יש לי תובנה מביכה עלינו כשמאלנים (ימנים מתבקשים לעמוד מנגד וליהנות). בואו נודה, אין לנו את זה. נתניהו לא צריך לעשות הרבה כדי לנצח שוב, אפילו אם יגלה את מנדלבליט לסוריה, יעביר את ישראל לאוגנדה ויכתיר את עצמו לכל החיים.

בסתר לבו, מעריץ השמאלן את נתניהו כמו שמעריצים את הבריון של השכונה. נתניהו לא כזה מורכב, התפרים שלו גלויים, הוא צפוי כמו כפית, אבל יש לו אנגלית ואנחנו למעשה שכונה. לאבי גבאי לא היה סיכוי, ולא בגלל שנאת מזרחים אלא בגלל שנאה עצמית של הבוחר. משמאל לנתניהו זה גוף שתוקף את עצמו. בוחרי העבודה שונאים את עצמם ואלה שלא – מונים 6 מנדטים בדיוק. השאר הצביעו לגנץ ושונאים אותו על שהצביעו לו. עם זה לא סופרים שלטון במדרגות. רק אופוזיציה, אבל למי יש כוח לתהליכים?

בני גנץ לא עושה את זה למי שלא רוצה את נתניהו. לא שהוא חף מפגמים, אבל אין זמן. דקה וחצי – היית כאן. נקסט. בוחריו לא שמים על ההישג המדהים שלו, 35 מנדטים בזמן קצר! זו בחירה שביטאה בעיקר יאוש עמוק, אבל לא מספיק עמוק בכדי לפרגן למועמד ולתת לו לעבוד (גם אם הוא לא עובד. זה מה יש, קאפיש?).

אין ניסים בפוליטיקה, גם נתניהו התחיל מביצה שסרחה אבל כולם, ובתזמון מבריק מבחינת השליט הנוכל, הסתערו על גנץ עם סכין בין השיניים התותבות בסיוע תקשורת רדודה שאוהבת דם ומאוהבת בשחקן הוותיק נתניהו. אין לה קיום בלעדיו. הוא הטראש טראמפ שלנו.

מי יבעט לתקשורת בראש? מי יגרור אותה למסיבות עיתונאים בלי עיתונאים בול על החדשות בשמונה אפס אפס ועוד אפס? מי מסרב להשיב על שאלות קלות כי לא משתלם לו? מי נעלם כל הקדנציה ומפציע לבליץ מטורף שבוע לפני הבחירות? למי סולחים שהוכה שוק על ירך ע"י קרן מרציאנו וממש, אבל ממש לא 'ניצח' את גנץ אלא יצא תיקו?

במרכז-שמאל הסתאבו כמו הליכוד, רק הפוך: הם בועטים במנהיג, ותוך זמן קצר. למה? כי גם הם התמכרו ליריב. הם הלקוח הזנאי שמחליט להפסיק ולא מסוגל.
לא ביבי – לא קונה.

נתניהו לא ניצח, הוא רק השתמש במציאות אלטרנטיבית שברא. תמיד היו לו קונים לזה. הוא תחמן, כרגיל, ושיקר ביודעין, והשיג את שלו בכחש המוכר. יודע שורד נפש עמו והוא מבין עוד משהו:

אין אופוזיציה. גם היא נשבתה בקסם המושחת. כל אלה שנחרדים מהמשך שלטון העוועים של האיש הזה רוצים כזה רמאי בצד שלנו. אנחנו דמוקרטים אבל סוגדים לנוכלות פוליטית.

נתניהו יודע שהשמאלנים לא יצביעו לו אבל יודע גם שיתעבו וידיחו כל מי שיציבו מולו. כל מי שיציע סיכוי לשינוי ייפול אם לא יחקה את הבריון של השכונה.

נכון שהשמאל התכווץ ובכל זאת, חצי מדינה לא רוצה יותר את המשפחה המושחתת שכבשה את השלטון, אבל במקום שהשמאל יעזור להטות את ההגה הוא מתמרמר, את השינוי הוא רוצה אינסטנט, כאן ועכשיו ואם לא, לך הביתה, גנץ. הבא בתור, בבקשה.

ככה יערפו ראש אחר ראש. במרכז שמאל נואשים אבל מכורים למנהיג 'חזק', מין יצור כלאיים ישר ושוחר טוב כמו גנץ ושקרן ורמאי כמו נתניהו. ככה התרגלנו בנטפליקס. ככה אנחנו צורכים את הרוע שלנו. בקפסולות מדויקות ומרות. ישר למוח.

בני גנץ רחוק מלהיות מה שרצינו. הוא בחור טוב אבל לא חד ולא מורעל מספיק. הוא לא ציאניד כמו האיש שאין לו אלוהים שיכול לסמוך על זה שגם בוחריו של גנץ מהמרכז שמאלה בסיוע תקשורת שרוצה דם יעשו הכל כדי לשים רגליים לאיש שבקשו להציל אותם.

כי הוא לא ביבי. ואנחנו רק ביבי.

כמו שאמר רבנו מאיר אריאל: מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יוכל להיגמל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.