כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?

מרגע שפרצה לחיינו פרשת ה"אונס בת ה-7" קרו כל כך הרבה דברים, שהחיים האמיתיים נראו כמו צפיית בינג' בסדרה מרתקת, ועדיין לא הגענו לפרק האחרון. כל מהדורת חדשות עדכנה בפרטים חדשים, ומהיום למחר השתנתה העלילה והשתכללה, עד שרבים הלכו לאיבוד. מבולבלים? אתם לא לבד.

למה הסיפור הזה תפס תאוצה כמו של טיל ששוגר לחלל? כי הוא מכיל בתוכו חומרים נפיצים. קודם כל המילים "אונס בת ה-7" לא נתפסות. כל אחד מבין שזה נורא. לא צריך להיות לא שמאל ולא ימין בשביל להזדעזע.

הדמויות כמו לקוחות מספר מתח. משפחה חרדית החיה בתוך חברה סגורה. מי יודע מה קורה בתוך הקהילה? לא חסרים סיפורים שצצו לאורך השנים על העבירות שבוצעו במגזר ושטופלו שלא במסגרת מוסדות המדינה. וכמובן אלה שכן הגיעו לבית משפט ולתקשורת.

אל החברה הסגורה נכנסה דמות חיצונית. הערבי מהכפר השכן. מעצם היותו ערבי הוא כבר חשוד, שלא לומר אשם ודינו מוות.

וכל זה מתרחש בשטחים. מקום בו החוק נזיל. ליהודים יש את מערכת המשפט הישראלי ואילו הפלסטינים נשפטים בבית משפט צבאי במחנה "עופר".

כולם ניזונים מרסיסי מידע

אף אחד לא יודע מה היה שם. אפילו עולות תהיות אם בכלל התרחש האירוע שנקרא "אונס". יש הבטוחים שכן, יש המפקפקים ויש שבטוחים שלא. כולם ניזונים מרסיסי מידע שמפיצים כל מיני אינטרסנטים ושאין לשומע שום יכולת לדעת אם מדובר בניוז או בפייק ניוז.

גם אני כמובן לא יודע מה היה שם, ולכן זה לא נושא להתעסק בו.

בנצ׳י גופשטיין ופעילים מתווכחים עם שוטרים במהלך מחאה נגד פלסטיני שחשוד בחטיפה ואונס של ילדה בת 7 (צילום: Flash90)

אז מה מיוחד כאן?

הפרשה הזו מעניינת כי היא מאירה באור בוהק את מערכת ה"צדק" בשטחים. זה לא עוד אירוע של זריקת אבנים או בקבוקי תבערה או פריצה או גניבה. הפעם נפלה המשטרה המקומית על מקרה שגדול עליה בכמה מידות.

ה"תקלה" שלהם היא שהם חקרו את המקרה, כמו שהם רגילים ומכירים. המתנחלים או הצבא או השב"כ מביא להם את החשוד, די מהר הוא הופך לנאשם ותוך זמן קצר מורשע ב"עופר" ומושלך לכלא.

פעולות חקירה פשוטות ובסיסיות לא בוצעו, כי בבית משפט צבאי לא צריך את כל הפרוצדורות הללו. השופט ב"עופר" הוא סחבק של רכזי המודיעין של השב"כ והמשטרה וממלא את בקשותיהם בלי להתעקש. מגישים לו את המסמכים הסודיים והופ, יש הרשעה.

בצורת התנהלות זו אין בעיה לעדכן את התביעה תוך כדי תנועה.

זה קרה באפריל. אה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה מתישהו.

זה התרחש בכפר של החשוד. מה לא? לא נורא – תכתוב שזה היה בבית בו עבד.

הוא גרר אותה ברגל. אהה, לא ייתכן? סורי. תכתוב שהסיע אותה ברכב.

לא בדק אותה רופא מומחה, לא נורא – גם רופאת משפחה זה מספיק טוב. למה בכלל צריך רופא מומחה?

קשה להבין מדלות העדות של הילדה מה עבר עליה, לא נורא – תרשום אונס בנסיבות מחמירות פלוס עוד שניים שהיו בזירה. איפה הם השניים? עזוב נו, למה להתעסק בשטויות.

אין DNA בזירה, לא נורא – תרשום אונס.

אין פציעות עמוקות, לא נורא – אונס.

אין ראיות פורנזיות, צריך?

הקודקודים נתפסו במערומיהם

אז ככה זה מתנהל בשטחים? ככה זה קורה? ככה בדיוק!

כמה ערבים מורשעים על סמך חקירות ברמה כזו? לעולם לא נדע. אבל טוב לדעת שככה זה עובד.

ה"מערכת" מזדעקת כאילו הם לא חיים כאן כבר חמישים שנה. לפתע פתאום פגישה דחופה עם הפרקליטות והתובע הצבאי הראשי וכל הקודקודים שנתפסו במערומיהם.

אבל לאן הם יחתרו? לאמת? למציאת האשם האמיתי? מה פתאום.

הם יחתרו להעמיק את הבור. הם ימנו צוותים שיחפשו בנרות ו"ישכנעו בנועם" ערבים אחרים להעיד על הערבי המסכן שהוא אנס את הילדה. הם ישליכו אותו לכלא כי אין מחילה למי שמנסה להתנגד לשיטה. אי אפשר להתנגד למכבש הכיבוש ול"צדק" של בית המשפט הצבאי ב"עופר".

נטחנים דק דק עד שנשברים

אפשר להיות אופטימיים. הפרקטיקות שעובדות בשטחים, זולגת בגדול לתחומי הקו הירוק.

מה שווה המשטרה אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה הפרקליטות אם אי אפשר לשלוט בה?

מה שווה בית המשפט אם אי אפשר לשלוט בו?

אזרחים שנכנסים מתחת למכבש של מערכת ה"צדק" הישראלי, כבר לא יוצאים אותו הדבר. נטחנים דק דק עד שנשברים. אנשים פצועים ומרוששים לחלוטין. מן ה"צדק" הישראלי ישחרר רק המוות.

מזה כשבוע התקשורת הישראלית מתדיינת בנושא מוזר. לכאורה, התחושה היא שאתה חי בימי הטינה, השנאה ובתקופת החושך.

נתקעתי במקומי בעודי יושב מול מסך הטלוויזיה ומקשיב לדעותיהם של אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. נדהמתי, במיוחד, לשמע דבריה של אוהדת ששמה אביגיל שרעבי, שבסוף השבוע החולף עברה מערוץ לערוץ כדי לבטא את עמדתה.

היא ציינה שאין לה בעיה לצרף את השחקן שחום העור, עלי מוחמד, לקבוצת בית"ר ירושלים. לדבריה, הוא שחקן מצטיין ויכול לסייע בידי הקבוצה הירושלמית לכבוש את המקום הראשון בליגת העל בעונה הבאה.

עם זאת, קיימת בעיה אחת והיא – שמו, "מוחמד". שם זה אינו יכול להתקבל באצטדיון טדי, מגרש הכדורגל של בית"ר ירושלים. "נמצא לו כינוי חדש, וכינויו זה יעלה בקריאות שתושמענה ביציעים של טדי. לא יעלה על הדעת שהשם מוחמד יהיה נושא לשיחתנו ויהי שגור על לשוננו כשנעודד ונברך אותו", הוסיפה שערבי.

גברתי הנכבדה, הנני להביא בפנייך כמה מכינויו של "מוחמד", שבאמצעותם יכול הקהל המתנשף ביציעים של אצטדיון טדי לעודד את השחקן: "האמין", "דובר האמת", "הנבחר" והרשימה ארוכה.

גברתי הנכבדה, האם את יודעת, כי השחקן הנאה, שחום העור, "עלי מוחמד" הוא בן לדת הנוצרית, אך גם השתייכות זו אינה עומדת לימינו מול משפחת הטינה הירושלמית, "לה פמיליה".

מיום שנכבשה מזרח ירושלים ועד היום מנסים המוסדות הישראליים לספח את תושבי ירושלים כדי שיהיו חלק מירושלים רבתי.

גברתי הנכדה, את יודעת שהשם הנפוץ ביותר בעולם בכלל, ובירושלים בפרט, הוא השם "מוחמד". האם משפחת הטינה "לה פמיליה" תחתור למצוא חלופה לכל ערביי ירושלים הנושאים את שמו של מוחמד?

גברתי הנכבדה, מעשה בנביא הערבי מוחמד, עליו השלום, ושכנו היהודי. השכן היהודי היה נוהג לעקוב אחר צאת הנביא מביתו ולהשליך בדרכו טינופת, כדי שיורע לנביא והטינופת תזהם את בגדו הטהור.

מעשה ההתנכלות נמשך כמה שבועות ופתאום נפסק. הנביא מוחמד, אשר שם לב, כי שכנו היהודי נעלם כבר שלושה ימים, שאל עליו, ונענה: הוא חולה ומוטל על מיטתו. או-אז החליט הנביא לקחת עמו מתנה והלך לבקרו בביתו.

מחאה נגד הגזענות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים (צילום: Yossi Zamir/Flash 90)

גברתי הנכבדה, אבי, זכרונו לברכה, היה אנאלפביתי, והוא דאג לקרוא לחלק מבניו על שמות הנביאים: בנו הבכור – שמו מוסא, הוא משה נביא היהודים, עליו השלום; בנו האחר מכונה על שם נביא הנצרות, עיסא, עליו השלום; ובן נוסף קרוי על שם מוחמד, עליו השלום.

בשמותינו, אביו, קיבץ את התהילה על כל גווניה – פאר היהדות, רוח הנצרות ותפארת האסלאם.

גברתי הנכבדה, אני פרופסור מוחמד חוג'יראת, למדתי, חונכתי, עבדתי ולימדתי במוסדות יהודיים וישראליים, שלא התעניינו בחיפוש חלופה לשמי, כדי להימנע מאזכור שמי.

נכון שסבלתי וממשיך לסבול בגלל שמי, "מוחמד", שהיה בשבילי כמו הפרפרים של מולייר, אך יחס זה לא הוסיף לי אלא גאווה וזקיפות קומה.

אומר לך גברתי, ואומר לכל אוהדי בית"ר ירושלים ולכל חולה נפש שיש לו בעיה עם השם "מוחמד", אני מתגאה, מתפאר ומתהלל בעובדה ששמי "מוחמד".

הנני יהודי באורח החיים שלי, נוצרי ברוחי, דרוזי בעוז רוחי ומוסלמי ביצרי, והעיקר בן-אדם וקוראים לי "מוחמד".