כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?

בזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה? אז זהו שלא. כולם אמנם אומרים שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה, אבל בפועל עוסקים בפוליטיקה – ובאינטנסיביות רבה.

בזמן המלחמה, ובתוך המשא ומתן לשחרור חטופות וחטופים, בשבוע שעבר, אישרה הממשלה תקציב מעודכן לשנת 2023. ניתן היה לחשוב שכל הכספים הקואליציוניים – כספים פוליטיים – יוסטו לצרכי המלחמה. אז ניתן היה לחשוב. הממשלה החליטה שפוליטיקה עכשיו חשובה לא פחות – ואולי יותר – מצרכי המלחמה; וכך כמעט חמישה מיליארדי שקלים הלכו לחיזוק הקואליציה ולא לצרכי המלחמה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ג'ו ביידן בעוצמות של מערכת בחירות, וכל מי שיביע תמיכה בנשיא, שלא היסס להתייצב לצדנו מייד עם פרוץ המשבר, יצטרך לספוג את הארס של מכונת הרעל.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ביידן

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

עסקת שחרור בני הערובה בין חמאס לישראל לא הייתה מתרחשת ללא המנהיגות של ממשל ביידן. גם העסקה הבאה לא תושג ללא המינוף האמריקאי, הן על ממשלת נתניהו והן על קטאר ומצרים.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.