"איזו מכונה משונה הוא האדם. אתה מכניס לתוכו לחם, יין, צנון, דגים – והוא מוציא מתוכו קולות צחוק, אנחות וחלומות"- ניקוס קזאנצאקיס, זורבה היווני.

אריאנה מלמד ב"הארץ שלנו", ראש השנה 1968

לראשונה בחיי הכתיבה הציבורית שלי, שהחלו בגיל עשר וקצת ב"הארץ שלנו", שם מופיעה תמונתה של ילדה בלונדינית רצינית עד אימה (היו לי שיני ארנב. ופלאטות. פחדתי לחייך) ששמה אריאנה-ענת מלמד, מאשדוד – אני מתקשה למצוא את משפט הפתיחה שלאחריו קל כל כך לכתוב. אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית ב"דבר" וב"העולם הזה" ובכל מיני, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון.

אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית בעיתונות, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון

עם קילומטרז' כתיבה כמו שלי, הלחם והיין וסלט הצנון היווני הורדרד הופכים מאליהם למלים, וזה נעים ומעשיר; מעולם לא התייסרתי בכתיבה ומעולם לא קידשתי את הייסורים, גם לא התבכיינתי על מר גורלי. אבל הפעם ממש לא קל.
כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא השירה והריקודים.
כמו ביוון. כמו בבית הגידול העתיק שלנו, של המשפחה המשונה שלי.

ליד הבית בו גדלתי, בעיירת הפיתוח אשדוד-ים בראשית שנות הששים, היתה משחטת עופות שהשמיעה קולות ניסור אימתניים, ועבדו בה כמה מן החברים של הורי. כמוהם, מורטי הנוצות היו מהגרים עניים מן הדיור הציבורי. ביום הולדתי החמישי, אחרי החגיגה והעוגה, אבא אחז בידי ויחד בוססנו בחול אל המשחטה, לבקשתי. הסברתי שתמיד פחדתי לעבור שם ועכשיו, כשאני כבר גדולה, צריך להפסיק לפחד. "נכון", אמר גרגורי סמיונוביץ' מלמד, רתך זמני בחברת החשמל, עולה חדש וציוני ותיק.

הוא תמיד התייחס לבקשות המוזרות שלי ברצינות, וכמוהו באטריס איזידורובנה אלברכט, אמי: גם סבא איזידור אלברכט דה מדינה, בשמו המלא, וגם המלאכית עמליה שקראתי לה סבתא בעברית וטאנטה, כלומר דודה, בגרמנית, שפת אמי, מעולם לא הקלו ראש בשאלות ובנדנודים שלי. להיפך. כולם היו מלמדי, ומהם השכלתי. מסיפוריהם, מאנחותיהם, מקולות הצחוק והחלומות. לא היתה דרך אחרת להשכילני: את הספרים השאירו בארץ-שם. גם את התארים, חפצי האמנות, הבתים, ההיסטוריה, השפות, הזהויות שנאלצו לזנוח, הכל נשאר או אבד, נגנב או נרצח במקומות אחרים. אבל את כושרם לספר סיפורים ולשיר שירים שלא מעכשיו ולא מכאן, אי אפשר היה לקחת לבני המשפחה הגרעינית הזעירה הזאת.

גם לא את אהבת החיים ואהבת האדם, ואת האמונה האופטימית בטוב שבאדם, ובכך שכולנו נבראנו בצלם, וכולנו מבורכים. וכולנו, כמובן, אוהבים לבשל, בעיקר אוכל יווני.

כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא

פסענו אל המשחטה. אני מניחה שליבי הלם. לא זוכרת. ואז אבא אמר: "אדון טימסיט ואדון אנקונינה וגיברת ועקנין אמא של ז'וז'ו מהגן שלך? שעובדים פה? הם עובדים יותר קשה ממני ומאמא ומסבא. שיהיה לך כבוד אליהם. תמיד תגידי להם יפה שלום, ואם קשה לך, תחשבי על ילדים כמוך שקשה להם יותר, ועל מבוגרים שקשה להם יותר מלמשפחה שלנו, וביחד נעזור להם והעולם יהיה טוב יותר. בסדר? רוצה גלידה מישמיש? בואי, נלך למרכז לקנות. ולא נספר לאמא". הוא אמר את זה ביידיש. משמש, אמר ביוונית.

שלום, נעים מאד. שמי אריאדנה אורסולה חנה אלברכט. אתם מכירים אותי כאריאנה מלמד. או כ"אנה וגנר", שם עט שבו כתבתי פעם, מזמן, את "אהבה ואוכל", טור אישי מאד בוויינט. או כ"את יותר גרועה מהיטלר" (טוקבקיסטית טבעונית) או כ"גרפומנית פרה שמנה שמאלנית עוכרת ישראל הלוואי שתמותי", או כ"פליטת הפח הגדול", או כ"אשכנזיה פריווילגית גזענית".

לכבוד הבלוג הראשון הזה, נדמה לי ששווה למחוק רק תגית אחת. פרה? סבבה. יותר גרועה מהיטלר? כפרה, הגזמת בשירות הקיסר ביבי.
אבל אשכנזיה? פריווילגית? אני?

אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"? למה אשכנזיה (ילידת רומניה, בת לאם יוצאת אוסטריה שאביה גרמני ולאב מולדבי שאביו רוסי), שרה ביוונית?

קבלו עדכון, אבישי בן חיים, גלית דיסטל אטבריאן ועושי דברם בשירות המפלג והמשסע הלאומי, הקיסר מקיסריה בנימין נתניהו.
אני לא אשכנזיה.
ואני לא מזרחית/ספרדיה.

אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"?

אני יהודיה רומניוטית.
העדה שלי, הכי עתיקה בעולם, קטנה מאד.
אנחנו יוצאי יואנינה שביוון, ואתונה, וסלוניקי.
מצאו זכר לקיומנו שם כבר בשנות השבעים של המאה הראשונה לספירה, באגורה שבאתונה. הרבה לפני שיהודים התנחלו בספרד או באשכנז או באנדלוס.

יש לנו מנהגים שלא קיימים בשום עדה אחרת.
למשל, את "כל נדרי" אנחנו אומרים בעברית.
יש לנו טקסים שונים, מנגינות שונות.
לא כל כך התערבבנו עם אנוסי ספרד, או עם אחרים.
היינו, איך לומר זאת, חלוצי היהדות בגולה.

הגענו ליוון יחד עם שליחיו של ישו. ונשארנו שם בצומוד עצום כל עוד יכולנו.
כמה מאיתנו, כמו בני משפחתי משני הצדדים, התגלגלו למדינות אשכנז ואפילו למזרח אירופה.
אחרים, למצרים ומשם לצרפת.
אחרים, למרוקו ומשם לישראל.

אני מכירה רק אדם אחד שמשפחתו התגלגלה ככה. כבוד השר לענייני מודיעין אלי אבידר, חבר למחאה מבלפור: כששואלים אותו על מוצאו, במיוחד כשהוא מדבר ערבית משכילית עשירה בלהג מצרי, הוא אומר שהוא לא אשכנזי ולא ספרדי, והוא מחייך, ואז המראיינים שלו חושבים שיש לו חוש הומור מצוין.
אבל אם תפתחו את עמוד הויקיפדיה המוקדש לו, תראו משהו מוזר. הוא מקפיד לציין שמוצאם של הוריו המצרים הוא מיואנינה.
העיר של אבות אבותי הרחוקים.
הרומניוטים.

ויש עוד אחד שאני יודעת עליו. ז'ורז' מוסטאקי.
עם הפרצוף הצועני של יהודי או יווני? שיוסי בנאי שר יפה כל כך? אז גם וגם. יהודי. יווני. משפחתו היגרה למצרים בצוק עיתים או מלחמה כלשהי. והיו הרבה כאלה על אדמת יוון. ומשם, לצרפת.
אלי אבידר, ממצרים לישראל.

ומשפחת מלמד? עד כמה שאני יודעת, מיואנינה לבורסה שבטורקיה, משם לבולגריה ולמולדביה (הענף של אבי, מלמד. תמיד במלרע, בבקשה) והענף של אמא, לגרמניה, אוסטריה ומשם לבוקובינה, שולי האימפריה האוסטרו-הונגרית.
סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום.

סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום

מצד אבי, קצת יותר מסובך לשחזר, אבל אביו, סבא סמיון, כלומר שמעון או סמעאן כפי שסבתא קלרה קראה לו, עוד ידע כמה ניגונים מתוך האלפים המיוחסים לרומניוטים. מה שבטוח, כולנו אמרנו "קפטדס" כשהתכוונו לקציצות ו"ספנקופיתה" כשרצינו מאפה תרד בבצק פילו, וזיתים היו עבורנו תמיד רק קלמטה, וגבינה היתה פטה, ויוגורט היה הדבר הנפלא הזה שסבתא היתה מכינה לבד, עם דבש. ובמקביל, כל המטבח היהודימהמזרח אירופי היה על השולחן, פלוס המוזרויות שלנו.

משפחה קטנה מאד, ניצולי שואה, דוברי המון שפות, מאחרוני השוכנים במעברה של אשדוד, מאחרוני המשתכנים בדיור הציבורי ברחוב סיני מול החולות האינסופיים. עניים, חלוצים בחולות, בוני עיר חדשה לתפארת מדינת ישראל.
אז למי קראתם אשכנזיה פריווילגית? ולמה?

כי, כפרות משני עברי השסע מעשה ידי האדון בגין וביבי המלך, מטומטמים אנחנו לא. קודם הגיע לחולות הזהב של יפו אחד, איזידור אלברכט דה מדינה, סבא שלי, והוא שלח איגרות לרומניה, שם נותרו אמי ואבי ואנוכי התינוקת כי לא הורשינו לעזוב.

אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים. ושכדאי שנזנח את השם "אלברכט" כשנגיע. וכדאי עם זאת לא לדבר יידיש בקול רם ולא ללכת לתיאטרון יידיש, כי הבחורים של אדון בן גוריון מרביצים ודורשים לדבר רק בלשון הקודש. ושלא כדאי להגיד שאנחנו רומניוטים, כי מי מהישראלים הסאברעס יבין?
סבא צדק.

אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים

באמת לא הבינו, הסברס האלה. אבישי בו חיים, למשל. או גלית דיסטל אטבריאן, משאללה איזה דמיון מפותח יש לה, שייחסה לי ילדות פורצלן חיוורת ופריווילגית בפוסט שכולו שקר על גבי שקר שפרסמה עלי בפייסבוק. או פתאים בשירות הקיטוב והשיסוע שדורשים ממני לסתום את הפה, כי אני הרי מהאליטות הרקובות או ההגמוניה השלטת או כל חלום אחר או אנחה שקיימים רק בראש שלהם.

בבלוג הזה, במועדון הזה, אשתדל לכתוב אמת ולדבר אמת ללא מורא, כפי שלימדני מורי ורבי בעיתונות, אורי אבנרי. ואשתדל לעשות זאת זה בחיוך ועם המון מוסיקה צוענית וייוונית, כפי שלימדוני אבא ואמא וסבתא וסבא. יהיו מתכונים ודיונים פוליטיים, יהיו מחשבות על ספרים ועל טלוויזיה, והמון סיפורים שלא יכולתי לכתוב בשום מקום אחר.

וכשיהיה קשה, אזכר בשיר הזה של מוסטאקי. כלומר של מיקיס תאודורקיס. שיר על זמנים קשים באמת. שיר של ימי משטר הקולונלים ביוון. אצלנו בבית באשדוד קראו לו בשמו היווני, ימאסטה דיו, אנחנו שניים, ושרו בצרפתית, nous sommes deux. יש גם גרסה עברית של אליאור ייני, זכרו יגן עלינו ממרומים, שהופקה לכבודו של מיקיס תאודורקיס.

ימאסטה דיו, אנחנו שניים. למצפון של יוון במשטר הקולונלים הרצחני היה שם אחד, ידוע ומוכר ומגויס: מיקיס תאודוראקיס, שהלחין את פס הקול הבלתי נשכח של "זורבה היווני".

ב-1970 יצא לספר לאירופה המנומנמת על בתי כלא ועינויים ותקווה, ואיש עם פרצוף יווני של יהודי או צועני ישב איתו וכתב מלים ל"אנחנו שניים, אנחנו שלושה, אנחנו אלף ושלושה", שיר שמרסן את הזעם וממשטר אותו בריתמוס ובמלודיה שאי אפשר להפסיק לשיר עד סוף המשימה, הנצחון על הרוע האנושי.

ואיך ננצח? בסולידריות, ומתוך הכאב המשותף; מוסטאקי מסיים במלים הנפלאות, כולן שלו, et la douleur nous guidera, והכאב הוא שינחה אותנו". ואבא גרישה אמר: "תמיד תזכרי שימאסטה דיו, ימאסטה טריס. ותיזהרי שם בהפגנות, כן? לא כולם מכירים את השיר הזה".
והנה, בביצוע אליאור ייני ובעברית, לתועלת מחאות העתיד.

השיר לא התנחל בלבבות בישראל.
לבדי שרתי אותו בקולי קולות בהפגנות בבלפור.
אנחנו שניים, אנו שלושה. אנחנו אלף ושלושה.
וכולכם מוזמנים, כבר אמרתי, למועדון שאין בו עוד פריווילגים ומקופחים, רק בני אדם, ולחם, ויין, וקולות צחוק וחלומות.

גם לי היה קשה. קשה מאד. ח' כאבה לי בגרון, ע' עשתה לי להקיא. התאמנתי המון. שנים ארוכות, מגן לאה ועד כיתה ג' חלפו עד שהצלחתי.

ובכיתה ג', שבועיים לפני יום הולדתי השמיני, נסענו בסוסיתא מקרטעת ליפו, לקישלה, בנין המשטרה העותומנית, שם חנינו ליד מועדון אריאנה, לבקשתי.
למה? כי שמעתי את אדון רפאל אומר שעליזה ואריס רבו, ועכשיו היא כבר לא מופיעה ב"זורבה" בגבעת עליה על הים, אלא ב"אריאנה". ואני, שלמדתי את כל המליםצשל "נערה ממש אוצר" בעל פה, רציתי לשמוע את לוסי מלול, עליזה עזיקרי בשבילכם, שרה בחי. ל"זורבה" לא לקחו אותי. אמרו, לא מתאים לילדים. אבל "אריאנה", משפחתי יותר ופחות וולגרי, היה מגרש ביתי.

לוסי לא הופיעה. אדון רפאל טעה. במקומה, אבא התנדב לרקוד סירטאקי, כשכפות רגלי הקטנות על נעליו והוא אוחז בידיי ואני רוקדת איתו וככה לומדת. זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה.

זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה

ביום הולדתי השמיני עברתי, בהרדמה מלאה, פרוצדורה שארכה שמונה שעות ומטרתה היתה למנוע את נזקי השברים הפתוחים בעצם הירך שאיימו לקצר לי את רגל שמאל ביותר מדי סנטימטרים. כשהתעוררתי מן הניתוח, הייתי כבר מישהי אחרת לגמרי. נכה, חצי ראש קרח, סדק בגולגולת, גבס על שתי רגליים ועד לחזה, באמצע – חור לקקי ופיפי שעושים בסיר של בית חולים. על הגבס, תאריך בטוש אדום: 16.3.1958.

כשהתעוררתי בהתאוששות, ביקשתי שיקנו לי במתנה עט. הראשון של חיי. והתחלתי לכתוב.

אריאנה מלמד היא אזרחית ותיקה, כותבת ותיקה, פעילה פוליטית וחברתית ותיקה. נכה חדשה. ספרים; "בית ספר לבלט", "חלודה ואבק כוכבים". "קרולינה לא רוקדת", ספר לילדים שחושבים מחוץ לקופסה, יראה אור בראשית 2022.. עורכת ומנחה סדנאות כתיבה, גרה בראש פינה. משתדלת לחשוב באופן עצמאי.

אילו הייתי צריכה לציין את העוול הכי גדול שנעשה כלפי ציבור כלשהו בישראל, היה זה ללא ספק העוול כלפי החברה החרדית. ולא, זו לא טעות – החברה החרדית, על כל גווניה ובני גווניה, סובלת מעוול ארוך ומתמשך. עוול בו פרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו – בראש ובראשונה את ההחלטה האם ללמוד, מה ללמוד ובאיזה עיסוק לבחור.

החברה החרדית סובלת מעוול מתמשך, כשפרנסי החברה ומנהיגיה הפקיעו מידי הציבור החרדי עצמו את היכולת להחליט כמעט כל החלטה חשובה שאדם מקבל במהלך חייו על עצמו ועל משפחתו

מנהיגי החברה החרדית החליטו כי ציבור הגברים החרדי כולו יעסוק בדבר אחד ואחד בלבד – בלימוד תורה. אלא שההחלטה לנתב את הציבור החרדי כולו ללימוד תורה אין לה דבר וחצי דבר עם תורה, עם דת, עם יהדות או עם שמירת עול תורה ומצוות. לניתוב זה יש מטרה אחת: שליטה, שליטה על הציבור החרדי כולו, שליטה טוטלית.

לשליטה זו יש שני היבטים עיקריים: האחד, הצורך בשמירה על הקהילה שלהם, על אורחות חייהם, על מנהגיהם, וההיבט השני הוא כסף, הרבה כסף, כסף גדול. ומנהיגי הציבור החרדי קשרו בין שני ההיבטים הללו, באופן כמעט גאוני, כך שהאחד תלוי בשני – תלות שמבטיחה את התקיימות שני ההיבטים.

הכסף הגדול מגיע למנהיגי הציבור החרדי דרך ניתוב הציבור ללימוד התורה. מאות ישיבות, כוללים, תלמודי תורה ומוסדות חינוך חרדים קיימים במדינת ישראל ובהם לומדים מאות אלפי תלמידים ואברכים – וכל אחד מהם מתוקצב בכסף. מכאן שככל שיהיו יותר מוסדות ויותר תלמידים – יהיה יותר כסף.

אלא שעל האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן.

מנהיגיהם, רבניהם ופרנסיהם יצרו מנגנון שבו קיימת תלות בין הלימוד לבין הפרנסה. לא מדובר במנגנון הטבעי בו אדם לומד, משתלם, מתמקצע ומתפרנס מיגע כפיו, מנגנון המקובל בכל חברה, אלא במנגנון בו הלימוד מחליף את העבודה. הלימוד הוא במקום העבודה, הלימוד הוא למטרת קבלת הכסף הציבורי הגדול – זה שבעזרתו ניתן לשלוט על הקהילה – גם על ידי השארתה ענייה.

על האף הכסף הגדול, הקהילות החרדיות, ששנים מתוקצבות על ידי ממשלות ישראל כולן בתקציבים נדיבים מאוד, באופן פרדוקסלי הן דווקא מהקהילות העניות ביותר בישראל. הכסף הגדול אינו מגיע אליהן

והמנגנון המעוות הזה הוא שורש כל רע, המנגנון המעוות הזה הוביל לתופעות של לימוד תורה למראית עין בלבד, שהרי לא כל אדם יכול/רוצה/בנוי ללימוד ממושך יום אחר יום.

המנגנון המעוות הזה הביא להגדלה ולניפוח מלאכותי של מספר התלמידים, שהרי אם התקציב תלוי במספרם יש אינטרס כלכלי להגדלתו – מה שהוביל למעשי רמיה.

המנגנון המעוות הזה יצר שוק כלכלי שחור בו אלפי תלמידי ישיבות, שכאמור אינם יכולים או רוצים ללמוד אבל אינם יכולים לעבוד או עובדים בשחור – ואגב כך גם מקבלים כסף מהמדינה וגם לא משלמים מיסים.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית העובדת ובחברה הדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה של ממש, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים – שהרי אין אדם שאוהב להיות מנוצל. אין אדם שמרצונו יפרנס זרים לו – זה הרי מנוגד לטבע האנושי.

מנגד, בצד החרדי, כדי להצדיק את הניצול, החלו להישמע טענות כאילו שמירת הדת על ידם היא כדי לחפות על כך שהחילונים התפקרו. הטענה היא בעצם שהדתיות שלהם מגינה עלינו. הם "נהרגים באוהלה של תורה" גם עבור הציבור החילוני. טענות אלה בתורן הובילו להקצנה דתית והקצנה לאומנית.

המנגנון המעוות הזה יצר תלות של החברה החרדית בחברה החילונית והדתית העובדת והביא לחשדנות, שלא לומר ניכור ומשטמה, בין אלה שעובדים למחייתם לבין אלה שאינם עובדים

המנגנון המעוות הזה הוביל גם להגנה על מי שעושים מעשים פליליים ואף להצדקתם – כי אם אתה שומר על הקהילה שלך מכל משמר מפני החברה שבחוץ, אתה תסתיר ממנה בעיקר דברים שמציגים את הקהילה באור אפל. למשל את גילויי העריות, למשל ניצול מיני של נערים בידי רבנים, למשל ניצול מיני של נשים ונערים – רק לאחרונה התפרסמו הטענות נגד יהודה משי זהב.

והמנגנון המעוות הזה הביא לכך שמנהיגי הציבור הדתי, השומר תורה ומצוות הספרדי, זה שהתפרנס מיגע כפיו, זה שלא הדיר נשים, זה שהיה מתון בהלכותיו כלפי מי שאינם יהודים, רצו חלק בחגיגת הכסף הגדול של אחיהם האשכנזים ולכן הפכו את הציבור הזה לציבור חרדי ליטאי המתפרנס אף הוא מכסף ציבורי גדול ומבלי לעבוד. בשנות ה-80 קמה מפלגת ש"ס והמירה את דתם של היהודים הספרדים, את הלכות חייהם, את התורה ואת העבודה במודל הנצלני של החרדים האשכנזים. המודל שכאמור משיג שליטה טוטלית על הקהילה וכסף גדול – למי שעומד בראש הקהילה.

אלא שהעוול הזה, שעיוולו מנהיגי הציבור החרדי ורבניהם, חורג מעוול כלפי קהילותיהם. מדובר בעוול כלפי כלל אזרחי המדינה, אלה שגם נושאים בנטל הכלכלי ובנטל הצבאי וגם נאלצים לשמוע דברי בלע על "העגלה הריקה של החילונים".

והעוול הוא גם כלפי הדת עצמה והפיכתה מצורך של אנשים באמונה לכלי לשליטה על הציבור וכלי להתעשרות, עם רשימת רבנים, כולל הרב הראשי, שנאשמו במעשים פליליים חמורים: מצגר, פינטו, ברלנד, דרעי והרשימה עוד ארוכה.

רק בשנה האחרונה, בתקופת הקורונה, יצא לנו לחזות בכמה קל לאנשים לקבל כסף חינם ולאמץ נורמות של חיים על חשבון כסף ציבורי – כאשר הנאשם בפלילים, מטעמים פוליטיים, חילק קצבאות לאנשים (זה היה שוחד בחירות לכל דבר ועניין) ואלה העדיפו להישאר בבית, גם אם הקצבה היתה זעומה יותר מאשר השכר שהרוויחו, ולא לצאת לעבודה.

מזה שנים ארוכות שהציבור החרדי נתון בשבי פרנסיו ורבניו, וכמו בכל שבי ממושך הוא הוליד את סינדרום שטוקהולם. הציבור החרדי משתף פעולה עם פרנסיו. כמעט אין בנמצא מי שיוצא נגד המודל המעוות הזה המפקיע את המצווה הראשונה בתנ"ך "בזעת אפיך תאכל לחם". כמעט אין רבנים, כמו הרב אמסלם שעזב את ש"ס, הטוענים בריש גלי כי הציבור החרדי צריך לצאת לעבודה וצריך להתגייס לצבא. הציבור החרדי צריך להיות חלק מאזרחי מדינת ישראל בזכויות ובחובות. צריך שרק מעטים, יחידי סגולה, תורתם תהיה אומנותם.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. הגיע הזמן לשחרר את הציבור החילוני מהעול של תמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את מדינת ישראל כולה מעול הדת – דת היא עול אישי שאדם נוטל על עצמו, הרבנות והרבנים הפכו את הדת לעול ציבורי כללי – כאמור לשם בצע כסף. הגיעה הזמן לפרק את מונופול הרבנות – אין לזה אח ורע במדינות דמוקרטיות. מנגנון עושק בחסות החוק, מנגנון שבשל בצע כסף הפך למנגנון התעמרות רשמי של המדינה באזרחיה.

הגיע הזמן לשחרר את הציבור החרדי מהשבי של מנהיגיו ורבניו. ואת הציבור החילוני מעול התמיכה כלכלית בציבור זה ומהעול הצבאי. הגיע הזמן לשחרר את המדינה מעול הדת

הציבור החרדי יכול וצריך לעבוד למחייתו ואני מנחשת שהוא משווע לכך – חוק גיוס חרדים לצה"ל יכול להיות, באופן פרדוקסלי, הכלי לשחרור החרדים משוביהם.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית, שימשה כעוזרת המחקר של הפרופ׳ אהרן ברק, במקור מחצור הגלילית.

קהלת (החכם מכל אדם) אמר: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי פרק כ"ח, פסוק יד). רש"י מסביר: "מפחד – דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת". במאמר זה קהלת פונה אל כל אדם באשר הוא, כדי שיכלכל את מעשיו בצניעות, במחשבה מראש וללא יהירות. כי היהירות מביאה לקיבעון מחשבתי, לזלזול, לתפיסה מעוותת של "אני ואפסי עוד" ובסופו של דבר להסתאבות ולכישלון.

קהלת פונה אל כל אדם כדי שיכלכל את מעשיו בצניעות, במחשבה מראש וללא יהירות. כי היהירות מביאה לקיבעון מחשבתי, לזלזול, לתפיסה מעוותת של "אני ואפסי עוד" ובסופו של דבר להסתאבות ולכישלון

כאשר מדובר במנהיגי המדינה ובאחראים על ביטחון המדינה, יש לנקוט קל וחומר בן בנו של קל וחומר. רוב רובם של האסונות והטרגדיות הפוקדים בני אדם, עמים ואף קריסה של אימפריות, מקורם ביהירות.

רבי יוחנן מביא אחת מהדוגמאות לטרגדיות שפקדו את עמנו כתוצאה מאותה יהירות. חורבן הבית השני שסיבת חורבנו מתוארת במדרש האגדה על קמצא ובר קמצא: "אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" (מסכת גיטין עמוד נה, דף ב).

בתקופתנו, כאשר הדינמיות באירועים הבינלאומיים והגיאופוליטיים בכל תחום הולכת ומאיצה, הצניעות והזהירות של המנהיגים חייבת לקבל משנה חשיבות, ועליהם לכלכל את החלטותיהם וצעדיהם בשיקול דעת ובתבונה.

דוגמה בהירה להבנה הזו ניתן לראות גם בתחום ההייטק בימינו, בדבריו של אנדרו גרוב, מייסד ומנכ"ל אינטל, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרו משנת 1999:  “only the paranoid survive: how to exploit the crisis points that challenge every company”.

דוגמה נאותה לצניעות של מנהיגנו ניתן לראות מהתנהלותה של ממשלת לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין זכרונם לברכה. אשכול כראש ממשלה ושר הביטחון דאג לרכש וההצטיידות הנדרשים לצה"ל, ורבין דאג להכנת הצבא ואימונו לקראת יום פקודה. בתרבות המזרח תיכונית הם לא נתפסו כמצ'ואים; אשכול בגמגומו ערב המלחמה ורבין בחולשה שפקדה אותו ערב המלחמה. כובד האחריות שהיה מוטל על כתפיהם נתן בהם את אותותיו. אבל הם לא היו יהירים, הם עשו את המוטל עליהם בהכנת הצבא ותוכניותיו למלחמה, ותוצאותיה המזהירות של מלחמה זו מעידות עליהם כקברניטים שהכינו את העם והצבא ליום פקודה, בצניעות רבה ובכובד ראש ובאחריות עילאית. אשרינו שכך נהגו!

אשכול בגמגומו ערב המלחמה ורבין בחולשה שפקדה אותו לא נתפסו כמאצ'ואים. אבל הם לא היו יהירים ועשו את המוטל עליהם בהכנת הצבא למלחמה, ותוצאותיה המזהירות מעידות עליהם כקברניטים

מאידך, ניתן לראות דוגמה ליהירותה של ממשלת גולדה שהמיטה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים; ודוגמה חריפה יותר – יהירותה של ממשלת נתניהו בטיפולה באיום הגרעין האירני ובמערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב, שלא למדה דבר וחצי דבר מתוצאותיה של יהירותה של ממשלת גולדה.

ממשלת גולדה לא עשתה דבר לקידום הידברות עם שכנינו. וכשסאדאת דיבר על אפשרות של משא ומתן היא זלזלה בו; וכאשר יוסי שריד ז"ל מספר לגולדה על ידיעה שהועברה אליו ישירות מאלי ארנו דה בורגרב, עורך החוץ של השבועון ניוזוויק שפגש את סאדאת, על אפשרות של משא ומתן עם המצרים, היא גלגלה אותו מכל המדרגות. וכמו כן, אמירתו המביכה של דיין: ש"טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", מעידים על היהירות הגדולה של הממשלה הזו.

ביטוי לכך נמצא בסדרת הטלוויזיה שעסקה במלחמה ובסיבות לפריצתה: "לא תשקוט הארץ". נשאלת השאלה, על סמך מה היו היהירות והזלזול שהוביל לקונספציה שלערבים אין אופציה צבאית, ואיך אף אחד בממשלה זו לא הטיל ספק בכך?

היהירות וזחיחות הדעת לא נעצרה בדרג המדיני. גם במטכ"ל לא הטילו ספק בקונספציה. זה שהמודיעין כשל, לא משחרר את המטכ"ל מאחריות. הנחת העבודה הייתה צריכה לקחת בחשבון גם שלא יינתנו 72 שעות התראה, ומה עושים אז? איש כנראה לא שאל.

מאידך, ניתן לראות דוגמה ליהירות ממשלת גולדה שהמיטה עלינו את אסון מלחמת יום הכיפורים; ודוגמה חריפה יותר – יהירות ממשלת נתניהו בטיפולה באיום הגרעין האירני ובמערכת היחסים האסטרטגית עם ארה"ב

חודשים לפני המלחמה דיברו על אפשרות למלחמה, אבל אף אחד לא דאג להכין את הצבא הכנה שקטה למלחמה בלי לגייס אוגדות. היהירות לא פסחה גם על חיל האוויר שכנראה נח על זרי הדפנה ממלחמת ששת הימים; לא היה להם פיתרון לטילי הקרקע אוויר. התירוץ: לו היו נותנים להם לתת מכה מקדימה לפני פרוץ הקרבות כל התמונה הייתה משתנה, לא קביל. החלטה כזו היא בסמכות הממשלה לה יש גם שיקולים מדיניים וגיאופוליטיים, וחיל האוויר אמור למלא את משימותיו גם בסצנריו ששונה מפתיחת מלחמת ששת הימים.

סביר להניח שגם לו היו מקבלים אפשרות למכה מקדימה המצב לא היה שונה, ומה אז אם האמריקאים היו מונעים מאיתנו את האספקה במהלך המלחמה? איש במטכ"ל כנראה לא העלה את השאלה מה קורה אם חיל האוויר לא מצליח למלא את ייעודו בסיוע לכוחות הקרקע. אחת האפשרויות היא עיבוי רציני של הכוח הארטילרי כגיבוי למצב שחיל האוויר מנוטרל, ואולי עם עוד כמה אגדים ארטילריים בסיני, למצרים לא היה כל כך קל לצלוח את התעלה.

הצירים הפקוקים בגזרת הלחימה בסיני, שסיכנו מאוד את מהלך הצליחה, מעידים שהמטכ"ל לא תכנן שם מלחמה, אולי ימי קרב. חצי צה"ל נע על הצירים האלה, וזה היה כמו לנסות להעביר פיל בקוף של מחט. תקצר כאן היריעה לטפל בנושא הרחב הזה.

מי שכנראה כן הטיל ספק, היו מדינות ערב: הם הטילו ספק בתפיסה שצה"ל לא מנוצח; ומכוחו של הספק הם שאלו: למה צה"ל לא מנוצח? וענו: בגלל עליונותו של חיל האוויר, בגלל עליונות השריון בתנועה ואש, ובגלל יכולות היוזמה בפעולה. ולשלוש הנקודות האלה הם נתנו פתרונות שנטרלו את היתרונות של צה"ל, והשאר זה כבר היסטוריה.

הצירים הפקוקים בגזרת הלחימה בסיני, שסיכנו מאוד את מהלך הצליחה, מעידים שהמטכ"ל לא תכנן שם מלחמה, אולי ימי קרב. חצי צה"ל נע על הצירים האלה, וזה היה כמו לנסות להעביר פיל בקוף של מחט

דוגמה נוספת אקטואלית מאוד ליהירות וכישלונה המהדהד היא ממשלות נתניהו, שבזחיחות הדעת ובמניפולציות עם האיום האיראני לצרכים פוליטיים פנימיים, מעמידה את ישראל כיום בפני סכנה לא מבוטלת. ממצב שהרחיק את האירנים מפצצה כ-15 שנים, הגענו למצב בו הם יכולים לעשות זאת תוך מספר חודשים.

המצב בו רוסיה ואיראן הולכות ומעבות את אחיזתן בסוריה, ומשנות את המערך האסטרטגי בגבולות הצפוני והמזרחי של מדינת ישראל – לא היה כורח המציאות. זה נבע מיהירותו של הדרג המדיני-ביטחוני.

כאשר נראתה באופק האפשרות שרוסיה ואיראן יכולות להפוך לכוחות דומיננטיים בסוריה, זה כנראה לא כל כך הטריד את ממשלתנו. דעתה הייתה נתונה לעימות היהיר עם נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, על הסכם הגרעין האיראני. במקום לשתף פעולה עם כל הגורמים להשגת הסכם טוב יותר, ראש ממשלתנו העדיף לפגוע אישית בנשיא ארה"ב מכהן, ולהתערב באופן ברוטלי בבחירות בארה"ב לטובת טראמפ, ובכך לסכן את היחסים האסטרטגיים שלנו עם הגדולה והמטיבה שבידידותנו.

וכאשר ההסכם עם איראן היה כבר לעובדה מוגמרת, ואובמה היה מוכן למלא את כל משאלותינו, זה היה הזמן לדרוש שארה"ב תסייע למנוע מרוסיה ואיראן להכות שם שורשים. אבל ממשלתנו לא התייחסה לאובמה, משל היה מדובר בנשיא של מדינה זניחה במרכז אפריקה. אז אובמה הלך לענייניו, וכידוע אין ואקום בשום מקום. רוסיה ואיראן הפכו לעובדה מוגמרת בסוריה, וכנראה ששום הפצצה של חיל האוויר לא תשנה את המצב.

יתרה מזאת, איראן מתחילה לשנות את המצב בסוריה ע"י ארגון כוחות והקמת מיליציות. בסופו של יום, לא רק שלא הצלחנו לעצור את הסכם המעצמות מול איראן, רוסיה ואיראן קנו להן אחיזה בלתי הפיכה בסוריה, איראן מתקרבת לגדרות בגבול הצפון, ומלחמת הצפון הרחבה הראשונה, שתכלול את איראן, סוריה וחזבאללה, הופכת לאפשרות סבירה.

בסופו של יום, לא רק שלא הצלחנו לעצור את הסכם המעצמות מול איראן, רוסיה ואיראן קנו להן אחיזה בלתי הפיכה בסוריה, איראן מתקרבת לגדרות בגבול הצפון, ומלחמת הצפון הרחבה הראשונה הופכת לאפשרות סבירה

ואם לא די בכך, ביטול ההסכם עם איראן ע"י טראמפ בתמיכתו ועידודה של ממשלת נתניהו הרע את המצב שנגזר מההסכם. איראן חותרת ביתר שאת לגרעין, הסנקציות הולכות ומתפוגגות, וספק רב אם יהיה הסכם בכלל.

יחיאל גלבוע הוא אזרח מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות. פעיל שנים רבות בתעשיה הביטחונית והאזרחית בארץ.