כרגע קראתי את אחד הסיפורים הנוראים שנכתבו. שזורים בו זוועה ואי צדק וכאב והרס וריקנות ורוע ויראה והשלטת טרור וליצן חצר אומלל וחברו שנקלעו שלא ברצונם למערכה זו. כל הדברים הטובים והאיכויות הנדרשות על מנת ליצור סיפור מתח מרושע שאין בו גאולה ואין בו תקווה, אלא רק הפחד שורה בו, או שמא יש לקרוא אותו כצ'יזבט מגונה במיוחד.

אני לא אוהבת לפחד ואינני נוטה לקרוא או לצרוך תרבות המקדשת אלימות. אך קרה שהחלטתי לקרוא את התנ"ך מתחילתו עד סופו (בעיקר כדי לדעת על מה מדובר) וכעת הגעתי לספר שמות. סיפורם של משה ובני ישראל והמצרים אך למעשה זהו סיפורו של האל הרשע שמזמן לא עולל מעשה נורא והרסני בממדים אפוקליפטים.

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.

זה פשוט. קודם כל, צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת חברי הכנסת. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו". למה לקמץ במילים? הרי זה התפקיד הנאצל מכל התפקידים, להיות נבחר ציבור של קהילה, לקדם אותה, לשמור עליה, לשפר אותה, כל הדברים הטובים בעולם, למען המשך השושלת האנושית. זהו מוסד שעלינו להעריץ, ואת האנשים שבו, שמסירות נפשם הביאה אותם עד הלום.

זה פשוט. ראשית צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת החכ"ים. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו"

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

המהפכה המשפטית היא הכרח. היא נובעת מהצורך החיוני להתאים את סוג המשטר להשגת היעד – סיפוח שטחים. אי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי לנטרל את בג"ץ ו"בצלם", לעקר את מוסדות אכיפת החוק והמנגנונים הדמוקרטים ולהטיל פיקוח על החשיבה.

השלב לריבונות בשטחים חייב לעבור כשהדמוקרטיה אינה מהווה עוד עצם בגרון. ראוי לבלום את האנרכיה שהדמוקרטיה מייצרת כחטוטרת טורדנית המכשילה את גאולת הארץ. בנימין נתניהו השרדן הבלתי נלאה הפנים שהדבר עולה בקנה אחד עם שמירת שלטונו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?

ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.