הניסיון לצייר את הנשיא הנבחר ביידן כמי שיאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, תלוש מהמציאות. ובכלל, מוטב לישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל החדש במקום להתנכר לו. הניסיון עם ממשל טראמפ הוכיח שזה יעיל בהרבה.

בסרט הפעולה האמריקני "פיסמייקר" משנת 1997, מנסה ד"ר ג'וליה קלי (אותה מגלמת ניקול קידמן), העומדת בראש צוות למניעת הפצת נשק גרעיני של המועצה לביטחון לאומי, לאתר ולעצור את גנרל קודורוב המושחת מהצבא הרוסי, לאחר ששדד רכבת מסע שהובילה מספר ראשי נפץ גרעיניים במחוז צ'ליאבינסק שברוסיה. את ראשי הנפץ תיכנן הגנרל למכור לאיראן. לקלי מסייע קצין הקישור של הצוות לצבא, לוטנט־קולונל תומאס דבו (בגילומו של ג'ורג' קלוני), יוצא רגימנט הריינג'רס ה־75 והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, שיש לו חשבון משלו עם גנרל קודורוב.

באחד מרגעי השיא בסרט מפציר דבו בקלי לאשר לו לצאת עם צוות כוחות מיוחדים לפשיטה בדגסטן במטרה ליירט את המשאית שבה מבריח קודורוב את ראשי הנפץ. קלי, שחוששת שהפשיטה תביא להסלמה עם הרוסים, נוטה שלא לאשר וחוששת שקצין הכוחות המיוחדים מונע מרצונו לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן, ובין שאת מסכימה אתי ובין שלא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו בתגובה.

ד"ר קלי חוששת שקצין הכוחות המיוחדים דבו מונע מרצון לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן. מסכימה אתי או לא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו

עתה, משנבחר ג'וזף ביידן לנשיאות ארצות־הברית, יש מי שמבקש לצייר את המציאות ככזו הדומה לזו שתוארה בסרט. לגישתם, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני בכל רגע, והדבר היחיד שמנע זאת היה ביטולו של הסכם הגרעין בידי הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. בהתאם לכך, נתפס ביידן כפייסן שיאפשר לאיראן לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני.

ההסכם היה פתרון חלקי שעבד

המציאות היא כמובן אחרת לגמרי. איראן אכן חותרת להשגת נשק גרעיני, אך הוא אינו מצוי בהישג ידה. יתרה מכך, ביידן אינו מגיע לתפקיד כטירון בענייני ממשל ומדינאות, כפי שהיה קודמו. הוא מדינאי מנוסה, שמאחוריו ניסיון מקיף בסנאט של מעל שלושה עשורים (שכולל תמיכה מתמשכת ובלתי־מתפשרת בישראל). כסגנו של הנשיא אובמה לקח ביידן חלק בעיצוב הסכם הגרעין כמו גם בהחלטות משמעותיות כמו הפשיטה של הקומנדו הימי (הסילס) שבה חוסל מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב־2011.

הסכם הגרעין שגיבש בשעתו ממשלו של הנשיא ברק אובמה עם איראן היה "פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והמשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל־אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, היתה גרועה יותר.

למרות שההסכם היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות. בראיון לכבוד חג הפסח בהארץ ב־2018 ציין הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי ישראל לא זיהתה "הפרות איראניות של ההסכם". אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, אמר אז איזנקוט,

"נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה".

מערכת הביטחון, אם כן, ראתה בהסכם יותר נכס מאשר נטל.

למרות שההסכם עם איראן היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות ומערכת הביטחון ראתה בו נכס יותר מאשר נטל. עפ"י הרמטכ"ל לשעבר אייזנקוט ההסכם "דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה"

ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, התנגד להסכם ופעל לבטלו בכל כלי שעמד לרשותו, בין שבכללי המשחק המקובלים ובין שלא (הנאום בקונגרס, למשל). נתניהו הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שכולל מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לממשלו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב־2018.

טראמפ פעל לפי תחושת בטן, ביידן לא

לאורך כהונתו טראמפ נמנע, כמעט באופן מכוון, ללמוד ביסודיות את האתגרים שמולם ניצב ממשלו. בין שהיה מדובר בהסכם הגרעין, היריבות עם סין או ההחלטה להרוג את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני. נראה שטראמפ קיבל את ההחלטות על סמך גחמה או תחושת בטן. לעתים זה הצליח, כמו בחיסול סולימאני או בהסכמי השלום והנורמליזציה שיזם לאחרונה בין ישראל לאיחוד ובחריין, אך לעתים מוטב היה להשקיע זמן נוסף בגיבוש אסטרטגיה ובהבנת המציאות הסבוכה לעומקה.

הוכחה לכך (למי שנזקק לכזו) היא האופן שבו פיטר טראמפ השבוע את מזכיר ההגנה מארק אספר, אף שממילא בתוך פחות משלושה חודשים יושבע נשיא חדש שימנה מזכיר הגנה חדש. גם הסיבות לפיטורין מטרידות ונובעות מהתנגדות אספר להפעלת הצבא לטיפול במחאה כנגד האלימות המשטרתית.

כמו מזכיר ההגנה הראשון שמינה, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס, גם אספר בוגר ווסט פוינט (בן מחזורו של מזכיר המדינה מייק פומפיאו) שפיקד על פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת המפרץ, היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארצות־הברית את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (שלא כנשיא טראמפ אספר הקפיד לעטות מסיכה על פניו), היו לו, כך מסתבר, לרועץ.

מזכיר ההגנה אספר היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארה"ב את מנהיג דאעש אל-בגדאדי בסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (הקפיד לעטות מסיכה), היו לו, מסתבר, לרועץ

עתה, עם בחירת ביידן, שבה ועולה האפשרות שארצות־הברית תחתור לחדש את הסכם הגרעין. ביידן עצמו, במאמר שפרסם בראשית השנה בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) טען כי:

"דיפלומטיה צריכה להיות המכשיר הראשון של הכוח האמריקני".

לתפיסת ביידן דיפלומטיה היא לא רק סדרה של לחיצות יד שמצטלמות היטב:

"הדיפלומטיה בונה ומטפלת בקשרים ופועלת לזיהוי תחומים בעלי עניין משותף תוך ניהול נקודות סכסוך. זה דורש משמעת, תהליך מדיניות קוהרנטי וצוות אנשי מקצוע מנוסים".

במאמר מתח ביידן ביקורת על החלטת טראמפ לבטל את ההסכם וטען כי הדבר:

"גרם לאיראן להפעיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה ולהיות פרובוקטיבית יותר, מה שמעלה את הסיכון למלחמה הרת אסון נוספת באזור".

ביידן ציין אז שאין לו אשליות לגבי המשטר האיראני, שעסק בערעור יציבות התנהגות ברחבי המזרח התיכון,

"אבל יש דרך חכמה להתמודד עם האיום שמציבה איראן על האינטרסים שלנו ודרך שמביסה את עצמה – וטראמפ בחר באחרונה".

ביידן הודה במאמר שהריגת סולימאני,

"הסירה שחקן מסוכן אך העלתה גם את הסיכוי למעגל אלימות שהולך ומתגבר באזור, וזה הביא את טהראן לעקור את גבולות הגרעין שנקבעו במסגרת הסכם הגרעין".

אם ייבחר לנשיא, כתב, יבקש לחדש את ההסכם:

"ולעבוד עם בעלות בריתנו לחיזוקו ולהרחבתו, תוך דחיפה יעילה יותר נגד הפעילויות מערערות היציבות האחרות של איראן".

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים וראש המל"ל לשעבר, אמר השבוע בראיון לתוכנית של אריה אלדד ובן כספית ב־103FM, כי בשעתו הנחה ראש הממשלה נתניהו את הגורמים הרלוונטיים בישראל לא לדבר עם נציגי הממשל שעסקו בגיבוש ההסכם.

האמריקאים, כמו ונדי שרמן ממשרד החוץ, שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב.

"את הטעות הזאת נכון לתקן ולא לעשות ברוגז, וקודם כל לדבר עם האמריקאים. עכשיו, יש לא מעט דברים שאפשר לומר אותם ואפשר להתעקש עליהם, ואני חושב שהאמריקאים גם יקשיבו לנו", אמר איילנד.

האמריקאים שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם הגרעין". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב. "את הטעות הזו נכון לתקן ולא לעשות ברוגז", אמר איילנד

איילנד נמנע מלקבוע איזה נשיא יהיה יותר טוב לישראל, אבל ציין שעצם יכולתו של ביידן לשתף פעולה עם מדינות אירופה היא יתרון משמעותי.

"כשטראמפ יצא מתוכנית הגרעין הוא עשה את זה לבד, ולכן האפקטיביות היא לא כזו גבוהה". יתכן, אמר איילנד, "שיהיה הסכם יותר טוב, ולפי דעתי יש לנו לא מעט אינפוט שניתן לתת בעניין הזה, ובזה הייתי מתעסק".

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

כתב אישום הוגש נגד עו"ד גונן בן יצחק בימים אלה על שהעז לעשות מעשה הרואי ולהגן בגופו על המפגינים מפני כלי הרס של המשטרה. החלטה תמוהה ומקוממת של הפרקליטות שאימצה את חוות הדעת של המשטרה. חשוב לשאול מדוע המשטרה המליצה בכלל על הגשת כתב האישום החריג בקלות דעת כזו.

ראשית, ניכר כי כשעו"ד גונן בן יצחק נשכב מתחת לגלגלי המכתז"ית זה הרגיז את השוטרים. בראיון לאור-לי בר לב, סיפר בן יצחק כי שוטר בשם קובי יעקב התעלם מפנייתו לוותר על כלי המשחית השיטורי, תותח מים שירה במפגינים באופן לא חוקי, לא מידתי, בניגוד להוראות היצרן, בכינון ישיר ומטווח קרוב מדי – והבטיח לו: "חכה חכה אטפל בך באופן אישי". בחקירתו הראשונה, לעדותו, אמר לו מפקד החוקרים: "אני מתבייש שאתה אזרח המדינה".

כשיש כל כך הרבה עדויות של מפגינים שנפגעו מירי המכת"זית, פגיעות גופניות כמו קרעים בעור התוף באוזן, פגיעות בעינים, אשה שעפה באויר מזרם המים, וכשבן יצחק הכיר על בשרו את פגיעתה הרעה של המכתזית כשנפצע ונשאר עם שטף דם – קשה להאשים את בן יצחק על שהחליט לפעול למניעת השימוש בכלי על חבריו המפגינים ועל עצמו. הוא טוען שכעו"ד הרגיש חובה מוסרית למנוע את הפגיעה הבלתי חוקית בחפים מפשע.

בראיון לאור-לי בר לב סיפר בן יצחק כי שוטר בשם קובי יעקב התעלם מפנייתו לוותר על כלי המשחית השיטור והבטיח לו: "חכה חכה, אני אטפל בך באופן אישי"

מעבר לכך שבן יצחק הרגיז את המשטרה ו"הפריע לה" במילוי תפקידה, לשיטתה, נראה כאילו מדובר במשהו עמוק אפילו יותר. נראה שבן יצחק הפריע לשר לבטחון פנים, אמיר אוחנה, הממונה על המשטרה, ולראש הממשלה, שבשמו הוא פועל, לדכא את ההפגנות, להרתיע את המפגינים החוששים מפגיעה, ולהפעיל את הסילון הקטלני כאפקט מצנן על המחאה כולה.

מתגונן בפני גונן

מי שמאמין למפגינים ולכנות כוונתם לא לוותר ולהמשיך להציף את הרחובות עד שראש הממשלה ירד מכסאו – כנראה מפחד, ולכן מגיש כתבי אישום. זו הסיבה שקשה להתעלם מהתחושה המקננת כי מדובר במהלך שלא נולד בחדרי החקירות במשטרה או בפרקליטות אלא במעון בבלפור.

לאזרחים שחוו את נחת זרועם של השוטרים, נעצרו במחסומים בדרך לבלפור, הוגבלו במגבלות הרעש והשעות, נכלאו וצופפו במכלאות אנושיות לפני שהותז עליהן הסילון הקטלני – המהלך הזה נראה שקוף. הוא נראה כנסיון להסיר את האיומים הגדולים ואת הפעילים הבולטים של המחאה, ובכך לחסל אותה. מן הראוי להסב את תשומת לבו של השר אוחנה לכך, שהנסיון מלמד כי הזעם בקרב המפגינים רק יגדיל את ההפגנות.

ההחלטה להגיש כתבי אישום נגד מפגינים משרתת את המחאה נגד ראש הממשלה בכך שהיא מגייסת אנשים שזועמים על העוול. להבדיל, כבר במחאת כיכר גורן בפתח תקווה, אחרי שנשברה ידו של מני נפתלי בשל אלימות שוטרים, ואחרי שנחסמו מפגינים בדרכם למחאה והובלו למעצר לילי ללא כל עילה, זכתה המחאה לסיקור תקשורתי שלא נהנתה ממנו קודם לכן והכיכר התמלאה באלפי מפגינים בשבועות שאחרי. כשסיקרתי את ההפגנה בכיכר גורן, סיפרו לי מפגינים שהגיעו לכיכר בעקבות התנהלות המשטרה והזעם שעוררה התנהלות זו.

מי שמאמין למפגינים ולכוונתם להמשיך להציף את הרחובות עד שרה"מ ירד מכסאו – כנראה מפחד ומגיש כתבי אישום. לכן קשה להתעלם מהתחושה המקננת כי מדובר במהלך שלא נולד במשטרה או בפרקליטות אלא בבלפור

עוול מהסוג הזה הוא אחד הגורמים המגייסים למחאה, לצד אירועים כמו הנסיון הפוליטי להעביר את חוק החסינות, שהוציא מאות אלפי אנשים לאחת ההפגנות הראשונות שזזו מכיכר גורן ועברו לתל אביב.

מצאו להם את מי להאשים

עו"ד גונן בן יצחק, קצין מודיעין לשעבר בשב"כ ומפעילו של "הנסיך הירוק" וחבריו למחאה הם אנשים ישרים ואמיצים שראויים לעידוד ולא לנאצות, להוקרה ולפרסים  ולא לכתבי אישום.

עו"ד בן יצחק סייע לאנשים רבים שזכויותיהם נרמסו ושחרר מפגינים, שרבים נעצרו ללא עוול בכפם. בן יצחק הקריב מזמנו, מבטחונו האישי ומחירותו הפרטית למען עמידה על זכותם של אנשים להפגין ועתה הפרקליטות בוחרת להקריב אותו כדי לרצות את המשטרה ואולי אף את נתניהו. אין להתפלא אם נראה כי ההפגנות מתעצמות בעקבות אירועים מהסוג הזה.

עיתונאי, בעל תואר B.A בממשל ודיפלומטיה ותואר MA במדיניות ציבורית מאוניברסיטת ת"א. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח, שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף ציבור. מאמין בהשפעת התקשורת על חיזוק הדמוקרטיה וחקר האמת

הנורמליזציה בין ישראל, האמירויות ובחריין מלמדת על דגם חדש של שלום המתפתח לנגד עינינו. אולם ההתמקדות של נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את העובדה כי רובו של העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי. סיפורו של השחקן והזמר המצרי הידוע מוחמד רמדאן, שהצטלם עם הזמר הישראלי עומר אדם במהלך מסיבת גג שהתקיימה בדובאי, מהווה דוגמה מצוינת לבחינת סיכויי הנורמליזציה עם מצרים וירדן.

הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות מלמדת על דגם חדש של שלום. אך התמקדות נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את זה שרוב העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

התנקשות מדממת, שני מחנות שמתעקשים לשנוא – ומנהיג אמיץ שלא השאיר יורש אמיתי: איך אחרי 40 שנה של שלום, במצרים עושים סרט מתמונה עם ישראלי?#בשכונה_שלנו@kaisos1987 pic.twitter.com/FWHn64qyfK

— כאן חדשות (@kann_news) December 1, 2020

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

איגוד השחקנים במצרים השעה את חברות רמדאן, איגוד העיתונאים הורה לא לפרסם ידיעות עליו משום שהפר את האיסור על ביטויי נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת", והוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי"

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.
2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום למחאה "לגיטימית". המתקפה נגד רמדאן איפשרה לבטא התנגדות למדיניות המפרציות, אך כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסי אל-סיסי עם ישראל

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד״ר בשמת יפת היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל ועמיתת מחקר במרכז לחקר המזרח התיכון ומרכז אסיה