"איזו מכונה משונה הוא האדם. אתה מכניס לתוכו לחם, יין, צנון, דגים – והוא מוציא מתוכו קולות צחוק, אנחות וחלומות"- ניקוס קזאנצאקיס, זורבה היווני.
לראשונה בחיי הכתיבה הציבורית שלי, שהחלו בגיל עשר וקצת ב"הארץ שלנו", שם מופיעה תמונתה של ילדה בלונדינית רצינית עד אימה (היו לי שיני ארנב. ופלאטות. פחדתי לחייך) ששמה אריאנה-ענת מלמד, מאשדוד – אני מתקשה למצוא את משפט הפתיחה שלאחריו קל כל כך לכתוב. אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית ב"דבר" וב"העולם הזה" ובכל מיני, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון.
אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית בעיתונות, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון
עם קילומטרז' כתיבה כמו שלי, הלחם והיין וסלט הצנון היווני הורדרד הופכים מאליהם למלים, וזה נעים ומעשיר; מעולם לא התייסרתי בכתיבה ומעולם לא קידשתי את הייסורים, גם לא התבכיינתי על מר גורלי. אבל הפעם ממש לא קל.
כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא השירה והריקודים.
כמו ביוון. כמו בבית הגידול העתיק שלנו, של המשפחה המשונה שלי.
ליד הבית בו גדלתי, בעיירת הפיתוח אשדוד-ים בראשית שנות הששים, היתה משחטת עופות שהשמיעה קולות ניסור אימתניים, ועבדו בה כמה מן החברים של הורי. כמוהם, מורטי הנוצות היו מהגרים עניים מן הדיור הציבורי. ביום הולדתי החמישי, אחרי החגיגה והעוגה, אבא אחז בידי ויחד בוססנו בחול אל המשחטה, לבקשתי. הסברתי שתמיד פחדתי לעבור שם ועכשיו, כשאני כבר גדולה, צריך להפסיק לפחד. "נכון", אמר גרגורי סמיונוביץ' מלמד, רתך זמני בחברת החשמל, עולה חדש וציוני ותיק.
הוא תמיד התייחס לבקשות המוזרות שלי ברצינות, וכמוהו באטריס איזידורובנה אלברכט, אמי: גם סבא איזידור אלברכט דה מדינה, בשמו המלא, וגם המלאכית עמליה שקראתי לה סבתא בעברית וטאנטה, כלומר דודה, בגרמנית, שפת אמי, מעולם לא הקלו ראש בשאלות ובנדנודים שלי. להיפך. כולם היו מלמדי, ומהם השכלתי. מסיפוריהם, מאנחותיהם, מקולות הצחוק והחלומות. לא היתה דרך אחרת להשכילני: את הספרים השאירו בארץ-שם. גם את התארים, חפצי האמנות, הבתים, ההיסטוריה, השפות, הזהויות שנאלצו לזנוח, הכל נשאר או אבד, נגנב או נרצח במקומות אחרים. אבל את כושרם לספר סיפורים ולשיר שירים שלא מעכשיו ולא מכאן, אי אפשר היה לקחת לבני המשפחה הגרעינית הזעירה הזאת.
גם לא את אהבת החיים ואהבת האדם, ואת האמונה האופטימית בטוב שבאדם, ובכך שכולנו נבראנו בצלם, וכולנו מבורכים. וכולנו, כמובן, אוהבים לבשל, בעיקר אוכל יווני.
כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא
פסענו אל המשחטה. אני מניחה שליבי הלם. לא זוכרת. ואז אבא אמר: "אדון טימסיט ואדון אנקונינה וגיברת ועקנין אמא של ז'וז'ו מהגן שלך? שעובדים פה? הם עובדים יותר קשה ממני ומאמא ומסבא. שיהיה לך כבוד אליהם. תמיד תגידי להם יפה שלום, ואם קשה לך, תחשבי על ילדים כמוך שקשה להם יותר, ועל מבוגרים שקשה להם יותר מלמשפחה שלנו, וביחד נעזור להם והעולם יהיה טוב יותר. בסדר? רוצה גלידה מישמיש? בואי, נלך למרכז לקנות. ולא נספר לאמא". הוא אמר את זה ביידיש. משמש, אמר ביוונית.
שלום, נעים מאד. שמי אריאדנה אורסולה חנה אלברכט. אתם מכירים אותי כאריאנה מלמד. או כ"אנה וגנר", שם עט שבו כתבתי פעם, מזמן, את "אהבה ואוכל", טור אישי מאד בוויינט. או כ"את יותר גרועה מהיטלר" (טוקבקיסטית טבעונית) או כ"גרפומנית פרה שמנה שמאלנית עוכרת ישראל הלוואי שתמותי", או כ"פליטת הפח הגדול", או כ"אשכנזיה פריווילגית גזענית".
לכבוד הבלוג הראשון הזה, נדמה לי ששווה למחוק רק תגית אחת. פרה? סבבה. יותר גרועה מהיטלר? כפרה, הגזמת בשירות הקיסר ביבי.
אבל אשכנזיה? פריווילגית? אני?
אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"? למה אשכנזיה (ילידת רומניה, בת לאם יוצאת אוסטריה שאביה גרמני ולאב מולדבי שאביו רוסי), שרה ביוונית?
קבלו עדכון, אבישי בן חיים, גלית דיסטל אטבריאן ועושי דברם בשירות המפלג והמשסע הלאומי, הקיסר מקיסריה בנימין נתניהו.
אני לא אשכנזיה.
ואני לא מזרחית/ספרדיה.
אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"?
אני יהודיה רומניוטית.
העדה שלי, הכי עתיקה בעולם, קטנה מאד.
אנחנו יוצאי יואנינה שביוון, ואתונה, וסלוניקי.
מצאו זכר לקיומנו שם כבר בשנות השבעים של המאה הראשונה לספירה, באגורה שבאתונה. הרבה לפני שיהודים התנחלו בספרד או באשכנז או באנדלוס.
יש לנו מנהגים שלא קיימים בשום עדה אחרת.
למשל, את "כל נדרי" אנחנו אומרים בעברית.
יש לנו טקסים שונים, מנגינות שונות.
לא כל כך התערבבנו עם אנוסי ספרד, או עם אחרים.
היינו, איך לומר זאת, חלוצי היהדות בגולה.
הגענו ליוון יחד עם שליחיו של ישו. ונשארנו שם בצומוד עצום כל עוד יכולנו.
כמה מאיתנו, כמו בני משפחתי משני הצדדים, התגלגלו למדינות אשכנז ואפילו למזרח אירופה.
אחרים, למצרים ומשם לצרפת.
אחרים, למרוקו ומשם לישראל.
אני מכירה רק אדם אחד שמשפחתו התגלגלה ככה. כבוד השר לענייני מודיעין אלי אבידר, חבר למחאה מבלפור: כששואלים אותו על מוצאו, במיוחד כשהוא מדבר ערבית משכילית עשירה בלהג מצרי, הוא אומר שהוא לא אשכנזי ולא ספרדי, והוא מחייך, ואז המראיינים שלו חושבים שיש לו חוש הומור מצוין.
אבל אם תפתחו את עמוד הויקיפדיה המוקדש לו, תראו משהו מוזר. הוא מקפיד לציין שמוצאם של הוריו המצרים הוא מיואנינה.
העיר של אבות אבותי הרחוקים.
הרומניוטים.
ויש עוד אחד שאני יודעת עליו. ז'ורז' מוסטאקי.
עם הפרצוף הצועני של יהודי או יווני? שיוסי בנאי שר יפה כל כך? אז גם וגם. יהודי. יווני. משפחתו היגרה למצרים בצוק עיתים או מלחמה כלשהי. והיו הרבה כאלה על אדמת יוון. ומשם, לצרפת.
אלי אבידר, ממצרים לישראל.
ומשפחת מלמד? עד כמה שאני יודעת, מיואנינה לבורסה שבטורקיה, משם לבולגריה ולמולדביה (הענף של אבי, מלמד. תמיד במלרע, בבקשה) והענף של אמא, לגרמניה, אוסטריה ומשם לבוקובינה, שולי האימפריה האוסטרו-הונגרית.
סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום.
סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום
מצד אבי, קצת יותר מסובך לשחזר, אבל אביו, סבא סמיון, כלומר שמעון או סמעאן כפי שסבתא קלרה קראה לו, עוד ידע כמה ניגונים מתוך האלפים המיוחסים לרומניוטים. מה שבטוח, כולנו אמרנו "קפטדס" כשהתכוונו לקציצות ו"ספנקופיתה" כשרצינו מאפה תרד בבצק פילו, וזיתים היו עבורנו תמיד רק קלמטה, וגבינה היתה פטה, ויוגורט היה הדבר הנפלא הזה שסבתא היתה מכינה לבד, עם דבש. ובמקביל, כל המטבח היהודימהמזרח אירופי היה על השולחן, פלוס המוזרויות שלנו.
משפחה קטנה מאד, ניצולי שואה, דוברי המון שפות, מאחרוני השוכנים במעברה של אשדוד, מאחרוני המשתכנים בדיור הציבורי ברחוב סיני מול החולות האינסופיים. עניים, חלוצים בחולות, בוני עיר חדשה לתפארת מדינת ישראל.
אז למי קראתם אשכנזיה פריווילגית? ולמה?
כי, כפרות משני עברי השסע מעשה ידי האדון בגין וביבי המלך, מטומטמים אנחנו לא. קודם הגיע לחולות הזהב של יפו אחד, איזידור אלברכט דה מדינה, סבא שלי, והוא שלח איגרות לרומניה, שם נותרו אמי ואבי ואנוכי התינוקת כי לא הורשינו לעזוב.
אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים. ושכדאי שנזנח את השם "אלברכט" כשנגיע. וכדאי עם זאת לא לדבר יידיש בקול רם ולא ללכת לתיאטרון יידיש, כי הבחורים של אדון בן גוריון מרביצים ודורשים לדבר רק בלשון הקודש. ושלא כדאי להגיד שאנחנו רומניוטים, כי מי מהישראלים הסאברעס יבין?
סבא צדק.
אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים
באמת לא הבינו, הסברס האלה. אבישי בו חיים, למשל. או גלית דיסטל אטבריאן, משאללה איזה דמיון מפותח יש לה, שייחסה לי ילדות פורצלן חיוורת ופריווילגית בפוסט שכולו שקר על גבי שקר שפרסמה עלי בפייסבוק. או פתאים בשירות הקיטוב והשיסוע שדורשים ממני לסתום את הפה, כי אני הרי מהאליטות הרקובות או ההגמוניה השלטת או כל חלום אחר או אנחה שקיימים רק בראש שלהם.
בבלוג הזה, במועדון הזה, אשתדל לכתוב אמת ולדבר אמת ללא מורא, כפי שלימדני מורי ורבי בעיתונות, אורי אבנרי. ואשתדל לעשות זאת זה בחיוך ועם המון מוסיקה צוענית וייוונית, כפי שלימדוני אבא ואמא וסבתא וסבא. יהיו מתכונים ודיונים פוליטיים, יהיו מחשבות על ספרים ועל טלוויזיה, והמון סיפורים שלא יכולתי לכתוב בשום מקום אחר.
וכשיהיה קשה, אזכר בשיר הזה של מוסטאקי. כלומר של מיקיס תאודורקיס. שיר על זמנים קשים באמת. שיר של ימי משטר הקולונלים ביוון. אצלנו בבית באשדוד קראו לו בשמו היווני, ימאסטה דיו, אנחנו שניים, ושרו בצרפתית, nous sommes deux. יש גם גרסה עברית של אליאור ייני, זכרו יגן עלינו ממרומים, שהופקה לכבודו של מיקיס תאודורקיס.
ימאסטה דיו, אנחנו שניים. למצפון של יוון במשטר הקולונלים הרצחני היה שם אחד, ידוע ומוכר ומגויס: מיקיס תאודוראקיס, שהלחין את פס הקול הבלתי נשכח של "זורבה היווני".
ב-1970 יצא לספר לאירופה המנומנמת על בתי כלא ועינויים ותקווה, ואיש עם פרצוף יווני של יהודי או צועני ישב איתו וכתב מלים ל"אנחנו שניים, אנחנו שלושה, אנחנו אלף ושלושה", שיר שמרסן את הזעם וממשטר אותו בריתמוס ובמלודיה שאי אפשר להפסיק לשיר עד סוף המשימה, הנצחון על הרוע האנושי.
ואיך ננצח? בסולידריות, ומתוך הכאב המשותף; מוסטאקי מסיים במלים הנפלאות, כולן שלו, et la douleur nous guidera, והכאב הוא שינחה אותנו". ואבא גרישה אמר: "תמיד תזכרי שימאסטה דיו, ימאסטה טריס. ותיזהרי שם בהפגנות, כן? לא כולם מכירים את השיר הזה".
והנה, בביצוע אליאור ייני ובעברית, לתועלת מחאות העתיד.
השיר לא התנחל בלבבות בישראל.
לבדי שרתי אותו בקולי קולות בהפגנות בבלפור.
אנחנו שניים, אנו שלושה. אנחנו אלף ושלושה.
וכולכם מוזמנים, כבר אמרתי, למועדון שאין בו עוד פריווילגים ומקופחים, רק בני אדם, ולחם, ויין, וקולות צחוק וחלומות.
גם לי היה קשה. קשה מאד. ח' כאבה לי בגרון, ע' עשתה לי להקיא. התאמנתי המון. שנים ארוכות, מגן לאה ועד כיתה ג' חלפו עד שהצלחתי.
ובכיתה ג', שבועיים לפני יום הולדתי השמיני, נסענו בסוסיתא מקרטעת ליפו, לקישלה, בנין המשטרה העותומנית, שם חנינו ליד מועדון אריאנה, לבקשתי.
למה? כי שמעתי את אדון רפאל אומר שעליזה ואריס רבו, ועכשיו היא כבר לא מופיעה ב"זורבה" בגבעת עליה על הים, אלא ב"אריאנה". ואני, שלמדתי את כל המליםצשל "נערה ממש אוצר" בעל פה, רציתי לשמוע את לוסי מלול, עליזה עזיקרי בשבילכם, שרה בחי. ל"זורבה" לא לקחו אותי. אמרו, לא מתאים לילדים. אבל "אריאנה", משפחתי יותר ופחות וולגרי, היה מגרש ביתי.
לוסי לא הופיעה. אדון רפאל טעה. במקומה, אבא התנדב לרקוד סירטאקי, כשכפות רגלי הקטנות על נעליו והוא אוחז בידיי ואני רוקדת איתו וככה לומדת. זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה.
זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה
ביום הולדתי השמיני עברתי, בהרדמה מלאה, פרוצדורה שארכה שמונה שעות ומטרתה היתה למנוע את נזקי השברים הפתוחים בעצם הירך שאיימו לקצר לי את רגל שמאל ביותר מדי סנטימטרים. כשהתעוררתי מן הניתוח, הייתי כבר מישהי אחרת לגמרי. נכה, חצי ראש קרח, סדק בגולגולת, גבס על שתי רגליים ועד לחזה, באמצע – חור לקקי ופיפי שעושים בסיר של בית חולים. על הגבס, תאריך בטוש אדום: 16.3.1958.
כשהתעוררתי בהתאוששות, ביקשתי שיקנו לי במתנה עט. הראשון של חיי. והתחלתי לכתוב.
אריאנה מלמד היא אזרחית ותיקה, כותבת ותיקה, פעילה פוליטית וחברתית ותיקה. נכה חדשה. ספרים; "בית ספר לבלט", "חלודה ואבק כוכבים". "קרולינה לא רוקדת", ספר לילדים שחושבים מחוץ לקופסה, יראה אור בראשית 2022.. עורכת ומנחה סדנאות כתיבה, גרה בראש פינה. משתדלת לחשוב באופן עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו