כרגע קראתי את אחד הסיפורים הנוראים שנכתבו. שזורים בו זוועה ואי צדק וכאב והרס וריקנות ורוע ויראה והשלטת טרור וליצן חצר אומלל וחברו שנקלעו שלא ברצונם למערכה זו. כל הדברים הטובים והאיכויות הנדרשות על מנת ליצור סיפור מתח מרושע שאין בו גאולה ואין בו תקווה, אלא רק הפחד שורה בו, או שמא יש לקרוא אותו כצ'יזבט מגונה במיוחד.

אני לא אוהבת לפחד ואינני נוטה לקרוא או לצרוך תרבות המקדשת אלימות. אך קרה שהחלטתי לקרוא את התנ"ך מתחילתו עד סופו (בעיקר כדי לדעת על מה מדובר) וכעת הגעתי לספר שמות. סיפורם של משה ובני ישראל והמצרים אך למעשה זהו סיפורו של האל הרשע שמזמן לא עולל מעשה נורא והרסני בממדים אפוקליפטים.

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.

זה פשוט. קודם כל, צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת חברי הכנסת. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו". למה לקמץ במילים? הרי זה התפקיד הנאצל מכל התפקידים, להיות נבחר ציבור של קהילה, לקדם אותה, לשמור עליה, לשפר אותה, כל הדברים הטובים בעולם, למען המשך השושלת האנושית. זהו מוסד שעלינו להעריץ, ואת האנשים שבו, שמסירות נפשם הביאה אותם עד הלום.

זה פשוט. ראשית צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת החכ"ים. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו"

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

"העם בחר", מרבים נציגי הליכוד לומר שוב ושוב בראיונות. מצדיקים לכאורה בנימוק דמוקרטי כל מהלך של הפיכה שלטונית, מחדל ביטחוני, הפקרת חטופים או מלחמה בשבע זירות.

יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים בהם אפשר היה לראות את המציאות הדמוקרטית בבהירות. לא רק דרך פריזמה פוליטית שבה התחברו אינטרסים של ימין קיצוני עם משתמטי הגיוס, עם מתנגדי בג"ץ ותומכי הפסקת משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ועם שורה ארוכה ארוגה שתי וערב בעולם השחיתות הכלכלית, הג'ובים והאינטרסים הפוליטיים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

טקסי יום העצמאות השנה היו שונים משנים קודמות בכמה מובנים. ראשית, התקיימו שני טקסים – האחד "ממלכתי", שלבש צביון פוליטי מובהק יותר מבכל שנה אחרת, והשני "ציבורי", שביטא את הלכי הרוח באופוזיציה.

אפשר לומר כי שני הטקסים היו פוליטיים, והשנה לא התקיים טקס ממלכתי אמיתי שמאחד את העם.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בארבע השנים האחרונות אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל. תמיד הייתי משוכנע שבמקום שהשעות הללו אמורות להיות, אצלי בשעון יש כתם לבן וערפילי, ושהשעות האמיתיות מתחילות הרבה אחרי הכתם הזה.

אמנם הכרתי את השעות שעליהן אני מדבר כאן היכרות אישית מקרוב פעם, לפני הרבה שנים, בתורנויות שמירה בטירונות ואחר כך בתורנויות שמירה בקורסים בבה"דים צבאיים שונים, ובתחילת שנות השמונים אפילו נפגשתי איתן שוב בעונת החריש, בעת הכנת השדות לגידול חוזר של כותנה – אבל מאז הייתי משוכנע שאיכשהו הן התפוגגו אל אפלת הלילה ונעלמו, ולא נשאר מהן אלא זיכרון עמום.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.