יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.

בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?

בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).

אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.

מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?

במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.

נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:

אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.

נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.

נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.

ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.

בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.

כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

בזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה? אז זהו שלא. כולם אמנם אומרים שבזמן מלחמה לא עוסקים בפוליטיקה, אבל בפועל עוסקים בפוליטיקה – ובאינטנסיביות רבה.

בזמן המלחמה, ובתוך המשא ומתן לשחרור חטופות וחטופים, בשבוע שעבר, אישרה הממשלה תקציב מעודכן לשנת 2023. ניתן היה לחשוב שכל הכספים הקואליציוניים – כספים פוליטיים – יוסטו לצרכי המלחמה. אז ניתן היה לחשוב. הממשלה החליטה שפוליטיקה עכשיו חשובה לא פחות – ואולי יותר – מצרכי המלחמה; וכך כמעט חמישה מיליארדי שקלים הלכו לחיזוק הקואליציה ולא לצרכי המלחמה.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ג'ו ביידן בעוצמות של מערכת בחירות, וכל מי שיביע תמיכה בנשיא, שלא היסס להתייצב לצדנו מייד עם פרוץ המשבר, יצטרך לספוג את הארס של מכונת הרעל.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הידיעה שבנימין נתניהו מתעתד להקדים את הבחירות, מכיוון "שרק הוא מסוגל למנוע מדינה פלסטינית" אחרי המלחמה, כלומר: הוא יילך על הראש של הנשיא ביידן

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

עסקת שחרור בני הערובה בין חמאס לישראל לא הייתה מתרחשת ללא המנהיגות של ממשל ביידן. גם העסקה הבאה לא תושג ללא המינוף האמריקאי, הן על ממשלת נתניהו והן על קטאר ומצרים.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.