ בַּמָּקוֹם, אָטוּם לִדְבַר עֵצָה –
אֵין לוֹ יַעַד אוֹ מַטָּרָה (פְּרָט לְהֶמְשֵׁךְ הָרִיצָה).וְאַנְשֵׁי הַמַּדִּים מֵאֲחוֹרָיו, רוֹדְפִים, מְזַיְּפִים בְּקוֹל:
עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
תגובות אחרונות
שלום אדוני המפכ"ל. אני לא מכיר אותך אישית. אתה מונית לא מכבר לתפקיד הבכיר ביותר במשטרה. היית הבחירה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. בימים האחרונים רוחו של השר ניכרת כמעט בכל פעולת משטרה. לכן החלטתי לפנות אליך אישית.
ההתנהגות מול מפגינים בני 80 שנגררים על הרצפה לאחר שישבו ליד ביתו של שר, כבילה בידיים וברגלים של מפגינות שהניחו תמונות של חטופים בבית כנסת, הן רק שתי דוגמאות מהשבוע האחרון ליחס לו זוכים אזרחים שרק מממשים את זכותם להפגין ולמחות.
אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שבוע הבא – הצבעה בעצרת האו'מ שמכריזה על הכיבוש הישראלי בגדה ככיבוש קבע
המשמעות – בתוך שנה מעכשיו חוזרים לגבולות ה 4 ביוני 67. הכל תמורת כלום. גוש עציון העיר העתיקה הכותל… הכל. תמורת כלום
והישראלים באמת יעזבו. לא כולם, אבל מסה קריטית. הם לא ישארו כדי להקריב את עצמם במלחמת הצלת היודו נאצים הכת החרדית והיודו ערסים
עוד שטח ירוק עשוי ליפול קורבן לתכנון הלקוי בישראל
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מסכים איתך לחלוטין, הארוויזיון בהחלט אירוע דביק אולי אפילו דביק מידי
ובכלל כל תוכניות הריאליתי שלקחו את המוזיקה והפכו אותה לתחרות שרירי הצוואר עושה נזק גדול לאוטנטיות, למקוריות ולאמינות שבמוזיקה ובאומן.
חולק עליך בנושא הבמבה.. במבה שמשאירים פתוחה ואוכלים ביום שלחמרת הופכת להיות יבשושית ונורא כפית למאכל… :-))