יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.

בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?

בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).

אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.

מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?

במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.

נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:

אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.

נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.

נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.

ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.

בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.

כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

בתוך שנה, עשור, או אולי דור, עזה תשוקם בתמיכה ובמימון עולמיים. זה יקרה במסגרת שלום ישראלי-פלסטיני אשר עוד מוקדם לדעת מה יהיה טיבו, אבל הבסיס החוקי והבינלאומי שקיים עבורו בהחלטות בית המשפט הבינלאומי לצדק ובהחלטות האו"ם הוא הקמת מדינת פלסטין בגבולות 67 אשר בירתה ירושלים.

אחרי שזה יקרה ונסתכל לאחור על מעשה חורבן עזה בידי מדינת ישראל, מה יהיה מקומו בהיסטוריה? האם הוא יהיה רק עוד פרק במלחמות ישראל? אני חושש שלא. ייתכן שהחרבת עזה בידי ישראל תהיה אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, העם היהודי, וגם של היהדות עצמה, כמו כיבוש הארץ על ידי יהושוע, חורבני הבית, הקמת הסנהדרין, השואה, והקמת מדינת ישראל. ואסביר.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.

הקבוצות ותתי הקבוצות בעם היהודי הן אינסופיות, וככל שיש יותר נישואי תערובת הן הופכות חסרות חשיבות. אך בפועל, פוליטיקת הזהויות עדיין חוגגת. בתוך כך, הגזענות וההתבדלות מהאחר מתקיימות גם בתוך העדות וקבוצות השיוך עצמן.

50 גוונים ואינסוף מוצאים התקבצו להם בעם היהודי: משחור דרך גוונים של חום, בז', אדמוני, ורוד ועד לבן בלונדיני. יהדות תבל, אשר התקבצה אל מדינת ישראל, לא מפסיקה לחלק ולפצל עצמה כמו אמבה בהתקף של ריסוק גנטי, ובמקביל דורשת ייצוג בממשלה ובעמדות מפתח לטובת האותנטיות וקידום אינטרסים סקטוריאליים. חלק בלתי נפרד מדרישת שוויון ותחושת ערך.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

עסקת החטופים הנוכחית מגיעה לאחר שמוצו כל האמצעים למען שחרור החטופים והחטופות שעדיין בחיים וגופותיהם של אלה שאינם עוד. ההפגנות לא הצליחו למלא את ייעודן. נראה כי בנימין נתניהו ועושי דבריו מתעלמים מהם ומהן ומתבצרים במושבי השרד.

חשוב להזכיר כי מדובר בעיקר באזרחים – נשים וילדים, מבוגרים וחולים, חיילות וצעירים – שנלקחו מביתם בתנאים המזכירים את השואה, ואף יותר, מאחר והפעם הם נחטפו במדינה שהקימו במטרה עליונה שכל יהודי יוכל לחיות בה בביטחון, ''לא עוד…" ידע רדיפה ובטח לא פוגרום.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.